"חבר" מאת שמעון שבס: פרק לקריאה

את הספר הזה התחלתי לכתוב ב5 בנובמבר 1995. ערב קודם לכן, בשעה 21:42, ירה הרוצח הנתעב יגאל עמיר שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין. שם, בכיכר מלכי ישראל, הלכה לי המדינה שהכרתי. שם השתנו גם חיי

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

פתח דבר

את הספר הזה התחלתי לכתוב ב5 בנובמבר 1995.

ערב קודם לכן, בשעה 21:42, ירה הרוצח הנתעב יגאל עמיר שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין. שם, בכיכר מלכי ישראל, הלכה לי המדינה שהכרתי. שם השתנו גם חיי.

ישראל איבדה מנהיג ואני איבדתי מורה דרך, אב רוחני וחבר, אדם שזכיתי לעבוד ולעמוד לצדו בכמה מהרגעים הגדולים והחשובים בחיי האומה, אבל גם ביוםיום המפרך והלאתמיד זוהר של ניהול מדינה: בסלילת כבישים ובהקמת מחלפים, בבניית מחלקות חדשות בבתי החולים וכיתות חדשות בבתי הספר, בחיזוק ערי הפיתוח ויישובי קו העימות. כל אותם דברים שלא מזכים אותך בכותרות זוהרות ולא תמיד עושים לך חיים קלים בזירה הפוליטית הרוגשת והגועשת, אבל חיוניים לעתידה של מדינה ולעתידו של עם.

תריסר שנים עבדתי לצדו של רבין  כעוזר אישי לשר הביטחון ועוזר לענייני התיישבות בשלהי שנות ה80, כמנהל הקמפיין שלו בבחירות לראשות מפלגת העבודה ובבחירות לכנסת ב1992, וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה בשלוש השנים בהן הוביל את המדינה להישגים גדולים כמעט בכל תחום.

עד לאותו הערב בכיכר.

היסטוריונים אינם עוסקים בדרך כלל בשאלה "מה היה קורה אילו". אבל אני לא היסטוריון וזה אינו ספר היסטוריה, ואני משוכנע  כמו רבים אחרים  שאלמלא רצח רבין היינו היום במקום טוב הרבה יותר. ואולי גם אני הייתי היום במקום אחר לגמרי. אולי לא הייתי מוצא את עצמי נאבק מול מערכת דורסנית ונקמנית שגמרה אומר לחסל אותי בין כותלי בית המשפט, ואף שנכשלה בכך, גזלה ממני וממשפחתי שנים רבות וטובות. אולי לא הייתי מעביר את מרכז העשייה שלי אל מחוץ למדינת ישראל, מדינה שאני אוהב בכל ליבי ואותה שירתּי רוב חיי  בקיבוץ שהקמנו חברַי ואני ברמת הגולן, בוועד יישובי הגולן ובמועצה האזורית גולן, בתופת של קרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן ובסיני, במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה. ואולי גם הספר הזה לא היה נכתב.

ב4 בנובמבר 1995 הבטתי בפעם האחרונה בפניו השלוות של ראש הממשלה שלי ולא יכולתי לעצור את הדמעות; דמעות שהפכו לדיו סמיך שאיתו אני כותב את הספר כבר 25 שנה.

יחלפו עוד שנים עד שאעלה את הדברים על הכתב, עד שיבשילו לספר שאתם מחזיקים עכשיו. אבל הרעיון נבט בראשי כבר אז, באחד מרגעי השפל של חיי בפרט ושל חיי האומה בכלל, והוא הלך והתפתח והִכה שורשים, ניזון מהכאב ומהתסכול ומתחושת ההחמצה אך גם מרגעים לא מעטים של אושר אישי וסיפוק מקצועי  בעיקר בזכות בני משפחתי וחברי שמלווים אותי שנים רבות.

הספר הזה הוא עלי, הילד מגבעתיים שהפך ל"מנכ"ל של המדינה", כפי ששוחרי טובתי, במירכאות כפולות ומכופלות, אהבו לכנות אותי בתקופתי במשרד ראש הממשלה. אבל זה לא רק ספר אוטוביוגרפי. זה גם כתב אישום.

בראש ובראשונה, זהו כתב אישום נגד אלה שמעלו בתפקידם ולא מנעו את רצח רבין.

זהו כתב אישום נגד פרקליטות המדינה בראשותה של פרקליטת המדינה דאז ולימים נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. ימים ספורים לאחר הרצח אמרתי בריאיון ברדיו בצורה נוקבת, כי לפרקליטות המדינה וליועץ המשפטי לממשלה יש אחריות גורפת לכך שלא פעלו לבער את דברי ההסתה, ההמרדה והשיסוי נגד ראש הממשלה ונגד הממשלה. קיוויתי שבעקבות דברַי הם יאמרו דברי חרטה, חלמתי שהמסקנות יגביהו את עולם המשפט הישראלי למקום ראוי, נטול פוליטיקה, שנאות וקנאות. במקום זה מצאתי את עצמי על ספסל הנאשמים.

זהו כתב אישום גם נגד חלק ממנהיגי הציונות הדתית, בהם כמה מבכירי הרבנים ביש"ע, שהיה בידם לעצור את ההסתה ולא עשו זאת. נכון, ההסתה היתה גם מצדו של מנהיג הימין הישראלי, ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו, שיצחק רבין כינה אותו "ראש הכנופיה". אבל ממנו לא היו לי ציפיות. מהציונות הדתית היו גם היו.

זהו גם כתב אישום פרטי, אישי, שלי. כמו הלום קרב אני מתעורר בכל לילה, כבר 25 שנה, אל תוך השאלה: מה היה קורה אילו הייתי עולה עם משפחתי על המטוס לארצות הברית למלא את התפקיד שחיכה לי שם, משנה לראש המשלחת של משרד הביטחון? יכול להיות שאילו לא הייתי משנה את תוכניותי ערב הנסיעה, ולא הייתי מקיים את השיחה הגורלית שבה לחצתי על רבין לקבל החלטה להתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה, עוד היינו יושבים כאן, הוא ואני, על כוס של ויסקי ומשוחחים על עתידה של מדינת ישראל.

הספר הזה הוא גם מסמך נוקב על אלה שזנחו את מורשתו של רבין, ואינני מתכוון דווקא למורשתו המדינית והביטחונית ולחתירתו לשלום, אלא לעיקרון הבסיסי שלפיו ראש הממשלה ושריו הם משרתי הציבור ולא להפך; להכרה בכך שחינוך ומדע, בריאות ורווחה, לכידות חברתית ואיתנות כלכלית הם מרכיבים חשובים בביטחון הלאומי של מדינת ישראל לא פחות מצבא מתקדם וחזק. רבין היה רוב חייו איש צבא, אבל ידע היטב את חשיבותם של המרכיבים הללו והציב אותם בראש סדר העדיפויות של ממשלתו. והיום? מספיק להביט סביב כדי להבין שזה כבר מזמן לא כך. כמי שעסק בנושאים האלה לילות כימים בהנחייתו של רבין אני יודע שאפשר גם אחרת. צריך רק לרצות בכך.

יהיו שיאמרו שאני בר מזל. במידה רבה, זה נכון. זכיתי למשפחה נפלאה ולחברי אמת, היתה לי הזכות לעמוד בצומתי קבלת ההחלטות של מדינת ישראל ולעבוד לצדו של מנהיג בעל שיעור קומה עולמי. אדם שאהבתי בכל לבי. מסלול חיי הכין אותי היטב לעתיד לבוא.

אני דור שני לשואה. אמי, רינה, שרדה שש שנים קשות משאול בפולין הכבושה. אחרי שהצליחה לברוח מגטו ורשה היא מצאה את עצמה במנוסה בין הכפרים והיערות, מושפלת, מוכה ורעבה. במשך שנה וחצי התחבאה בדיר חזירים, משם יצאה שבר כלי. היא עלתה לארץ ישראל מיד בתום המלחמה, חולה, חלשה וכחושה, ומעולם לא חזרה לעצמה.

אבי, פייבל שבס, לקה בשבץ והפך משותק בחצי גוף כשהייתי רק בן 15. אמי, במסירותה, שהתה לצדו תקופה ארוכה בבית החולים, ואני גידלתי את עצמי והפכתי לנער רומנטיקן, פעיל בנוער העובד והלומד, שחולם ליישב את הארץ הזאת.

רמת הגולן היתה היעד הראשון. שם הבנתי שכאשר עושים, יוצרים מציאות חדשה. אבל אז הגיעה ההתפכחות שצמחה מתוך הטראומה שלי כצנחן במילואים ולוחם במלחמת יום כיפור. שם, במובלעת הסורית ועל גדות תעלת סואץ, ראיתי את המוות בעיניים יותר מפעם אחת ואיבדתי חברים רבים.

המלחמה ההיא לימדה אותי לא לסמוך על איש, ודאי לא בעיניים עצומות, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, לפקפק ולהיות ספקן. עם תפיסת העולם הזאת הגעתי אל משרד הביטחון ולאחר מכן למשרד ראש הממשלה. היו שהתייחסו לעשייה שלי שם ככוחנית, אפילו דורסנית, אך אני התעלמתי מהביקורת ודהרתי קדימה כדי ליישם את חזונו של יצחק רבין. "אוטובוס המנכ"לים", שחצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, היה רק אחד האמצעים שבעזרתם שינינו את סדרי העדיפויות.

אני מודה: כמה מבכירי ממשלת רבין חשו לעתים שאני דורך בטריטוריה שלהם ושומט מידיהם החלטות ופעולות שהיו בתחום אחריותם. אני מצטער על שפגעתי ברגשותיהם, אבל לא הייתי משנה דבר. כל מה שעשיתי היה למען מדינת ישראל.

הספר הזה מוקדש לאנשים שליוו אותי ברגעים היפים וגם בשעות הקשות. לאלה שכבר אינם איתנו: הורי, רינה ופייבל, חלוצים וציונים בלי מירכאות. יצחק רבין, מנהיג וחבר. חברי שנלחמו ונפלו. נח כנרתי ודורון טונדובסקי, חברי ל"חונטה" של עמק הירדן, שליוו אותי במהלך חיי. וייבדלו לחיים ארוכים: אחי יצחקי מקיבוץ ארז, שבמסירותו הקל את חייה של אמי בשנותיה האחרונות. ארנונה, חברתי ואשתי הראשונה, שהלכה אחרי במדבר בארץ לא זרועה. דנה, אהבת חיי, אשתי השנייה, שהיתה לי כמו קרן אור באפלה שאחרי הרצח ובמהלך המשפט, ובכלל. לילדַי האהובים שי, רם, רוני, עילי, יהונתן ואלה, וכמובן  לנכדַי תמר, רותם, דניאל, אביב, טל ומיכאל, ולאלו שעוד יגיעו.

תודה לסיגל אביטן הנפלאה, שהתוותה את הדרך, שאלה את השאלות הקשות וליוותה אותי במסירות לאורך תהליך הכתיבה והוצאת הספר לאור. בלעדיה כל זה לא היה קורה. ליוסי אוחיון, חבר ותיק ושותף לדרך, שאחראי לעטיפת הספר. לעורכי הספר יואב קרן וויויאן אביטל, שהפכו מאות שעות של שיחות מוקלטות לכתביד. למנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, דובי איכנולד, שהעניק לספר את האכסניה הטובה ביותר שאפשר לקבל. לקותי טפר, חברי לגרעין ולקיבוץ אפיק, שאחראי להפקת הספר. לחן אבוקרט על ההשקעה והמחויבות. לקרין בןעמי, יד ימיני ועוזרתי הנאמנה ב25 השנים האחרונות, בפעילויותי הציבוריות והעסקיות.

תהליך כתיבת הספר כלל פגישות עם אנשים שהיו מהותיים במסעות חיי. השיחות עמם רעננו את זיכרוני והפתיעו אותי לא פעם, ואף חשפו סיפורים ופרטים ששמעתי לראשונה. את חלקם אצטט מעת לעת. על כך אני מודה להם.

ה1 במרס 2020, מועד יציאתו של הספר, הוא גם יום הולדתו של יצחק רבין. אילו היה מאריך ימים, הוא היה חוגג את יום הולדתו ה98. אינני מתיימר לדבר בשמו, אך אני יודע כמה המדינה ועתידה היו חשובים לו, ואני משוכנע שהוא היה חש כאב ותסכול עמוק לנוכח המציאות שבה אנחנו חיים היום.

ומצד שני, אילו היה מאריך ימים, ואלמלא שלוש היריות בכיכר, היינו היום במקום אחר לגמרי.

פרק ראשון

זו היתה ישיבת הקבינט הקשה ביותר שהשתתפתי בה בכל שנותי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. היא נערכה כארבעה חודשים לפני הרצח ועסקה בנושא ההסתה.

נכנסנו דרוכים לחדר הישיבות, ראש הממשלה יצחק רבין ואני. מצדו האחד של השולחן הארוך כבר ישבו השר לביטחון פנים משה שחל,[1] שר הבינוי והשיכון בנימין (פואד) בןאליעזר, היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בןיאיר ופרקליטת המדינה דאז דורית ביניש. משמאל הביטו בנו המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, האלוף דני יתום, הרמטכ"ל אמנון ליפקיןשחק וראש השב"כ כרמי גילון. אני התיישבתי סמוך לשר המשפטים דוד ליבאי, ורבין תפס את מקומו לצד שולמית אלוני ושמעון פרס.

ראש השב"כ פתח את הישיבה בדיווח מפורט על פעילות הטרור היהודי ועל ממדי ההסתה, ותדהמה השתררה בחדר. פואד סיפר בהתרגשות איך תקפו אותו חוליגנים בזעם כאשר ישב במכוניתו. השנאה שבערה בעיניהם זעזעה אותו. "ראיתי הרבה דברים בחיי", אמר פואד, לוחם למוד קרבות ותתאלוף במילואים. "ראיתי חמאס, ראיתי חיזבאללה, דבר כזה עוד לא ראיתי". שחל הסביר כי מי שמלבה ומוביל את השנאה, ההסתה והאלימות הם מנהיגי ציבור שמקבלים את שכרם מהמדינה  רבנים, פוליטיקאים וכדומה. ואז פנה לרבין ואמר לו בצורה מפורשת: "ראש הממשלה, אם זה יימשך ככה, ירצחו אותך". רבין הפנה מבטו אל דורית ביניש ושאל בכעס, "אתם עושים משהו עם זה?" ביניש הגיבה באדישות שהרתיחה את דמו של כל מי שנכח בחדר.

"רבין רוצח!", "רבין בוגד!"  הקריאות חדרו מבעד לזכוכית המשוריינת ברכב השרד של ראש הממשלה. בכל יום שישי קיבלה את פניו חבורה של חמומי מוח על סף ביתו, שולחת לעברו גידופים, נאצות ואיומים: "הסוף שלך יגיע". נסער מגילויי השנאה והאלימות של המפגינים, ביקשתי מהמשטרה להציב שוטרים ברחוב כדי לשמור על הסדר.

זה לא הטריד את ח"כ שאול יהלום מהמפד"ל, שגילה יצירתיות רבה. כדי להקשות על השוטרים הוא נהג להביא קבוצות של נערים בני 1415 להפגין נגד ראש הממשלה. כמה מהם קראו בגרון ניחר שדינו של ראש הממשלה יצחק רבין הוא מוות.

באחד הימים, כדי לתת להם דוגמה אישית, השתטח ח"כ יהלום על הכביש וסירב להתפנות. השוטרים הנבוכים לא ידעו כיצד לפעול. ניצב גבי לסט, שהיה אז מפקד מחוז תל אביב, התקשר לשר לביטחון פנים ותהה האם עומדת ליהלום החסינות כחבר כנסת, או שניתן לפנות אותו בכוח. "הבעיה היא לא החסינות", ענה לו שחל, "אם יש הפרעה ציבורית אתה רשאי לפנות בכוח גם חבר כנסת, אבל לא בטוח שתצליח כי האיש די גדול".

הציניות של שחל לא נבעה מזלזול בתופעה. היא נבעה מחוסר האונים שחשנו לנוכח אוזלת היד בטיפול בהסתה.

גם רבין עצמו חש כך. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא הקל ראש בהסתה נגדו. באותה ישיבת קבינט פנה ראש הממשלה נסער אל פרקליטת המדינה: "אני לא מבין איך את, שאחראית על התביעה הכללית, לא עושה שום דבר כדי להעמיד לדין אנשים שקוראים לאלימות, להסתה והמרדה ברחוב לאור יום?"

ביניש ענתה לו ביובש שקיים קושי לקבוע איפה נגמר חופש הביטוי ואיפה מתחילות ההסתה וההמרדה.

"אל תבלבלי את המוח", השיב לה רבין ודפק על השולחן, "האלימות חותרת תחת הדמוקרטיה במדינה, ואת מתפלפלת על זוטות. יש 300 תיקים על הסתה ואלימות, ובידייך יש עוד עשרות תיקים שכבר הוגשו בהם כתבי אישום. מדוע הם לא מגיעים לבתי המשפט?"

היועץ המשפטי בןיאיר הסביר לרבין שהתיקים תקועים כי מערכת המשפט עמוסה, והציע שנעביר אותם לבתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון כדי להאיץ את הטיפול בהם. הרמטכ"ל שחק דחה את ההצעה על הסף. "אני לא מסכים שפוליטיקה תיכנס לבתי הדין הצבאיים", הוא אמר, "זה שייך לבית המשפט האזרחי". רבין הסכים איתו.

נואש מאדישותם של ביניש ובןיאיר, פנה רבין לשר המשפטים ליבאי: "אני מבקש שתכתוב מכתב לבית המשפט העליון, ותבקש מהם לקדם את הדיונים המשפטיים הקשורים בהסתה ובהמרדה כדי ליצור הרתעה. שיזרזו את התיקים שכבר הוגשו בהם כתבי אישום. איאפשר להמשיך ככה".

ליבאי זע בכיסאו בחוסר נוחות. הוא אמר שלא בטוח בכלל שהוא יכול לפנות אל בית המשפט העליון, כי יש נהלים שצריך לשמור עליהם.

"אם לא תעשה את זה", ענה לו רבין ביובש, "אני אעשה את זה בעצמי בעוד דקה כשר המשפטים".

ליבאי התרצה בלית ברירה ולאחר הישיבה שלח מכתב ברוח זו לאהרן ברק, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, רק כדי לקבל ממנו את התשובה הלקונית שאין זה מתפקידו של בית המשפט העליון להתערב בלוח הזמנים של בתי המשפט. יצחק רבין ואני נדהמנו מכך שגם כאשר חייו של ראש ממשלת ישראל בסכנה, הם לא רואים סיבה לחרוג מהנהלים.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה הטהרנות המשפטית של ביניש וברק עלתה לרבין בבריאות. לעתים היה נדמה שבעוד הוא עסוק בהנהגת המדינה באחת משעותיה הקשות והמורכבות, הם היו עסוקים בטיפוח תדמיתם כנוטרי החוק הנאורים שאינם נרתעים מאנשי שררה. אך האם היה זה באמת מאבק על שלטון החוק וזכות הציבור למחות ולהביע דעה, או שמא מאבק על ביסוס העוצמה המשפטית והפוליטית שלהם?

מכת ברק

בעוד שהתקשורת נהנית להציג פוליטיקאים בקלקלתם, לשופטי העליון היא נוטה להתייחס כאל מי שירדו מהאולימפוס וחולשות אנושיות הן מהם והלאה. כדי להבין את מורכבות המאבק הכוחני המתגלגל בין אהרן ברק ובעלת בריתו ביניש לבין יצחק רבין יש לחזור אחורה לשתי פרשות מרתקות.

ב15 במרס 1977, בשלהי הקדנציה הראשונה של רבין כראש ממשלה, התגלה כי רעייתו לאה מחזיקה חשבון דולרים בבנק בארצות הברית בניגוד להוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו באותה עת. כמקובל במקרים כאלו, ועל סמך תקדימים, החליטה ועדת הכופר להטיל על רבין קנס מנהלי. אלא שהיועץ המשפטי לממשלה נעמד על רגליו האחוריות, טען שהטלת כופר במקרה זה תפגע בשוויון מפני החוק, ואילץ את רבין להתפטר.

שמו של היועץ המשפטי באותה עת היה אהרן ברק.

לימים טען ברק כי מעולם לא דרש מרבין להתפטר וזה נכון: הוא רק הניח אקדח על השולחן כשאמר לרבין שהתיק שלו על עבירה מינורית וחסרת משמעות יגיע לבית המשפט.

16 שנים חלפו. רבין שוב ראש ממשלה, ברק כבר שופט בבית המשפט העליון, וההיסטוריה, כמאמר הקלישאה, חוזרת על עצמה: חשבון הדולרים, טייק 2.

השנה 1993. רבין מבקש למנות את פרופ' איתמר רבינוביץ' לשגריר בוושינגטון, וכדי לאשר את המינוי עליו להביאו לישיבת הממשלה. ביום רביעי, כנהוג, הוכנס דבר המינוי לסדר היום של ישיבת הממשלה הקרובה ונשלח לכל הנוגעים בדבר. זה היה מאוחר בערב ואני עבדתי במשרד כאשר נציב מס הכנסה,[2] משה גביש, התקשר אלי. "אני מבקש להיפגש איתך דחוף", אמר. "יש משהו חשוב שאני צריך לספר לך".

גביש הגיע למשרדי ואמר: "על סדר היום של ישיבת הממשלה הקרובה מופיע המינוי של איתמר רבינוביץ' לשגריר בארצות הברית, ויש עם זה בעיה. אנחנו בעיצומה של חקירה נגדו במס הכנסה. החקירה עדיין לא הושלמה, אבל מדובר בחשד להעלמת מס מאוד גדולה. אם זה יגיע לישיבת הממשלה, היועץ המשפטי יצטרך להודיע על כך ולעצור את המינוי עד לבירור הסופי, ואני כאן כדי למנוע את המבוכה הזו. כדאי לדחות את המינוי עד לסיום החקירה".

הופתעתי מהמידע ואמרתי לו: "אני מציע שתיכנס אל ראש הממשלה ותדבר איתו ישירות".

נכנסנו יחד ללשכתו של רבין וגביש סיפר לו את הדברים. ראש הממשלה הקשיב, ובאדישות לא אופיינית שאל אותו: "אתה בטוח שהנושא יעלה בישיבה?"

"אין לי ספק", ענה גביש. "היועץ המשפטי חייב להתייחס לזה".

"תודה רבה שעדכנת אותי", אמר לו רבין בקצרה, "אני אטפל בזה".

גביש הלך ואני נותרתי עם רבין במשרד. "מה אתה חושב לעשות?" שאלתי אותו.

רבין חייך וענה: "כלום".

"למה אתה אדיש?" תהיתי, "זה יכול לסכל את המינוי".

"זה לא יסכל שום דבר", הוא אמר לי, "אתה תראה שרבינוביץ' ימונה לשגריר".

"אוקיי, מה אני מפספס?" שאלתי.

"אתה יודע מי זו אחותה של דורית ביניש?" שאל רבין ועיניו הכחולות נצצו לפתע בערמומיות. "קוראים לה פנינה, פנינה הררי. נשמע לך מוכר? היא אשתו של מייק הררי מהמוסד, והיא במקרה גם העוזרת האישית של איתמר רבינוביץ' באוניברסיטת תל אביב. אתה תראה שהיועץ המשפטי לא יגיע לישיבה. ביניש תגיע במקומו והיא זו שתעביר את המינוי".

בספרה העליונים[3] מתארת נעמי לויצקי את המקום האמיתי שבו נחרצו גורלות  ביתם היפה של פנינה ומייק הררי בפרבר התל אביבי היוקרתי אפקה. פעם בשנה, בצהרי שבת חורפית, הם היו מזמינים את מיטב המוחות של המוסד, האקדמיה, העסקים ומערכת המשפט, מגישים להם אוכל טוב ויין משובח ובוחשים בזוטות כמו מי ראוי לכיסא שהתפנה בבית המשפט העליון.

ספרה של לויצקי התפרסם ב2006. אנחנו עדיין בשנת 1993, ורבין צפה מראש את מה שאכן קרה. ביניש הודיעה בישיבת הממשלה שהחקירה תסתיים כפי הנראה בתשלום כופר ולא יהיה משפט, לכן אין בעיה לאשר את מינויו של רבינוביץ' לשגריר.

כמה חברי כנסת מהאופוזיציה, שכמוני לא מוזמנים לארוחות באפקה, עתרו לבג"ץ בבקשה לפסול את המינוי של רבינוביץ'. בג"ץ הוציא צו ביניים לעיכוב המינוי עד לדיון בעתירה, ומי עמד בראש הרכב השופטים שידונו בה? כמה לא מפתיע: אהרן ברק. ביניש היתה המוח המתכנן והמוביל מאחורי צוות הפרקליטים שהגן על רבינוביץ', והרכב שופטים בראשותו של ברק קיבל את טענותיהם ודחה את העתירה.

נניח לרגע את התהייה איך לא פסלה עצמה ביניש מלטפל מטעם המדינה בעתירה הנוגעת לבוס של אחותה. הבעיה המרכזית היתה: כיצד כבוד השופט ברק, שבהיותו יועץ משפטי לממשלה תבע מרבין להתפטר ולא הסתפק בתשלום כופר, יסביר את החלטתו להכשיר את מינוי רבינוביץ' לשגריר אף שמדובר בעבירות מס חמורות יותר?

והתשובה פשוטה: ברק כלל לא טרח להסביר. בתרגיל משפטי מבריק שנקרא "בואו נסמוך על הזיכרון הקצר של הציבור ועל הבורות שלו בתקנות הדין" הוא מסמס את כל הסיפור. נימוקי ההחלטה, קבע השופט ברק, יפורסמו במועד אחר.

חולפים חודשים, נוקפות שנים, ולמרות הביקורת שנמתחה על בג"ץ בתקשורת, נימוקי פסק הדין לא מתפרסמים. סדרי מִנהל תקינים הם בבת עינו של אהרן ברק, אבל לא כשזה נוגע לאינטרסים האישיים שלו. מאחר שלא היתה לו דרך  או שלא היה לו רצון  להסביר מדוע הפלה את רבין לרעה, הוא פשוט שמר על זכות השתיקה.

וכאילו אין גבול לציניות, ליוהרה ולאופורטוניזם, בדצמבר 1995, זמן קצר לאחר רצח רבין, הזדרז אהרן ברק לסגור את הפינה הזו ולפרסם בצנעה את הנימוקים המביכים להחלטתו בנושא רבינוביץ'.[4] באווירה ששררה כאן אחרי הרצח, בעיצומה של אחת התקופות הקשות בתולדות המדינה, הדבר האחרון שעניין את הציבור הם נימוקים לאיזו החלטה נשכחת של בג"ץ מלפני שנתיים.

וזה לא החשבון היחיד שברק מיהר לסגור מיד לאחר רצח רבין.

למה מי מת?

רבין תיעב את ביניש. לקראת כל פגישה איתה הוא נהג להפטיר: "עוד פעם השקרנית הזו?" לא פעם חשבתי שהוא מגזים וניסיתי להרגיע אותו. "אתה לא מבין", הוא אמר לי, "כל מה שאנחנו מדברים עליו היא ישר רצה להדליף למשרתים שלה בעיתון 'הארץ'. אין לה שום מוסר, לאישה הזו, לבד מהמוסר של עצמה".

עוד כפרקליטת המדינה הלכה ביניש בדרכו של אהרן ברק ודרשה מכולם להיות צדיקים יותר מהאפיפיור. זה מיתוג טוב כשסוללים את הדרך לעליון. לא היתה זו ההקפדה של ביניש על קוצו של יוד שהטרידה את רבין  הוא היה שומר חוק ואדם הגון ואמין בכל רמ"ח איבריו; היו אלה המוסר הכפול ותקיעת המקלות בגלגלים בכל פעם שניסה לפעול, שהוציאו אותו מדעתו.

עוד כשהיה שר ביטחון, באינתיפאדה הראשונה, ביניש היתה שם כדי להזכיר לו שהיא זו שתקבע מה ראוי ומה לא ושעליו לסור למרותה. היו פעמים שבהן ההחלטות שלה חיבלו במהלכים חשובים מתוך מניעים פסולים של יוקרה וטהרנות (סירובה להגן בבג"ץ על גירוש מחבלי חמאס), והיו פעמים שהן נבעו  מהיכרותי איתה ועם הסובבים אותה  מתוך רדיפה פוליטית וגזענית (התעקשותה על פיטורי דרעי מהממשלה). רבין אמר שיגדלו לו שערות על כף היד לפני שביניש תתמנה לשופטת בבית המשפט העליון. גם מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, לא חשב שהיא ראויה, וכששמה עלה לראשונה בוועדה לבחירת שופטים בשנת 1993, הוא סיכל את מינויה.

אבל לא חלף שבוע מהיום שבו נרצח ראש ממשלה בישראל, הגופה עוד לא התקררה בהר הרצל, וכבר אץ לו שר המשפטים דוד ליבאי, בתמיכת שמעון פרס, להעלות בוועדה למינוי שופטים את מועמדותה של ביניש לעליון. בראש הוועדה, לצד ליבאי, ישב אביה הרוחני של ביניש, נשיא העליון אהרן ברק. למרות פניות שנעשו לשר המשפטים על שלא ראוי לבצע מחטף שכזה רגע לפני בחירות וזמן כה קצר אחר הרצח, כשהמדינה מוכה יגון, ליבאי סירב לדחות את מועד כינוס הוועדה, וביניש מונתה לשופטת בית המשפט העליון ברוב קולות.

"שאלתי את ליבאי, מדוע לא דחית את כינוס הוועדה אפילו בכמה שבועות?" כתב לימים העיתונאי יואב יצחק, "וליבאי השיב לי: 'ברק לא הסכים'. ואכן, ברק ידע היטב מה הוא עושה. הוא עמד על כך שמועמדותה תובא להצבעה חפוזה למרות האבל, גם בשל החשש שלו ושל אחרים שאם יתקיים דיון מסודר, באווירה אחרת, עלולה הוועדה למנות מועמדים אחרים, ולא את ביניש".[5]

אהרן ברק רשם לעצמו הישג. ביניש היתה בת טיפוחיו, ולפי שיטת הסיניוריטי עתידה היתה להחליפו כנשיאת העליון. לא יעבור זמן מועט והוא יגלה על בשרו שלויאליות והכרת תודה הן לא הצד החזק שלה.

המינוי החפוז של ביניש לעליון, רגע לאחר הרצח, היה מטריד בגלל קור הרוח שבו בוצע. היה חלון הזדמנויות שאסור היה לפספס  פרס היה ראש הממשלה בפועל, והוא עשה כל מה שביקשו ממנו. גם כאשר היועץ המשפטי ושר המשפטים ניסחו כתב מינוי לוועדת החקירה לרצח רבין, שעיקֵר אותה מתוכן, פרס היה שם כדי לחתום עליו בדממה.

"זאת הנשיאה?"

שלושה ימים בלבד לאחר הרצח מיהרו ראש הממשלה פרס והיועץ המשפטי בןיאיר להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לרצח רבין, והשופט ברק מינה את חבריה: נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר (יו"ר הוועדה), אלוף (מיל') צבי זמיר ופרופ' אריאל רוזןצבי. בכתב המינוי של הוועדה נכתב:

הוועדה תחקור ותקבע ממצאים ומסקנות בכל הקשור להיערכות הביטחונית והמודיעינית, ובכל הקשור לאבטחת האישים בכלל, ובעצרת שבה אירע הרצח, בפרט".[6]

לקורא התמים זה עשוי להיראות כמו רטוריקה משפטית חסרת חשיבות. בפועל, לניסוח של כתב המינוי היו השלכות מדיניות, משפטיות ופוליטיות מרחיקות לכת. לפי כתב המינוי, חברי הוועדה הנכבדים רשאים לחקור רק את כשלי האבטחה והמודיעין. כתב המינוי כבל את ידיהם לעסוק בדרג הנמוך בלבד, לבדוק את הכשלים הטכניים והטקטיים הקשורים ברצח, ומכאן להפנות אצבע מאשימה כלפי מאבטחים או ראשי אגפים בשב"כ. לו היו דנים במדיניות שהובילה לאותן שלוש יריות בכיכר, היה עליהם לשאול: איפה היו היועץ המשפטי, פרקליטת המדינה ויתר ראשי מערכת המשפט כשכל זה קרה?

השאלה הזאת לא נשאלה כי מישהו דאג מראש שלא יחקרו את מקורות ההסתה וההמרדה שהובילו לרצח. ביניש, ברק, ליבאי ובןיאיר חששו שהאצבע המאשימה תופנה אליהם כמי שנמנעו מלטפל בראשי המסיתים בשנה שקדמה לרצח; ברבנים, בפוליטיקאים, במנהיגי הציבור ובאנשי האקדמיה שהעניקו לגיטימציה לרוצח. לכן הם פעלו לקבור את האמת בוועדת חקירה שלא ניתן לה מנדט לחקור את מקורות ההסתה.

תחשבו לרגע על הפרופיל של יגאל עמיר  בחור צעיר, דתי, סטודנט למשפטים באוניברסיטת בראילן. הוא לא פעל מתוך בולמוס; הוא היה שיטתי, מחושב ועמד לעבור על הדיבר השישי, האיסור הכי חמור שיש  לא תרצח. הוא זה שלחץ על ההדק, אבל אלה שעמדו מאחוריו והעניקו לו רוח גבית יצאו בלא כלום.

ניצב גבי לסט, שבתקופה המדוברת היה מפקד מחוז תל אביב במשטרה, סיפר לי שהם האזינו להתארגנות של יגאל עמיר באוניברסיטת בראילן. הרוצח לא פעל בחלל ריק. היו לו שותפים לסוד. היו מעגלים שסבבו אותו. אני מאמין שאילו היתה הפרקליטות בודקת ברצינות את התיקים שהיו קיימים אצלה עוד לפני הרצח, היא היתה מגיעה ליגאל עמיר מבעוד מועד.

הטענה המשפטית שקשה לקבוע את הגבול בין חופש הדיבור להסתה היא אבסורדית, שכן זהו בדיוק תפקידם  לקבוע מה תקין/חוקי/ראוי ומה לא. הימנעותם מלעשות זאת היא מחדל. יכול מאן דהוא לשאול: מה הם יכלו לעשות? אין דרך טובה לענות על השאלה הזו מאשר להביא את המקרה ההזוי שבו השופטת ביניש חטפה נעל בראש. זה קרה בינואר 2010, בעת דיון בבג"ץ בנושא הקנביס הרפואי. אל אולם בית המשפט נכנס אדם בשם פיני כהן, הצביע על ביניש ושאל: "זאת הנשיאה?" משנענה בחיוב הוא חלץ את אחת מנעליו והשליך אותה על השופטת. ביניש נפלה, נפגעה בפניה ומשקפיה נשברו. לאחר שהתאוששה חזרה לאולם בית המשפט.

אני נגד אלימות פיזית באשר היא ובוודאי אינני מצדיק את המעשה, אך הסיפור הזה רלוונטי לענייננו. אותו אדם ביקש למחות על עיוות דין בבית המשפט בעניינו. השלכת נעליים היא אקט מחאה נגד סמלי שלטון שעלה לכותרות בדצמבר 2008, כאשר העיתונאי העיראקי מונתזאר אלזאידי זרק את אחת מנעליו על נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש בעת ביקורו בעיראק.

בעקבות האירוע בעליון יצאה ביניש בריש גלי והזהירה מפני ההסתה נגד מערכת המשפט. אך בניגוד לאדישות שבה התקבלה הפגיעה הפיזית והמילולית בראש הממשלה יצחק רבין, במקרה הזה זורק הנעל, פיני כהן, נעצר מיד עד תום ההליכים ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר בפועל! ולא, הוא לא היה צריך להמתין הרבה לתחילת משפטו. כשהיא ממש רוצה להרתיע, מערכת המשפט יודעת לעשות את זה בקול רם, ברור ונחרץ; כשהיא רוצה לבוא חשבון, אוי לאומלל שיוצא נגדה.

עד כמה חשוב היה לחקור את הזיקה בין ההסתה לרצח ניתן להבין דווקא מדברים מקוממים שאמר מני מזוז באוגוסט 2005, בעת שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה,[7] בישיבה של הוועדה לביקורת המדינה. "נוהגים להזכיר את רצח ראש הממשלה יצחק רבין לפני עשר שנים כפועל יוצא של הסתה", הוא אמר, "אבל עד היום איש לא הוכיח שההסתה היא שהובילה לרצח רבין, ואין לנו שום אינדיקציה לכך. הדבר הברור היחיד הוא שהרצח היה תוצאה של כשל אבטחתי. כל השאר הן הערכות".

תחילה חוסמים כל אפשרות לחקור בוועדה את ההסתה הפרועה והקשר שלה לרצח, ואחר כך אומרים "לא הוכח כל קשר בין הסתה לרצח". ובכן, זה לא הוכח כי נציגי מערכת המשפט הם אלה שלא אפשרו לחקור את זה מלכתחילה. לבוא עשר שנים אחר כך ולהציג את זה כאילו הנושא נחקר ולא הוכח קשר כזה, זוהי אחיזת עיניים.

שנים לאחר מכן נשאל פרס מדוע הוגבלה הוועדה לחקירת כשל האבטחה בלבד ולא ניתנה לה אפשרות לזמֵן את הפוליטיקאים שהסיתו, את הרבנים שהוציאו דין מוסר ודין רודף על רבין, את ראשי הציבור ביש"ע, את היועץ המשפטי לממשלה ואת פרקליטת המדינה שלא טיפלו בהסתה ובהמרדה. הוא ענה: "קשה לבדוק את כל הים. צריך להתמקד במקום מסוים". ואני חשבתי לעצמי: בוודאי. במקום שנוח לך.

רצח רבין שבר אותי. כמו אחוז דיבוק אני בודק רטרואקטיבית את המהלכים שלי, חוזר אל אותה ישיבת קבינט גורלית ותוהה: איך נתתי לזה לקרות? הייתי צריך להתפרע, הרי אני פרא אדם. אולם דווקא כאן לא הייתי כזה. מאז מלחמת יום כיפור אני לא סומך על אף אחד. איך לעזאזל אפשרתי לראשי מערכת המשפט למעול כך בתפקידם? איך לא ראיתי את זה בא? אני שואל את השאלות האלו בכל פעם כשאני מתעורר באמצע הלילה מסיוטים. אני מאשים את עצמי, באמת מאשים את עצמי: איך נתתי לזה לקרות?

בריאיון ברדיו, שהתקיים לאחר מינויה של ביניש לבית המשפט העליון, פגוע והמום ומלא ברגשות אשמה על מותו של האיש שאהבתי כל כך, עשיתי את מה שאני תמיד עושה: אמרתי את האמת. "לדורית ביניש, בתפקידה כפרקליטת המדינה, יש אחריות כבדה על איהטיפול בהסתה ובהמרדה ובאלימות שהיתה בארץ ושהובילה לרצח".

באותו רגע לא העליתי בדעתי איזה מחיר יקר אשלם על כך שהפניתי אצבע מאשימה אל השופטת דורית ביניש.

מחכים לגודו

התנהלותו של שמעון פרס לאחר הרצח מעוררת תהיות בנוגע לתפקיד שמילא בכל אותם מהלכים משפטיים מקוממים שתיארתי. פרס היה טרוד מהאופן שבו הרצח ישפיע על התודעה, וביקש לסגור את הפצע המדמם הזה עוד לפני הבחירות.

בשבועות שלאחר הרצח נפגשתי איתו לפחות שלוש פעמים. אמרתי לו שעם כל הכאב על מה שאירע, ומי כמוני כואב את הירצחו של רבין, אין מנוס מלהקדים את הבחירות. לא צריך להיות שועל פוליטי זקן כדי להבין שזה הדבר המתבקש וההגיוני ביותר בשעה זו. המלצתי לפרס להודיע על בחירות בזק לראשות הממשלה בלבד, על פי החוק לבחירה ישירה, שייערכו תוך 3045 יום, כלומר בדצמבר 95' או בינואר 96'. ראש הממשלה נרצח אחרי מסע הסתה שהובילו רבנים ואנשי ימין. בנאומו האחרון, על הבמה בכיכר, הוא אמר: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה". על זה יהיו הבחירות, הסברתי לפרס, ולכן הן צריכות להתקיים מהר ככל האפשר.

להפתעתי הרבה, פרס התנגד לכך בצורה נחרצת. "אני לא רוצה להיבחר על הדם של רבין", הסביר. זה נשמע לי מופרך. אם יש דבר שהיה חשוב לרבין יותר מכול זה שהתהליך המדיני יבשיל ויימשך. אילו פרס היה הולך לבחירות מהירות, הוא היה מנצח את נתניהו ויכול היה להמשיך את דרכו של רבין. אבל זה לא מה שהטריד אותו. הוא רצה להיבחר בזכות עצמו.

ניסיתי לשכנע אותו. אמרתי לו: "אם תחכה מספר חודשים כדי להיבחר בזכות עצמך, יש סיכוי גדול שתיכשל. הציבור שבחר ברבין לא בהכרח יבחר בך". אבל הוא התעקש.

יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה, אבל מי שסייע לו לקבור את כל מה שרבין עמל למענו היה פרס, שסירב להקדים את הבחירות משיקולי אגו. פיגוע אחד וכולם שכחו איך ראש האופוזיציה דאז  או ראש הכנופיה כפי שכינה אותו רבין  צעד אחרי ארון מתים בהפגנה ברעננה, ואיך עמד על המרפסת בכיכר ציון מול המון מוסת ומשולהב.

עוזי ברעם, שנפגש עם פרס לאחר הרצח, אמר לו דברים דומים. "הצעתי לו להקדים את הבחירות ולמנות את אהוד ברק לשר הביטחון", סיפר ברעם. "פרס שאל אותי למה לא הצעתי לרבין למנות את ברק לשר ביטחון, אז עניתי שרבין עצמו היה מזוהה עם הביטחון. להפתעתי, פרס התנגד בכל תוקף להקדמת הבחירות. אני השתוממתי. חודש אחרי הרצח ביבי הגיע אלי הביתה עם איל ארד ואמר לי: 'עוזי, אני סומך על היושרה שלך, האם יש לי סיכוי לנצח בבחירות?' ואני עניתי לו: 'אפס'".

לא רק עוזי ברעם ואני חשבנו שבבחירות בזק סיכוייו של נתניהו לנצח אפסיים. בספרו נתניהו  ביוגרפיה[8] כותב בן כספית כי נתניהו עצמו היה משוכנע בכך: "'אם פרס הולך לבחירות מהירות הוא הורג אותנו', אמר ביבי לאנשיו, 'אף אחד לא יצביע עבורנו'. כשפרס החליט שלא להקדים את הבחירות, אבן נגולה מעל לבו. התנאי הראשון לניצחונו העתידי התמלא. פרס, שמעמדו האישי היה חשוב בעיניו יותר מכל דבר אחר, החמיץ במו ידיו הזדמנות לקבור את ביבי פוליטית לאחר רצח רבין".

פרס רצה לתפקד כמה חודשים כראש הממשלה בפועל, לאפשר לוועדת החקירה לסיים את עבודתה כדי לסגור את הפינה הזו, ולהמשיך הלאה. היתה איזו ברית לא כתובה בינו לבין ביניש ושות' במטרה להסיר את הרצח מסדר היום. שני המהלכים  סירובו של פרס להקדים את הבחירות וכתב המינוי שהגביל את ועדת החקירה  נועדו לשחרר אותו מצִלו הענק של רבין. אלא שבמקום להיבחר בזכות היותו ממשיך דרכו של רבין, הוא הפסיד בבחירות בזכות עצמו.

[1].    הוא עוד נקרא אז "שר המשטרה".

[2].    עוד בטרם הקמתה של רשות המסים.

[3].    נעמי לויצקי, העליונים  בתוככי בית המשפט העליון. הספריה החדשה, 2006.

[4].    וכך נימק ברק את ההחלטה: "הסכמת הרשויות השלטוניות  הפועלות מתוך שיקול דעת עצמאי ובמסגרת השיקולים המדריכים אותן כרגיל  להטלת כופר מצביעה על כך כי על פי הנהוג והמקובל אצל המטפלים יוםיום בעבירות מס ומטבע  מקרהו של המשיב מס' 9 (רבינוביץ') לא נתפס כמקרה חמור... הנה כי כן, קיימים שיקולים לכאן ולכאן, כשבענייננו מדובר בהחלטה שלטונית המצויה במתחם הסבירות. בגדרו של מתחם זה, אין בית המשפט פוסל החלטה שלטונית. בכך בא לידי ביטוי עקרון הפרדת הרשויות" (בג"ץ 194/93).

[5].    יואב יצחק, "ביניש טירפדה מינויים למרות התקדים האישי". אתר "מחלקה ראשונה", ספטמבר 2008.

[6].    ההדגשה שלי.

[7].    ולימים שופט בבית המשפט העליון.

[8].    הוצאת ידיעות ספרים, 2018.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ