"הנסיעה" מאת עודד קוטלר: פרק לקריאה

כבר ביציאה משביל הבית לעבר המכונית סיגלתי לעצמי הליכה שפופה של נמלט מבוקש. עם הקסקט והמשקפיים הכהים לא ראיתי כמעט שום דבר בשעת טרם אור זאת, בקושי גם את מרצפות השביל, אבל התמדתי בצעדים זהירים

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

כבר ביציאה משביל הבית לעבר המכונית סיגלתי לעצמי הליכה שפופה של נמלט מבוקש. עם הקסקט והמשקפיים הכהים לא ראיתי כמעט שום דבר בשעת טרם אור זאת, בקושי גם את מרצפות השביל, אבל התמדתי בצעדים זהירים. על המכונית המוסווית של רובין לא היו שום סימני זיהוי, כיאה לראש היחידה המיוחדת. פתחתי את הדלת בחיפזון ונשפכתי אל המושב שלידו. רק אז נזכרתי שלא ראיתי אותו הרבה שנים והנה אתמול פתאום נכפתה עליי קרבתו ותלות הפוכה — אני בו ולא הוא בי — היפוך של מה שהיה בימי עלומינו. הפגישה הבהולה וההזויה אתמול לא היה בה כדי לגשר על שנים רבות שלא ראינו זה את זה. גם את פניו של רובין זיהיתי רק בקווים כלליים ולכן אזרתי אומץ והורדתי את משקפי השמש. העולם נראה טוב יותר. העולם, לא רובין. הזנקת המכונית שלו מאפס למאה קיבלה פרשנות קיצונית בדרך לשדה התעופה. פחדתי להוציא מילה מפי כדי שלא יהדק חלילה את לחיצת רגלו על דוושת הדלק ויגביר עוד יותר את טירוף הנסיעה.

"ירדת מהפסים?" הטיח בי השובה שלי. "ניסית לעשות מעשה גבורה שידהים את העולם רגע לפני שימלאו לך חמישים?"

הפסים משעממים אותי, מצמצמים אותי, ניסיתי להבריק תשובה המתאימה לשעת השחר.

"שק בתחת, דייב. מהשפתיים שלך עוד מבצבצת הכפית עם השמנת. מה רצית? להשתחרר דרך הביבים כמו שלמדנו אצל פרופסור מורלי על תורתו של ז'אן ז'נה?" ככל שהתעצבן יותר כך לחצה רגלו בחוזקה גוברת על דוושת הדלק, ומרגע זה הפקדתי את  חיי בידיו של נהג פורמולה ONE ומה שיהיה יהיה. הבחירה בין רע מאוד לאסון תעבורתי לא שיחקה תפקיד חשוב ברגעים אלה.

"דחקת בי לברוח בלי שהספקתי לחשוב על זה ביסודיות," פניתי אליו בטון מאשים.

"אתה רוצה לחזור?"

שתקתי.

"אתה רוצה? בוא בוא, אני אחזיר אותך, בוא נחזיר אותך היישר אל זרועותיה של היחידה לאיתור עבריינים נמלטים... אתה סיבכת את עצמך כשחתמת על מסמכי הודאה באשמה. עכשיו קשה לגלגל הכול אחורה. הכול הסתבך בגללך."

שוב שתקתי. הנוהג במכונית היה פעם חבר שלי. זה שנים רבות שהוא אורב ליום שבו יוכל להציל אותי מצרה שאני אביא על עצמי. זאת הייתה המתנה ארוכה וסבלנית עם תקווה שטיפח והתממשה. התברר שצדק. בנעורינו הייתי נותן החסות לילד העני משכונת ג'סי כהן, ששיטת האינטגרציה הושיבה אותו לידי על ספסל הלימודים. כשהיה רובין צועד נמרצות בכיתה מקיר לקיר כדי להחניק את רעבונו, הייתי שומע את צרימת החיכוך של עצמות השלד שלו. את מחצית תוכנו של תיק האוכל שבו ציידה אותי אמי הייתי נותן לו בהיחבא בהפסקה, לא מנדיבות חומלת אלא בעיקר משום שלא הייתי רעב. רובין היה תמיד רעב. למרות זאת, ולמרות חסדים אחרים שהייתי משפיע עליו, הוא לא התאמץ להודות לי. אפילו דאג לשטוף לי את המוח בהתרעות חמורות שלפיהן יבוא יום וגורלי יהיה תלוי בניד קל של הזרת שלו, בלי שיזדקק כלל להזקפת הבוהן בסגנון זירות הלודרים ברומי העתיקה. רובין מימש את העיקרון שלמדתי בשנים מאוחרות יותר על המקבל שנושך את היד המושטת לו לעזרה.

"אתה רואה בזה השפלה שאני עוזר לך עכשיו, נכון, דייב? אתה כמו אותו אנאלפבית שרירי ומזרה אימה הנעזר בילד קטן וצנום שמסביר לו מה שם הרחוב הרשום על השלט. אני הילד הקטן. אתה השרירן. כך גדלנו וכך זה יישאר לעולם, למרות משחק הכוחות ברגע זה. ואל תענה לי. אני כנראה אציל אותך מהחרבון שהבאת על עצמך, לשמחתי. אבל המחיר יהיה כבד. אני אהיה החזק ואתה תהיה החלש. חלמת על זה פעם?"

הוא המשיך לקדוח בי ולרגעים, כאשר ביקש להדגיש באוזניי בעוינות הבהרה זאת או אחרת, הוא היה מאט, נוטש את מבטו מהכביש שלפניו ותוקע בי עיניים. במצבי, גם נקמה קטנה הייתה לדידו אופרה גדולה. האיש, שהיה ביישן גדול בנעוריו, למד לדבר ולבטא יחסי כוחות מורכבים, אם אני מבין נכון את המהלך שהכין עבורי. לא יכולתי לדעת שמעשה השחרור הגדול שלי מעצמי יצטמצם לנסיעה במכונית מוסווית עם רובין, שבחודשים הקרובים ישחק את אלוהיי.

"אני שומע את גלגלי המוח שלך מסתובבים בקדחתנות למצוא מענה לשאלה מה יהיה איתך. אז תקשיב טוב: הרבה ולא כלום, לפחות בחודשים הקרובים. יחפשו אחריך מספיק זמן ובמקביל אעשה מאמצים לטשטש את המעשה המופרך הזה."

אין ספק, הילד העני התקדם מאז ניסה להביס אותי וחטף ממני את נערת הגימנסיה, את דבי אהובתי. הוא היה בטוח אז שהגיע לשערי גן עדן, שלוב זרוע עם מלכת השכבה. אך מנגד, אל מול עיניו המשתאות ביצעה דבי פליק־פלאק מזהיר לאחור ונעלמה עם מיליארדר אמריקאי בעת שירותה הצבאי. וכך בלע רובין שתי צפרדעים. הוא הצליח להשניא את עצמו עליי, נותן החסות שלו, וגם ספג מהלומת נוק־אאוט מדבי. היא, הנערצת על כל גברברי הגימנסיה, העניקה אמנם לרובין כמה ימי חסד והוא קצר תהילה בחצר, בהפסקות, אך גם נמלטה ממנו לפני שהספיק להכיל את כל הטוב שבה, ולשונו דבקה לחכו.

הקרבה לשדה התעופה החישה את הלמות הלב שלי, שגם כך עמד להתפוצץ. לזה הוסיפה המהירות האלימה שבה נהג חברי במכונית. קשה היה לי להודות שחסרונה של נילי כבר התחיל להציק לי, בעיקר משום שמחמת הבהילות לא הספקתי לעדכן אותה בכל מה שהכרחי כדי שתוכל לעבור את הימים הבאים בסבירות יחסית. גם משרד האדריכלות שלי, על כל תרנגולי הארכיטקטורה השועטים אל המלט החשוף והבנייה הברוטליסטית, יישאר ללא רועה, וחלילה לי שמשהו מפתיע ימוטט על כולנו את העסק שבניתי בעמל כה רב.

"אתה זוכר לאן אתה טס מפה?"

לא עניתי מחשש לבטא יעד שונה מזה שבחר עבורי רובין. הוא כנראה אמר לי ואני מחקתי אותו מזיכרוני.

"לאיסטנבול, דייב, זאת הטיסה היחידה שהתאימה לשעת הלילה הזאת. אילו חיכינו לבוקר היו כבר צדים אותך והיית עוקר לאבו כביר לזמן בלתי ידוע. בטורקיה תרכוש כרטיס לאמריקה, כפי שסיכמנו, זוכר? ולאמריקה תיכנס עם הגרין קארד שהשיגה לך נילי בשעתו. ושם כבר תהיה אדון לעצמך. יום אחד, לא יודע להגיד מתי, אצור איתך קשר וארמוז לך שאתה יכול לחזור. ליישר את המהמורות ייקח לי זמן, כך שאל תצפה להרפתקה אמריקאית קצרה."

רגעים ספורים לפני שעפתי מהבית לקחתי איתי מטבעות זרים מהכספת, בלי לברור הרבה בין דולרים, שטרלינגים, יורו ואפילו לירטות ישנות שנערמו על כף ידי. שיערתי שיהיה בכל זה די כדי לכלכל אותי בשבועות הבאים. על היום שאחרי סירבתי לחשוב. את כרטיס הטיסה, הלוך, לטורקיה, רכש עבורי רובין.

"מתי בדיוק הטיסה?" שאלתי אותו.

"בשלוש ארבעים וחמש." הוא נשמע תקיף מחשש שמא אאחר את מועד הבריחה והוא עצמו ייתפס על המעשה הזה.

לפתע עלה בי חשד שאולי אני מוקלט במיקרופון שהוסתר בין מחווני המכונית המוסווית. ניסיתי לוודא שזוהי אומנם הדרך לנמל התעופה. סיבוב פתאומי ימינה של המכונית ורובין נכנס, בכוונת מכוון, לרחוב של אין כניסה. לתת־ניצב מותר, הרגעתי את עצמי. וכך מצאנו עצמנו טסים בניגוד לכיוון התנועה, שהייתה דלילה בשעה זו, ולפרקים גם נסענו אחורה, במהלך אחורי, כדי לקצר את הזמן. נוסף על החשש לחיי שמילא את לבי, דאגתי מאוד שמא ייתפס לי הצוואר בגלל הטייתו לאחור בניסיון נואש לעקוב אחרי מסלול הדהירה.

החלטתי לשתוק ולא להסתכן בהקלטה של אמירות מפלילות, אך לא יכולתי לבלום שאלה שהעסיקה אותי זמן רב ודווקא עכשיו שבה להטריד אותי.

"אתה חי בתחושה שדפקתי אותך כשלא שילמתי לך בשעתו את מלוא הסכום שהגיע לך מהשוחד שקיבלתי עבור תכנון המרכז ליוצאי מוליצ'ב?" שאלתי.

אם הוא כועס על כך עד עצם היום הזה, הוא יהיה בידיים שלי. דווקא הכעס שלו ישמש אותי. אבל רובין צבר כנראה במשך השנים ניסיון עשיר עם נוכלים מתוחכמים ממני והוא זרק לי מיד "לא אכפת לי לפתוח את הסיפור ולהוציא אותו למכירה כללית לעיתונות, אם אתה מתעקש. אין לך שום דרך להפליל אותי בלי להרוג גם את עצמך. לא חבל לך על נילי ועל הבת שלך נולי — אגב, איפה היא בימים אלה? — ועל הקריירה הנפלאה שבנית? זאת תהיה פצצת מצרר, דייבי מותק. הרבה קורבנות."

חיפשתי בקדחתנות עוד משהו נגדו, נשק שאשמור לעת צרה. עם רובין אי אפשר אחרת, בלי לסכן את כל מה שיקר לך. דבורה! כמה פשוט וטריוויאלי. הוא רצה בה יותר מכול. חלום חייו האבודים. תשוקה בוערת שכובתה בזרנוק כבאים אדיר. לצדה הוא יהיה מלך. אין טוב יותר מהליכה שלובת זרתות ברחוב המייסדים מול עיני המתבגרים ההורמונליים של כיתותינו. ושיאו של אותו כיבוש הוא עליונותו עליי, נותן החסות שטיפות השמנת עוד נוטפות משפתיו, כפי שאהב להטיח בי בכל הזדמנות. אחרי כל זיון היה נחפז לספר לי איך ומה ואילו דברי תאווה נלחשו על אוזניו.

ובכן, נצעק בתוכי קולי שלי, אני הוא שנוסע לארצות הברית, לא הוא, וזה מה שהבין רובין רק ברגע האחרון. שם איעלם, אפילו לו, הבלש המופלא, ואין כמוהו יודע לבטח שאכתת את רגליי בחיפוש אחרי דבי. ייתכן אף שאכבוש שוב את לבה. ניסיתי לנחש את פשר העפעוף המהיר שעפעף רובין כל אימת שהזכרתי את שמה, ולאן לעזאזל תיעלם אז העליונות הזאת שהוא מתבצר בה עכשיו מולי, בנסיעה הבהולה לשדה התעופה.

שריקה צורמת של מעצורי המכונית בפתח צדדי של אולם הנוסעים.

"רוץ שלא נאחר, אני אמצא אותך בהמתנה בשער היציאה הנכון — את זה אני משאיר לך לאתר — ובינתיים אסדר את כל מה שצריך שלא תיעצר לבדיקה ביטחונית. אני רק מחנה ליד תחנת המשטרה וכבר מגיע אליך. כרטיס הטיסה שלך אצלי. ועכשיו רוץ, רוץ."

גם הלעג הדק על קשיי ההתמצאות שלי באיתור שער היציאה הנכון, שמבוסס על אבחנה עוינת שרובין ביקש לשטוף בה את מוחי, לא ערער את הפחדים שלי מעצם הבריחה. נחפזתי לצאת מהמכונית ושעטתי אל עבר הכניסה הלא מוכרת, לאולם הנוסעים. בפתח עמד מישהו שברגע שראה אותי נפנף בכף ידו לזרז את כניסתי. הוא מזהה אותי? מישהו הכין אותו לבואי? מה מכל זה מתוכנן? מה הספיק רובין לחולל ולא סיפר לי? לאיזו צרה אני נקלע עכשיו? אם ידעתי לרגע כוח במחשבה שרובין אחוז גם בידיי, באו תהיותיי ומוטטו את חומת ההגנה הדקה הזאת. פוחד מכל מבט מקרי שאני נתקל בו בעיני האנשים הספורים שהיו שם — מי הם, שליחיו הנסתרים של רובין? — שאפתי ניחוח אחר המרחיב את נחיריי וחודר לריאותיי, ריח החופש האופייני לשדה תעופה בין־לאומי. אני עם עצמי, לפחות לרגעים קצרים. הנה, חשבתי, אני יכול לעלות על טיסה אחרת לארץ אחרת ולחמוק מלפיתתו של רובין. ואם כך, למה דווקא לטורקיה?! מה רע בטוסקנה, או בפרובנס? שם אוכל להיעלם באחת העיירות הציוריות שכה אהבתי בסיוריי עם נילי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ