"ההכנה הכנה ללידה": פרק לקריאה

ההיריון שלי עבר מאוד זורם וקליל. אימצתי באהבה את הגוף המשתנה, הרגשתי מוכנה לאימהות, ידעתי שהזוגיות של ניר ושלי יציבה, היינו מאוהבים מתמיד, גם אחרי עשר שנות חברות

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

מעיין גלים

35, אימא לנורי, בן שנתיים וחצי. מעצבת גרפית.

ההיריון שלי עבר מאוד זורם וקליל. אימצתי באהבה את הגוף המשתנה, הרגשתי מוכנה לאימהות, ידעתי שהזוגיות של ניר ושלי יציבה, היינו מאוהבים מתמיד, גם אחרי עשר שנות חברות. לאורך ההיריון, כשדמיינתי אותנו עם נורי, דלגתי בחינניות על כל תקופת הינקות ובעיני רוחי הוא בכלל בן שנתיים. לא ניו בורן. אם דמיינתי את חופשת הלידה, התינוק לא בדיוק שיחק בה תפקיד. הפנטזיות של חופשת הלידה היו שילוב של סממנים חיצוניים – איך החדר שלו ייראה, איזו עגלה תהיה לו ומה הוא ילבש, איך אטייל איתו ברחבי תל אביב ואדגמן חופשת לידה “נכונה“ ופוטוגנית ואיזה כיף אני אעשה, עם דגש על האני. אפשר לומר שלא בדיוק הפנמתי את הסיטואציה.

עכשיו, אני סך הכול בחורה די אינטליגנטית, אני לא בורה מוחלטת ואני יודעת דבר או שניים על החיים ואפילו על ילדים, וזה לא שאנשים לא ביטאו בפניי קשיים וזה לא שלחלוטין הסתירו ממני את “האמת“ אבל מהר מאוד סיגלתי לעצמי סוג של מגננה אל מול הטענות האלה, והדפתי אותן בביטול אלגנטי כי הרגשתי ש“לי זה לא יקרה“. אמרתי לעצמי שההיא לא מגיעה ללחפוף את הראש כי היא לא יודעת לנהל את הזמן שלה נכון, ושהזוג הזה לא יוצא בערבים מהבית כי הם כבדים, שהזוג ההוא לא מטייל עם התינוק שלהם בחו״ל כי הם סחים, וההם חווים קשיים בזוגיות כי היא כנראה היתה רופפת מלכתחילה. ואלו אנשים שאני מעריכה ואוהבת. ובכל זאת התקשיתי להאמין שהם דוברי אמת כי אם הם דוברי אמת – אז נדפקתי. ואני בכלל הרי עושה דברים בדרך שלי, ואני לא קורבן של סיטואציות, ואני וניר ביחד כבר מיליון שנה ועברנו הכול ביחד – לא? אנחנו יחידה חזקה והרמטית, לא?

וזו גם אחת הסיבות שלצערי לא לקחתי דולה, חשבתי שזה יפגע לנו באינטימיות של חוויית הלידה. מטורלל הא? ציירתי לעצמי את הלידה כמו אקט שהוא כמעט מיני, גם בספרים של הלידה הטבעית שקראתי חשתי את האינטימיות ששודרה שם, עשו שם סקס, שמו שמנים, הדליקו נרות והנה את נפתחת כמו פרח ומגיעה לשיא. ראיתי את הלידה כפסגת האינטימיות והזוגית שלנו. אז שמישהי תהיה שם איתנו בחדר? מה פתאום? לרגע לא שיערתי שנזדקק לעזרה אמיתית בזמן אמת, שנצטרך לקחת החלטות הרות גורל, שהדברים עשויים להסתבך, שבפועל אבדק על ידי ואהיה מוקפת בעשרות אנשי צוות, שיתחלפו לי שלוש מיילדות, ושאסיים את הלידה לבד בלי ניר, בחדר ניתוח.

כשנכנסתי לשבוע 40, כל יום, בשמונה בערב, הרגשתי התחלה של צירים. בהתחלה הייתי הולכת לישון כדי לצבור כוחות, ובערך בחצות הייתי מתעוררת מהעוצמה שלהם, נרגשת שהנה זה קורה, ואז אחרי כמה זמן הם היו מפסיקים. ריטואל יומי שהפך לשגרה מייאשת. כשתיארתי את התופעה הזו לרופאים במחלקה לניטור היריון עודף שאותה הייתי פוקדת מדי יומיים בשלב הזה, הם אמרו בהערת אגב ש“כן, זה קורה.“ לאורך כל יום ובאותן שעות במשך השבועיים הבאים חוויתי צירים אמיתיים לגמרי שהולכים ומתגברים ובשלב מסוים נפסקים בבת אחת. רק בדיעבד אמרו לי שנורי נולד הפוך – עם הפנים למעלה, ומה שחוויתי הוא תופעה רפואית של צירים מדומים, שבהם התינוק והרחם ביחד מנסים להפוך את התינוק. אף אחד מהמערך הרפואי לא עצר אפילו לרגע אחד כדי להסביר לי מה קורה, אם הוא הפוך, אם הוא מנסה להתהפך, אם זה חלק מהתהליך שהוא מנסה להתהפך. זה היה ידוע לכולם חוץ ממני, אפילו העובדה שהוא היה הפוך! וזה לא שהם לא ידעו שהוא הפוך, כי כל יומיים עשיתי את אותה שרשרת חיול של בדיקות שכללו אולטרסאונד שהראה את זה.

כשנכנסתי לשבוע 42 הרופאים הביעו דאגה בגלל ״מיעוט מי שפיר ושליה מבוגרת״. מבחינתי כבר הייתי בקצה גבול היכולת האנושית להכיל את הגודל הזה. סיכמנו שיעשו לי “סטריפינג“, זירוז ידני, והרופאה ציינה שבגלל שהעובר שוקל מעל ארבעה קילו, אני יכולה לשכוח מהחדר הטבעי. עוד הערה מחלישה וחסרת רגישות שהתווספה לאוסף ההערות המשביזות שנזרקו לעברי מדי יומיים, ושבלי ידיעתי כבר הכתיבו את הטון של הלידה עצמה.

בבוקר שלאחר ליל הסדר, בתום שבוע 42, קמתי עם צירים. לא ייחסתי אליהם חשיבות מיוחדת כי צירים מדומים של שבועיים גורמים לך לא להאמין לגוף שלך. למרות שהם הלכו וגברו מעבר למה שהכרתי, לא האמנתי שזה קורה. נכנסתי להתקלח, יצאתי והערתי את ניר לכל מקרה. עשר דקות אחר כך לא כבר יכולתי לדבר מרוב שהצירים היו חזקים. ועדיין לא הבנתי שאני נכנסת ללידה. ניר לעומתי הבין שנכנסנו לטריטוריה שלא היינו בה קודם והודיע שיוצאים לבית החולים. אז יוצאים, חשבתי לעצמי בייאוש מתובל באדישות, גם ככה אנחנו צריכים להגיע היום לזירוז. אספתי את תיק הלידה שהכנתי מראש, המורכב משמנים אתריים (כי בבירור הם אלה שיוציאו את נורי), מטפחות, מנורות אדים וחלוק יפהפה. כנראה מדובר בתיק הלידה המצחיק בעולם, שהוא באמת מקסים, אבל לא מחובר לסיטואציה בשום צורה.

כשהגענו לתל השומר כבר לא יכולתי לשבת והצירים הגיעו כל שתי דקות. התקבלנו על ידי חבורת אדישות של אחרי החג, ״כן, נראה שכואב לך, בואי נבדוק אותך, תבדקי אותה, לא, את תבדקי אותה,״ גלגלו אותי מאחת לשנייה, היולדת היחידה במיון, תפוח אדמה עצום ורותח, ״מה את רוצה? חדר טבעי?״ עניתי שכן, מנסה להסתיר את העובדה שהמשקל המוערך של נורי הוא מעל ארבעה קילו, מתפללת שלא יעלו על זה כי הכול הרי כתוב להם. ״החדר כרגע תפוס. בואי נבדוק לך פתיחה.״ שלוש. ״ייקח לך עוד זמן, עד שהחדר הטבעי יתפנה אתם יכולים לחכות פה,״ והצביעו על חדר המתנה במסדרון. כעבור שעה וחצי הייתי בפתיחה חמש. הודיעו לנו שהחדר הטבעי עומד להתפנות ושעכשיו מנקים אותו.

האחות אמרה לניר שכדאי שיתחיל לנפח את בריכת הלידה שהבאנו, ואז הוא נעלם לזמן שמבחינתי היה יומיים. בפועל הוא נעלם לשעתיים. נעתי בין מקלחת לסיבובים כואבים בחדר. הודעתי לעצמי בנחישות שאני בכלל לא פה, שזה רק שלב מעבר והנה אני נכנסת לחדר הטבעי ולבריכה. אחרי שניר חזר לקח להם עוד שעתיים עד שסיימו לנקות. ״אין מיילדת של החדר הטבעי היום, יש את ריטה... אבל היא לא של הטבעי... טוב, ריטה תיכנס איתך לשם.״ בשעה טובה נכנסתי, בפתיחה תשע. עכשיו, פתיחה תשע זה לא כזה ווייב טוב להיכנס איתו לחדר הטבעי. או לכל חדר באשר הוא. כשמתארים את השעות הארוכות שמעבירים בבריכת הלידה זה נשמע נפלא, אבל בפתיחה תשע את יכולה ללדת גם במסדרון.

טבלתי בבריכה, יצאתי והתחלתי לרוץ בחדר בשמיניות. ניר אמר, ״ניפחתי לך את הבריכה, כנסי למים!״ ״אני שונאת את הבריכה!״ לא יכולתי להיות בה דקה. גם ריטה, שהיא מותק, לא באמת באה ליילד אותי בדרך טבעית. היא כל הזמן רדפה אחריי עם סמרטוט או עם מוניטור אלחוטי מצ‘וקמק או עם שניהם, ״תיזהרי את תחליקי, תיזהרי את תחליקי,״ הכריזה כל רגע. ״בואי נמדוד לו דופק!״ נעצרתי והתחברתי למוניטור האלחוטי. הוא הראה לה ירידות דופק. ״בואי נקרא לרופאים ונסיים עם זה!״ היה לי ברור כבר שם שמהר מאוד היא ויתרה עליי ועל כל הסיטואציה. דבר אחד שזכרתי מההדרכה על החדר הטבעי היה, ״לפה רופאים לא נכנסים. אם אתן רואות פה רופא, אתן יודעות שאתן בבעיה גדולה.״ ופתאום נכנסו שתי רופאות וחשבתי, יש פה בעיה. הן התייצבו ממש מולי והודיעו, ״מעיין, את לא הולכת ללדת באופן טבעי. הוא לא הולך לרדת לך בתעלת הלידה, יש בעיה, הוא גדול מאוד ויש האטות דופק ואת בפתיחה 10. את תקועה וגם הוא.״

אם תהיתם מה אפשר לומר ליולדת בפתיחה 10 כדי לגמור לה את החיים, אז המשפט הזה הוא איפשהו שם במקומות הראשונים. לא חוויתי כאב גדול יותר מהציר הבא. כל ארבעים שניות מופיע ציר שמפלח לך את הגוף ואת הנשמה לשניים, ואת לא מרגישה כלום, חוץ מזה שאת בתוך גיהינום. עד אותו רגע הייתי בפתיחה 10, רצה לי בחדר הטבעי כמו איזה קופה על ספידים, וכאב לי, מאוד. אבל באופן נסבל. השתלטתי על הכאב. אבל אחרי המפגש עם הרופאות היה ברור שאיבדתי לחלוטין את תחושת השליטה ונכנסתי לסחרור, ״אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא יכולה להוציא אותו!״ ניר נלחץ, הבין כמה הן הפחידו אותי, ״את יכולה לעשות את זה!... את בטוחה שלא?״ ״תוציאו אותי מפה!! אני לא יכולה להיות פה יותר!!״ כל הזמן הזה בחדר הטבעי ארך רק שעה.

״את רוצה אפידורל?״ ״בטח! תביאו לי עכשיו אפידורל!״ יצאתי עם הרופאות ורצתי במסדרונות לחדר לידה. ״אבל את פתיחה 10, בואי נראה אם המרדים יסכים,״ ״לא! עכשיו תגידי לו שאני רוצה אפידורל!״ ואף אחד לא עצר שנייה להגיד לי, ״את בפתיחה מלאה, תוציאי את התינוק הזה! את מסוגלת!״ כמה דקות אחרי שקיבלתי אפידורל הבנתי שעוצמת הכאב לא השתנתה בכלל, ולימים אגלה שזה תסמין קלאסי של לידה הפוכה: כאשר התינוק הפוך הוא מנסה לדחוף הפוך לכן הצירים באים מכיוון אחר, שעליו האפידורל לא משפיע.

האחות ניקתה אותי וכיסתה אותי יפה כמו בובה, הצביעה על השעון הגדול שבחדר ואמרה, ״את רואה את השעון הזה? עכשיו יש לך שלוש שעות להוציא את התינוק החוצה.״ אכלתי קרטיב ענבים, מצמצתי, ועברו שעתיים. הצוות התחיל להילחץ, ״מעיין, מה קורה??״ כמובן שזו אשמתי שהוא לא נולד עדיין...

אחרי קצת מים מקוניאלים, דחיפות אלימות על הבטן, מיני לחיצות, וניסויים שונים ומשונים, ועוד כמה האטות דופק ארוכות כמו הנצח ומפחידות, נכנס רופא, בדק אותי עד הצוואר והודיע לכל באי החדר (והיו לא מעט מהם): ״נגמרה החגיגה, הולכים לקיסרי חירום.״ פרצתי בבכי, מבינה שעומד לקרות התרחיש הנורא מכל, אליו לא התכוננתי בשום צורה. לא דמיינתי אפילו שאשכב על הגב, אז איך הגעתי לסיטואציה הזו בכלל? איך אף אחד לא אמר לי שזה קורה? ״יש שלושה סוגים של ניתוח קיסרי,״ הסביר באינטונציה של רס״ר, ״קל, קשה וקשה מאוד, ואת הולכת לעבור את הכי קשה.״ ״ניר יכול לבוא איתי???״ ״לא. ניר בשום אופן לא יכול לבוא איתך. ניר נשאר בחוץ.״ ניר נשאר בחוץ. בזמן שאישתו עוברת ניתוח חירום מסובך שיסתיים בתקווה בלידת בנו הבכור. אז אין סיבה שהוא ייכנס. נשמע הגיוני בסך הכל. והרופא כזה סמכותי מי אנחנו שנגיד מילה.

נכנסנו לחדר ניתוח. חדר קפוא עם אורות חזקים, מלא אנשים. הרגשה של חילול, חילול אמיתי של כל הסיטואציה. ואני לבד ואני עצובה. אבל הכול לא משנה, התינוק הזה הולך לצאת ממני. והיה משהו מנחם בידיעה הזו. אחרי שהכינו אותי לניתוח שאלתי בקול רפה בתמימות של ילדה בהיריון, ״מה, באמת חייבים ניתוח?״ ראיתי ניצוץ חמלה שיוצא מעיניי הרופא, ״את יודעת מה? בואי ננסה ואקום.״ יאללה, הרופא המלך הזה מפרגן לי ואקום. מה זה בכלל ואקום? רק ידעתי שזה לא ניתוח. הבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לא לעבור קיסרי. ניסיון אחד של ואקום, שנכשל. ״מעיין, אין מה לעשות, הוא תקוע. אנחנו מנתחים.״ ואני בפרץ של תעוזה מהולה בווייב של בן אדם שאין לו מה להפסיד מתחננת, ״אבל אני מרגישה שהוא יוצא! אני מרגישה את הצירים!״ ובאותו רגע באמת הרגשתי משהו אחר, פשוט הרגשתי שהוא יוצא, ואז הרופא אמר, ״אה, באמת? את מרגישה שהוא יוצא? אז קדימה, תוציאי אותו!״ ואני שלא לחלוטין הבנתי אם הוא צוחק עליי או מעודד אותי, נתתי שתי לחיצות ונורי היה בחוץ. כולם היו בשוק.

הרופא הריע, ״כל הכבוד! ראית? אמרת שתוציאי אותו ובאמת הוצאת אותו!״ ושוב לא ידעתי אם הוא ציני או מה. שמו עליי את נורי רק לרגע וזוכרת שחשבתי לעצמי שיש לו אוזניים בדיוק כמו של ניר ואיך ניר לא פה והוא לא רואה את זה. השמחה הגדולה שהנה הכול בסדר והוא עליי היתה מהולה בכאב ענק של איך ניר לא פה איתי, שלא ככה זה היה צריך להסתיים... אפילו לא עברתי קיסרי שיצדיק את חסרונו. זה שבר אותי. לקחו ממני את נורי אחרי דקות ספורות, הוציאו אותו לניר ואותי שלחו לתפירה.

התפירה ארכה שעתיים וחצי. התופר הסטאז׳ר מנהל איתי סמול טוק ואני צריכה להיות מנומסת כי הוא תופר אותי. תוך כדי הוא צוחק איתי על כמה אני עולה לבית החולים שאני גומרת להם את כל החוטים וכמה עולה כל חוט. הוא הסביר שבוואקום מבצעים חתך גדול כי המכשיר רחב. תודה סטאז‘ר תופר, על כל החוטים, כל האינפורמציה, וכל הרגישות.

כשהסתיימה התפירה התאחדנו כולם חזרה. זהו. זה מאחורינו. ילדתי את נורי בשש בערב ותוך שנייה נעשה אמצע הלילה. הפצרתי בניר שילך הביתה לישון כדי לאגור כוחות ונותרתי לבדי עם נורי באפס הפרדה ואפס הבנה של המצב. נורי נח לידי, ערני כזה ומתוק ואני מניקה אותו מדי פעם, והכל מרגיש מאוד טבעי. נורי ינק רוב הלילה, אין לי מושג איך, פשוט הנחתי אותו עליי וזה מה שהוא עשה. והיינו ביחד, והייתי בטוב. היה איזה רגע שהבנתי שהלילה הסתיים, ועם השחר נחתה עליי תחושה חדשה שלא הכרתי, של לואו. תשישות? אפיסת כוחות? פחד? בכל אופן, באותו בוקר התיישבה עליי התחושה הזו – וייקח עוד חודשים ארוכים עד שהיא תחלוף.

השעות חלפו, אנשים באו והלכו, עברנו מהמחלקה למלונית, ואני כמו בסרט כזה שאני צופה בו מהצד, מתמודדת לסירוגין עם תחושות של חרדה, חוסר מסוגלות ותשישות במינונים מטמטמים. משהו לא לגמרי בסדר איתי, חשבתי לעצמי ברגעים של צלילות. ולמה לעזאזל אני בקושי מצליחה ללכת... יומיים עברו? אולי יותר? אולי פחות? ואני עדיין לבושה בחלוק בית החולים עם התחת בחוץ, גמורה מרחמים עצמיים, “למה כולן פה מסתובבות בג‘ינס! מה הולך פה!“ ואני רק רוצה לנוח לבד וללקק את הפצעים, ולהבין מה הולך לי שם למטה שלא מאפשר לי לחשוב מרוב כאבים.

אנשים באו והלכו לסירוגין, באו להתבונן בי להתבונן בנורי, מנסה לשבת איתם, לחייך, תוהה אם כולם יכולים לראות את הכאב והבלבול שיש לי בפנים. והנה אימא שלי, והיא שולחת אותי ואת ניר לאכול בבופה. פתאום אני קולטת שזו הפעם הראשונה שאנחנו לבד מאז הלידה, וברוח הניסוי החברתי הזה שאנחנו לוקחים בו חלק אני מנצלת את המעמד כדי להיכנס איתו בברית מאולתרת כמה שיותר מהר, לפני שיעלו עלינו, התיישבנו המומים עם צלחות עמוסות בכל טוב כשר לפסח מסתכלים סביבנו בכל האנשים עם הג‘ינסים שמעמידים פנים שהעולם לא נחרב, ואני מישירה אליו מבט נוקב ושואלת אותו, ״תגיד, מה עשינו?״ ניסיתי לתמלל לו בצורה שלא תבהיל אותו, שאני לא בסדר. לא רציתי להפחיד אותו או להפחיד את עצמי. לא רציתי לצאת בקביעות נחרצות מדי. ממש ניסיתי להיות בסדר, אבל משהו היה מאוד לא תקין. חרדה קיומית. לא דיכאון ועצבות, אלא פחד ממה יהיה ואיך אצליח לעבור את הדקות, שעות, ימים הקרובים. ״גם אני מרגיש ככה,״ הוא אומר לי, הוא גם מבוהל ומבולבל. “יהיה בסדר“ הוא מבטיח. ואני דומעת מעל הר של תפוחי אדמה בשמנת ויודעת שעוד רגע צריך לקום ולחזור חזרה לחיים החדשים האלה – שאני לא מכירה.

חזרנו הביתה. הימים עברו איכשהו, אופרציה מבוהלת, מחול של אמוק. וברקע כל מיני אנשים וסידורים ודברים. והניצנים של הניתוק שלי מכל מה שקורה סביבי שהתחילו עוד בבית החולים הלכו והחמירו מיום ליום. חור שחור של תשישות ובלוז מטורף וחרדה. שמרימים ומורידים כל אחד בתורו את ראשו המכוער במהלך היום ותופסים אותי לחלוטין חסרת הגנה אל מול התופת הזו. ״מעיין את רוצה לאכול?״ ״לא.״ ״את רוצה לשתות?״ ״לא.״ מבטי חלול ואנשים מנסים לדובב אותי. רק רציתי לישון, להיות לבד וללקק את הפצעים. מבוהלת מהתפרים ומהטחורים, מהכאבים שלא פוסקים ומחוסר הניידות שלי. לא מאמינה שאי פעם אתאושש. זהו. אני אשאר נכה לצמיתות.

ברגע של צלילות ומודעות למה שקורה לי התחננתי בפני אימא שלי, שהיתה גם אבודה ומבוהלת מכל המצב שלי, שתתחיל להשתלט פה על העניינים, “אני צריכה שתתחילי לפקד עליי לעשות דברים, רק ככה אני אצא מזה.“ באותו רגע היא הפסיקה לגז‘דר, התייצבה אצלנו כל בוקר, פתחה את כל החלונות בבית, שטפה, החליפה, ניקתה, הורתה לי מתי לאכול, לקום, לשבת, להתקלח, להחזיק את נורי, להניק, ואפילו לצאת מהבית (דבר שלא הצלחתי להעלות אותו על הדעת בכלל עד לאותו רגע). אפשר לומר שבנקודה הזו, שבועיים לאחר הלידה, אימא שלי הצילה לי את החיים והתחיל השיקום שלי.

ברקע היה ענן של קושי פיזי גדול שלא איפשר לי לשעוט קדימה עם האופרציה, כי ההנקה רק הלכה והסתבכה והתפרים די השביתו. התחלתי בתוכנית יעדים של דברים שנראים הכי מטופשים: עד מחר אני אצליח לעבור מהפדים השמנים לפדים הרזים יותר. ממחר אני מפסיקה ללבוש תחתוני רשת. היום אשכב על הגב ואביט בצלקת שלי. את כאובה, את נפוחה, קשה לך, אז במקום ״תתלבשי ותתאפרי ותרגישי יותר טוב״, זה היה ״שימי את התחתונים שלך ותרגישי יותר טוב.״ וזה עבד. לעמוד ביעדים ולעמוד באיזשהו סדר יום כשאת נעה בתוך לופ מטורף שהוא כמו חלום. חודש לאחר הלידה הצלחתי איכשהו לדדות לאוסטיאופתית רצפת אגן, והיא פשוט הצילה אותי. הסתבר שהתפר היה צפוף וחזק מדי. יעל שוראקי היא המלאך שלי. אחרי חודש שבו לא הצלחתי ללכת, יצאתי ממנה הולכת, כמו בסצינה בסרט על נכה שמרפא נגע בו והוא קם מכיסא הגלגלים. ואז, כשהצד הפיזי התחיל להשתפר, ניסכה בי תקווה להמשך, שאהיה בסדר, ושאם אני אהיה בסדר אז הכול יהיה בסדר. לאט לאט הדברים החלו להשתפר.

אין לי כל כך זיכרון מוחשי מנורי בזמן הזה. הוא היה די שולי. מצד אחד הוא נכח תמידית והייתי צריכה לטפל בו, ומצד שני הייתי עסוקה מאוד בעצמי, בעיקר בכאב שלא הרפה. בנוסף גם הרגשתי שאני פוחדת מנורי, ממש מבוהלת ממנו. מה יש לפחד מתינוק?! למה אני מבוהלת מהיצור הזה?! מי שנירמלה בתוכי את התחושות האלה היתה יועצת ההנקה שהגיעה כשנורי היה בן שבועיים, ששאלה, ״תגידי, כשהוא הולך לישון את מפחדת שהוא יתעורר?״ ואולי אז היה הניצוץ הראשון מיני רבים בהמשך, שלא המצאתי דבר ושכל מה שאני עוברת הוא ממש נורמלי. ועדיין, זו תקופה מוזרה שבה יש לי תינוק אבל אני לא מרגישה אליו חיבור. הוא שם, הוא לידי, ישן במיטחברת, ואני מבועתת ממנו.

הרגשתי בהלם קרב. למשך תקופה די ארוכה אחרי הלידה, לפחות חצי שנה, כל פעם שמישהו שאל אותי על הלידה הייתי ישר דומעת ונכנסת, פיזית, לתחושה של חרדה וטראומה, הרגשתי שמגיע לי דם לידיים, שאני מזיעה, בולעת רוק והקול שלי החל לרעוד. חרדה ממש. חזרה לזירת התרחשות שגדולה עליי ושאני רחוקה מלהבין אותה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי ברחוב לבד בערב. ״קיבלתי פס״ לצאת להביא חלב. כמה אירוני. ואני הולכת ומסתכלת וקולטת כמה מטורף בחוץ, כולם חיים את החיים, העולם לא עצר, ומבינה פתאום שלא הייתי לבד בחוץ איזה חודשיים, ובמקום להתעודד זה הכניס אותי לדיכאון, כי מה נהיה? של מי החיים האלה? זהו? ככה זה יהיה מעכשיו? אתם תיתנו לי חצי שעה כל יום לצאת להביא משהו ואז אני אוכל לחזור לכלא? עברו בי המון מחשבות על בריחה. מלא. כל הזמן. היו לי חלומות שאני בורחת. בדמיונותיי הייתי אומרת לניר, ״אתה תסתדר, עשיתי טעות, זה גדול עליי, אני מה זה מצטערת, אשלח מכתבים ביום הולדת,״ שיתפתי את ניר כי חשבתי שזה משהו שכדאי להתעכב עליו, כי אולי איפשהו פחדתי שזה עלול לקרות.

ניר נבהל. זה היה בלתי נמנע להיבהל מדבר כזה. הוא גם הבין שאני כנראה מדברת מתוך מצוקה מאוד גדולה, ושאני לא באמת אברח, אבל צריך להתייחס לזה ברצינות ולתת לזה מקום, ״קודם כל אל תברחי, דבר שני, למה את רוצה לברוח?״ והרבה פעמים היינו נכנסים מזה לריב, כי הבנתי שמה שאני רוצה, אין. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אי אפשר לקבל בחזרה את החיים הקודמים שלי. את העצמאות והלבד שלי. הוא היה מנסה לעמוד איתי על איפה הקשיים. ״הכול! הכול זה קושי! ההנקה! היא מסביב לשעון! כל הזמן הוא צריך ממני! כל הזמן הוא צריך אותי!״ ״אוקיי, אז וותרי על ההנקה.״ ״לא יכולה לוותר על ההנקה! עד שכבר הצלחתי!״ וכל הזמן האמביוולנטיות בין האימא שאני רוצה להיות לבין הבן אדם שהייתי, שביום אחד בתל השומר, פשוט הלך ללא שוב. ולא משנה כמה אנשים אמרו לי שאהיה אדם אחר, שום דבר לא יכול היה להכין אותי לגדיעה המוחלטת הזו של העצמי. מות העצמי.

ההתאוששות הנפשית שלי החלה כשהתחלתי ללכת לקורס עיסוי תינוקות. האחות בטיפת חלב הציעה שנלך, ״כן? עושים עיסוי לתינוקות?״ לא ידעתי. הלכתי בהחלטה של רגע, ואיזה מזל, כי בדיעבד זה מה שהציל אותי. פתאום נחשפתי לעוד אימהות טריות, התוודעתי לעוד סיפורי לידה, ונכנסתי לפרופורציה שאולי הלידה שלי לא היתה כזו גרועה. הפטאליות שלי החלה לדעוך והוחלפה בנורמליות מסוימת. כמה זה חשוב להכיר עוד נשים שעברו דרך תופת, ולדעת שכולן חוות קושי ושיהיה בסדר וזה לא כל כך נורא, זה נורמלי.

בכלל לא התכוננתי לדבר הבסיסי הזה, הקריטי, של תמיכה אחרי לידה. חשבתי שיהיו לי שבועיים את ניר ואז שבועיים את אימא שלי ואז יהיה בסדר, אהיה כבר אימא עם קצת פז״ם ואסתדר כי מה הביג דיל. אני אעוף על החיים עם הבוגבו שלי בתל אביב והשאלות הכי גדולות שלי יהיו הפוך רגיל או נטול כי אני מניקה. החשיבות של מעגל התמיכה, על הנירמול שלו, לא היתה שם עד שלבים די מאוחרים. בקורס פגשתי את אחת החברות הטובות שלי עד היום, ויחד המשכנו לשרוד את חופשת הלידה. זו היתה נקודת האור שלי. ולחשוב על הוואקום המוחלט שהייתי בו עד אז. לא ידעתי אפילו שיש קבוצות פייסבוק של אימהות טריות. החברה, שהכירה אותן עוד בהיריון, גילתה לי על קיומן, ואני כזה, ״וואו! תמיכה! בדמות האינטרנט!״ זה היה חדש לי לחלוטין.

היה לי משפט שזרקה חברה בלי ילדים, שנשמע לכאורה כמו המשפט הכי סתמי בעולם, ״נראה לי שכל יום הוא יום.״ היא אמרה בתמימות של אחת שלא מבינה שהיא הרגע פיצחה את האטום ואני חשבתי, ״רגע! כל יום הוא באמת יום!״ ואז הבנתי שכל יום שעובר הוא יום שמקדם אותי קדימה, והוא לא יהיה שוב. לראשונה בחיי נראה לי שהבנתי את הקונספט של זמן. איזו תגלית! והתובנה הזו הניעה אותי ועזרה לי להתמודד בוואקום שלי. המנטרה הזו גם עזרה לי להתחבר לנורי, ממש לראות אותו, להיות ברגע, להגיד לעצמי שיש לי תינוק, שאלה רגעים לא יחזרו על עצמם, שהוא כזה קטן ורך ומריח מדהים. ברגעים האלה הרגשתי שאני מצליחה רגע לצאת מהאופרציה המטורפת הזו ואני לשנייה הבן אדם שהכרתי. ההבלחות האלה, של הנה התינוק שכל כך רציתי בו ואני מצליחה לעשות איתו בונדינג, והנה אני עם ניר ביחד איתו וזה מושלם ומהמם. המינונים הקטנים האלה היו הכרחיים ומעצימים ועזרו לי להתקדם.

רק כשנורי היה בן שלושה חודשים ונסענו שלושתנו לרומא, שעדיין אין לי מושג איך, טכנית, הצלחנו לסגור טיסה ולעלות על מטוס, ולכן מבחינתי מדובר פה בנס גלוי, הרגשתי לראשונה שכנראה אנחנו נהיה בסדר. אם עד רומא היה חוסר הלימה בחוויות שלי ושל ניר, פתאום משהו בינינו, וגם בתקשורת מולו, נרגע והסתנכרן ואיפשר טיפה לנשום. וגם טבלת הייאוש בראשי הסתיימה, ״שלושה חודשים, ואז דברים יתחילו להתבהר,״ כך כולן הבטיחו לי. לפני שלושה חודשים לא ידעתי איך אני אשרוד את השעות הקרובות, והנה אני חוגגת שלושה חודשי אימהות ברומא. עוצרת להנקות ספונטניות בפיאצות פוטוגניות אחרי שלושה חודשים של מאבק מתמשך בכל קשיי ההנקה הידועים לאדם (וגם כמה שלא), מצליחה ליהנות ולצחוק ולשתות ולאכול המון פסטות טעימות אחרי שלושה חודשים של ניידות מוגבלת ותפרים וסיבוכים מוזרים, ומחזיקה בידיים שלי את הפלא השמנמן והסקרן ומושלם הזה שיצרנו ביחד אני וניר, מחזיקה אותו ומתחילה לאהוב אותו בכל התאים של הגוף שלי, אחרי שלושה חודשים של תהומות מפחידים ולא מוכרים של ייאוש וחרדה שלא ידעתי שקיימים, של ניתוק וניכור ואפאטיות שחשבתי שיישארו איתי לנצח.

לאט לאט הלב שלי נפתח, והגוף שלי נרפא, והנפש שלי מתחילה להשתקם. הגמישות הזו, של הגוף והנפש, שאנחנו מסוגלות אליה היא מפתיעה בכל כך הרבה מובנים, היא שינתה אותי לנצח. לדעת שאפשר להיות במקום כל כך אפל ומפחיד ולא מוכר, לחוות באותו יום ואולי אפילו באותה שעה גם פחד וגם אהבה וגם שנאה בעוצמות הכי טהורות והכי גבוהות, ולשרוד בשביל לספר. כן, אנחנו נהיה בסדר.

הבנתי שאיפשהו זה הבחירות שלנו. כי אני זו שבחרתי בחרתי אפס הפרדה, בהנקה ארוכה, בחרתי לא לצאת מהבית, בחרתי לא להראות לו טלוויזיה, ולא מתוך מקום שכלתני, אלא מתוך אינסטינקטים ברורים. בחרתי באישפוז בכפייה הזה, מתוך רצון. ומה שהבנתי, שבסופו של דבר האימא שרציתי להיות ניצחה את הכול.

היא ניצחה את המאוויים הכי עמוקים שלי. וכאדם שהאמביציה ממנו והלאה, לא ידעתי למה נכנסתי ברבאק. זה היה חזק ממני. לשמחתי מעולם לא הייתי ממורמרת על נורי. הרגשתי שזה המקום שלי להיות בשיא הקושי, ובשיא חוסר השלמה עם הדברים. ניסו להניא אותי מהכביכול הקרבה הזו. כל הזמן מציעים לפתור אותך מהקושי. אבל חייתי את המנטרה, ״הבאתי חיים לעולם. מה החיים האלה רוצים ממני? שנה אחת של הקרבה? מה אני צריכה? שנה אחת להיות כמו לביאה בתוך בור איתו כל הזמן.״

וככל שהמנטרה הזו תפסה תפקיד גדול יותר הבנתי שהיא גם אומרת לגייס את הסביבה לתוך הדבר הזה. איך הסביבה יכולה לעזור לי להישאר במחילה? כי זה מה שהתינוק הזה מבקש, מהרגע שהוא נולד לא יכולתי לשים אותו בעגלה. כל הזמן הוא היה צריך להיות מחובר לגוף. זה ביאס אותי כי ראיתי אימהות שאוכלות סלט, עיקרית ואז קפה, והתינוק שלהם ממצמץ ומתהפך בעגלה. ונורי? אל תתני לי כלום, רק ציצי, יונק מסביב לשעון בצורה אינסופית, כל הזמן על הידיים, כל הזמן בניד. וידעתי שזה מה שהוא צריך. הוא צריך להרגיש אותנו כיחידה אחת ולא היה בכלל על הפרק להשאיר אותו אצל הסבתא. אני לא הולכת לייצר אצלו חרדת נטישה. בשלב מסוים עברנו למנשא, שהפך לבית השני שלו.

מעולם לא הייתי אישה כמו שאני מרגישה היום. ברור לי שהצטרפתי למועדון של לביאות, של נינג׳ות, ואני מעריכה מאוד את אימא שלי וחומלת עליה מאוד ומבינה הרבה קשיים שהיו לה. מבינה שהאימהות היא לא שלמה, אבל דווקא חוסר השלמות הזו היא כל כך אמיתית. תעצומות הגוף, הגמישות שלו ויכולת ההתאוששות שלו הן כל כך אדירות, כל אלה נגלו בפניי כמו קסם. חזרתי לעצמי. ודרך המקום הפיזי אני גוזרת על הנפש שלי. איזו התרחבות, פשוט ניסים ונפלאות.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ