לוגו הארץ
הארץ

פרק ראשון

השכלול המודרני של הלְהיטוּיוֹת[1] הפוליטיות

נתבונן־נא באותן לְהיטוּיוֹת, המכוּנוֹת פוליטיות, אשר מביאות בני־אדם לקום על בני־אדם אחרים, ואשר העיקריות שבהן קשורות בגזע, במעמד ובלאומיוּת. גם מי שנחושים מאין־כמוהם להאמין בהתקדמות הבלתי נמנעת של המין האנושי, וליתר־דיוק בחתירתו ההכרחית לעבר יותר שלום ויותר אהבה, לא יוכלו שלא להסכים שמזה מאה שנים, ובכל יום ויום עוד קצת, משתכללות הלהיטויות הללו במובנים רבים וחשובים ביותר, עד שהגיעו לדרגה שההיסטוריה לא ידעה כמותה.

ראשית, בימינו נגועים בהן הרבה אנשים שמעולם לא היו נגועים בהן קודם לכן. אם נתבונן בדוּגמה של מלחמות האזרחים שטלטלו את צרפת במאה ה־16, ואפילו בסוף המאה ה־18, נופתע לגלות כמה מעט אנשים באמת הוטרדו מהן עמוקות. עד למאה ה־19 ההיסטוריה של אירופה מלאה במלחמות שהותירו את רוב־רובם של האוכלוסין אדישים לגמרי, מעבר לנזקים החומריים שנגרמו להם.[2] ואילו כיום ניתן לומר שאין כמעט אדם אחד ויחיד באירופה שאינו נגוע, או שאינו סבור שהוא נגוע, בלהיטות של גזע, מעמד או לאום, ולרוב בשלושתן גם יחד. נדמה כי אותה התקדמות ניכרת גם באמריקה, ואילו במזרח הרחוק ציבּוּרֵי אנשים עצומים, שנדמו כפְּטוּרים מן התנועות הללו, מתעוררים ונפתחים לְַנָאוֹת החברתיות, לשלטון המפלגות, לרוח הלאומית בהתגלוּתה כרצון להשפיל אנשים אחרים. הלהיטויות הפוליטיות מגיעות כיום לדרגת אוניברסליוּת שכמוה לא הייתה להן מעולם.

הן מגיעות גם לדרגה גבוהה של לכידוּת. ניכר לעין שבזכות ההתקדמות בתקשורת בין בני האדם, ועוד יותר מכך בזכות רוח העדר, חסידיה של אותה שנאה פוליטית עצמה, שלפני מאה שנים עוד לא היו כה מוּדעים אלה לאלה ונאוּ, כביכול, בתפזורת, מהווים כיום גוש דחוס של להיטוּת, שכל גרגר וגרגר בו חש שהוא נמצא בקשר עם אינספור אחרים. דבר זה בולט במיוחד במעמד הפועלים, שעוד באמצע המאה ה־19 אנו רואים אותו מביע כלפי המעמד היריב רק עוינות פזורה ודלילה, של תנועות מאבק פה ושם (למשל, שביתה שפורצת רק בעיר אחת, בחברה אחת), ואילו כיום מהווה רקמה דחוסה של שנאה מקצה אירופה ועד קצהּ. ניתן לטעון בבטחה כי הלכידוּיות הללו רק יתעצמו וילכו, שכן הרצון להתקבץ בעדר הוא אחד המאפיינים העמוקים ביותר של העולם המודרני. עולם זה הולך ונהיה, גם בתחומים הכי פחות צפויים (למשל בתחום ההגוּת), עולם של ליגוֹת (ligues), של "איגודים" (union), של "אלומות" (fascio). אין צורך לומר שלהיטותו של היחיד מלוּבָּה מתחושת סמיכותה להמוני לְהיטוּיוֹת זהות לה. נוסיף ונאמר שהיחיד מתייחס למכלול שבו הוא חבר כאל ישות מיסטית, וסוגד לו בהערצה דתית, שביסודה אינה אלא האלהה של להיטותו שלו, ומעצימה אותה לא במעט.

ללכידוּת זו, שניתן לכנותה לכידות על פני השטח, מתווספת לכידות "שבטבע". מעצם העובדה שאנשים האוחזים באותה להיטוּת פוליטית יוצרים גוש־להיטות דחוס יותר, הם יוצרים גם גוש אחיד יותר, שבו מתבטלים אופני התחושה האישיים, והלהט של כולם מקבל צבע יותר ויותר אחיד. אי־אפשר שלא לראות, בצרפת למשל, איך אויבי המשטר הדמוקרטי (אני מדבר על ההמון, לא על הדמויות הבולטות) מבטאים כיום להיטוּת שכמעט שאין בה גוונים, וכמעט לא משנה מי מביע אותה; איך בבלוק זה של שנאה כמעט שלא נִבעים סדקים של דרכי שנאה אישיות ומקוריות (אפשר לומר: איך הוא נתון בעצמו ל"השטחה הדמוקרטית"); איך הרְגשות המכונים אנטישמיות, אנטי־קְלֵריקָליוּת, סוציאליזם – למרות הצורות הרבות שלובש זה האחרון – מובעים ביתר אחידוּת מאשר לפני מאה שנים; איך כיום בני כל אחד מן השבטים הללו אומרים כולם אותו הדבר. נדמה כי הלהיטויות הפוליטיות, כלהיטויות, רוממו עצמן להיכפף למשמעת; בעצם תחושתן הן נדמות כמצייתות לדבר פקודה. כולנו רואים עד כמה התעצם מכך כוחן.

האחידות המוגברת מלוּוה, בחלק מהן, גם בדיוק מוגבר. ידוע, למשל, עד כמה הסוציאליזם – שרק לפני מאה שנים היה, בקרב המון חסידיו, בגדר להיטות עזה אך מעורפלת – היטיב להגדיר כיום את מטרתו, לקבוע את הנקודה המדויקת שבה הוא רוצה להכות ביריב (התאגידים), את התנועות שבכוונתו לעשות כדי להצליח. אותה התקדמות עצמה ניכרת גם בתנועה האנטי־דמוקרטית. ידוע גם עד כמה ִנאה מתחזקת כשהיא משפרת את דיוקה.

עוד השתכללוּת של הלהיטויות הפוליטיות: במהלך ההיסטוריה שעד לימינו אני רואה את הלהיטויות האלה מתקדמות למקוטעין, בדילוגים ובהפוגות, בהתלקחויות ובדעיכוֹת. לגבי להיטויות של גזע ושל מעמד, אני רואה התפרצויות, בלי ספק איומות ומרובות, ואחריהן תקופות ארוכות של רוגע או לפחות של נמנום; מלחמות בין אוּמות נמשכו שנים ארוכות, אבל נאות לא, גם אם היו קיימות. היום, די להעיף מבט מדי בוקר בכל עיתון שהוא, כדי להיווכח שהנאות הפוליטיות אינן קופאות על השמרים אפילו יום אחד. לכל היותר, חלקן נאלמות לרגע לטובת אחת מביניהן, שתובעת פתאום את כוחותיו של הסובייקט: זוהי שעתם של "האיחודים המקודשים" ("unions sacrées"), שלא על שלטונה של אהבה הם מבשרים, אלא על עלייתה של שנאה כללית אשר גוברת על הנאות החלקיות. הלהיטויות הפוליטיות רכשו לעצמן כיום אותה תכונה שכה נדיר למצוא אותה בתחום הרגש: המשכיוּת.

נשתהה לרגע על אותו דחף, שגורם לנאות חלקיות לפַנות את מקומן לשנאה כללית יותר. זו שואבת מתחושת כלליותה סגידה חדשה לעצמה, ומכאן גם כוח חדש. אולי יש לתת יותר את הדעת על כך שדחף שכזה הוא אחד המאפיינים המהותיים של המאה ה־19. מאה זו לא רק חזתה פעמיים, בגרמניה ובאיטליה, איך שנאות עתיקות של מדינות קטנות מתבטלות לטובת להיטות לאומית גדולה, אלא גם חזתה (ליתר דיוק בסוף המאה ה־18), בצרפת, איך הנאות ההדדיות של אצולת החצר והאצולה הכפרית דועכות לטובת שנאה משותפת כלפי כל מי שאינו אציל; איך השנאה בין אצולת החרב הצבאית לאצולת הגלימה המשפטית מותכת בלהט אותה התנופה לשנאה אחת; איך השנאה בין הכמורה הבכירה לזוטרה נמוגה בשנאתן המשותפת לחילוניוּת; איך השנאה בין הכמורה לאצולה נעלמת לטובת השנאה המשותפת כלפי המעמד השלישי; ולבסוף, בימינו־אנו, איך השנאה בין שלושת המעמדות מותכת לשנאה אחת ויחידה, זו של בעלי הרכוש כלפי מעמד הפועלים. זיקוק הלהיטויות הפוליטיות למספר קטן של נאות מאוד פשוטות, ששורשיהן נטועים עמוק בלב האדם, הוא הישג מרשים של העידן המודרני.[3]

נדמה לי שחלה התקדמות גדולה גם ביחס שבין הלהיטויות הפוליטיות לבין הלהיטויות האחרות אצל אותו אדם. אצל בורגני מצרפת שלפני המהפכה, המקום שתפסו הלהיטויות הפוליטיות – גם אם היה הרבה יותר גדול משמקובל לחשוב – היה קטן מזה של הלהיטות לממון, תאוות התענוגות, הרגשות המשפחתיים והדחף ליהירות. ואילו על מקבילו המודרני אפשר לומר, לכל הפחות, שכאשר הלהיטויות הפוליטיות נכנסות ללבו, הן נכנסות כשווֹת־ערך לאחרות. נשווה, למשל, את המקום הבטל־בשישים שתופסות הלהיטויות הפוליטיות אצל הבורגני הצרפתי כפי שהוא מוצג בסיפורים המחורזים ובקומדיות מימי הביניים, וברומנים של סקארוֹן (Scarron), פוּרטיֶיר (Furetière) ושארל סוֹרֶל (Sorel),[4] לעומת המקום שהן תופסות אצל אותו בורגני כפי שמציירים אותו בַּלזאק (Balzac), סטֶנדאל (Stendhal), אנטוֹל פְראנס (Anatole France), אַבֶּל אֶרמאן (Abel Hermant) ופּוֹל בּוּרזֶ'ה (Paul Bourget) (איני מדבר כמובן על עִתוֹת משבר, כמו מרידות הליגה הקתולית והפְרוֹנד,[5] שאז הלהיטויות הפוליטיות, כשהן אוחזות באדם, אוחזות בו כליל). האמת היא שכיום, הלהיטויות הפוליטיות אף משתלטות אצל אותו בורגני על רוב האחרות, וכופפות אותן לצורכיהן. ברור לכול שבימינו מריבות משפחתיות, מאבקים מסחריים, שאיפות קריירה ורדיפה אחר כיבודים ספוגים כולם בלהיטויות פוליטיות. סיסמתה של הנפש המודרנית יכולה להיות ״קודם כול פוליטיקה״. אנחנו רואים פוליטיקה בכל מקום, פוליטיקה כל הזמן, אך ורק פוליטיקה.[6] די לפקוח את העיניים כדי להיווכח איזו עוצמה מתווספת ללהיטות הפוליטית כאשר היא חוברת ללהיטויות אחרות, שהן כה רבות, כה יציבות וכה חזקות בפני עצמן.

באשר לבן העם הפשוט, כדי לאמוד את הגידול ביחס שבין להיטויותיו הפוליטיות לבין האחרות בעידן המודרני, די לחשוב על השנים הרבות שבהן כל להיטותו, כדברי סטנדאל, הסתכמה ברצון א. לא להיהרג, ב. שיהיה לו בגד חם לגופו. בהמשך לזה נזכור כי כאשר הקלה מסוימת בחרפּת העוני אִפשרה לו כמה דעות כלליות יותר, נדרש עוד זמן רב עד שכמיהותיו המעורפלות לשינויים חברתיים נהיו ללהיטויות של ממש, בשני מאפייניהן העיקריים: האובססיביות, והצורך לעבור לפעולה.[7] ניתן לומר שאצל מי שאחוז בדיבוק הלהיטויות הפוליטיות, יהיה אשר יהיה מעמדו, הן חזקות כיום מכל שאר להיטויותיו במידה שטרם נודעה כמוה.

הקורא ודאי זיהה כבר גורם מכריע בתנועות שציַינו כאן, כלומר הפיכתן של הלהיטויות הפוליטיות לאוניברסליוֹת, לכידוֹת, אחידוֹת, המשכיוֹת ועליונוֹת על כל השאר. כולם יזהו כאן, במידה רבה, את פעולתו של העיתון הפוליטי היומי והזול. אי־אפשר שלא לתהות אם המלחמות בין בני האדם אינן נמצאות רק בראשיתן, כאשר מהרהרים בכלי הזה שהמציאו בתקופתנו בני האדם כדי לטפח את להיטויותיהם, או לפחות כדי להביאן לדרגת עוצמה שכמוה לא נודעה; כלי אשר הם מתמסרים לו בלב ובנפש מדי בוקר עם קוּמם.

עד כה הראינו את מה שניתן לכנותו שכלוּל הלהיטויות הפוליטיות על פני השטח, מן הצדדים הפחות־או־יותר חיצוניים. אך הן השתכללו באופן יוצא־מן־הכלל גם בעומקן ובכוחן הפנימי.

ראשית, הן התקדמו התקדמות יוצאת־מן־הכלל במודעוּתן העצמית. ברור שכיום (ושוב, במידה רבה בהשפעת העיתון), הנפש הנגועה בשנאה פוליטית מודעת ללהיטותה, מנסחת אותה היטב לעצמה, מגדירה אותה בבירור שכמותו לא ידעה לפני חמישים שנה, ואין צורך לומר עד כמה אותה להיטות מתעצמת מכך. בהקשר זה אני רוצה להצביע על שתי להיטויות שאמנם לא נולדו בזמננו, אך כן הגיעו בו לכדי מודעוּת, מוצהרוּת וגאווה־עצמית.

הראשונה היא מה שאכנה לאומנות יהודית מסוג מסוים. עד כה היהודים, שהואשמו בארצות רבות בהיותם גזע נחות או לפחות נבדל וממאן להיטמע בסביבתו, השיבו להאשמות אלה בהכחשת הנבדלוּת, התאמצו ככל יכולתם למחוֹת את ביטוייה, וסירבו להכיר במציאותם של גזעים. והנה, מזה כמה שנים, חלקם דווקא מכריזים על נבדלותם בריש־גלי, מגדירים את מאפייניה או את מה שהם רואים כמאפייניה, מתפארים בה ושמים לאַל כל רצון להתמזגות עם יריביהם (ראו מאמריהם של ישראל זנגוויל ואנדרה סְפּיר ב־Revue Juive). אין כוונתי לבחון כאן אם תנועתם של היהודים הינה או אינה נאצלת יותר משקידתם של רבים אחרים שימחלו להם על מוצאם; ענייני הוא להסב את תשומת לבם של המתעניינים בהתקדמות השלום בעולם לכך שליהירוּיוֹת המסכסכות בין בני האדם נוספה עוד אחת, לפחות מבחינת היותה מודעת לעצמה וגאה בעצמה.[8]

התנועה השנייה שעולה בדעתי היא הבּוּרגָנִיזם (bourgeoisisme), וכוונתי ללהיטותו של המעמד הבורגני לבצר את מעמדו כנגד המעמד המאיים עליו. אפשר לומר שעד ימינו, ״השנאה המעמדית״, כשנאה מודעת לעצמה וגאה בעצמה, הייתה בעיקר שנאתו של הפועל כלפי החברה הבורגנית. השנאה הנגדית התבטאה בצורה הרבה פחות ברורה. הבורגנות, שהתביישה באנוכיוּת אשר נדמתה בעיניה כייחודית לקַסטה שלה, ניסתה להערים על האנוכיות הזאת, לא הודתה בקיומה, אפילו לא לעצמה. היא ניסתה שיראו בה, וראתה בה בעצמה, צורה עקיפה של דאגה לטובת הכלל.[9] לדוֹגמה של מלחמת המעמדות ענתה בערעור על אמיתוּת קיומם של המעמדות, ובכך הראתה שגם אם חשה התנגדות חסרת־פשרות למעמד היריב, לא רצתה להודות בתחושתה זו. כיום די לחשוב על ה״פשיזם״ האיטלקי, על ספר כמו "בשבח הבורגני הצרפתי", ועל כל כך הרבה דוגמאות אחרות מעין אלה,[10] כדי להיווכח שהבורגני נהיה מודע לגמרי לאנוכיוּת הייחודית לו, שהוא מכריז עליה כמות שהיא, סוגד לה כמות שהיא ובהיותה מועילה לטובתו העליונה של הגזע האנושי, ומתפאר בסגידתו לה ובהצבתה חוצץ כנגד האנוכיוּת שרוצה להשמידו. ימינו חזו בבריאתה של המיסטיקה של הלהיטות הבורגנית, בהתנגדותה ללהיטויות של המעמד האחר.[11] גם כאן, תקופתנו תרמה למאזן המוסרי של המין האנושי עוד להיטות שהגיעה לדרגת שליטה עצמית מלאה.

העמקתן של הלהיטויות הפוליטיות, במאה השנים האחרונות, נראית לי בולטת במיוחד בלהיטויות הלאומיות.

ראשית, מעצם העובדה שנהיו נחלת ההמונים, אותן להיטויות נחוות הרבה יותר בלהט. כל עוד היה הרגש הלאומי עניין של מלכים ושרים, הוא היה במהותו קשור באינטרס (חמדנות לשטחים, חתירה ליתרונות מסחריים, בריתות מועילות). ואילו כיום, כשהוא נחלתם (הרצופה, ולא רק המקוטעת) של בני העם, ניתן לומר שהוא, בעיקרו, הבעה של גאווה. כולם יסכימו שהלהיטות הלאומית, אצל האזרח המודרני, קשורה הרבה פחות באימוץ האינטרסים של האומה שלו – אינטרסים שאותם קשה לו לזהות בבירור, ותפיסתם הרחבה מצריכה מידע שאין לו ושאינו מנסה לרכוש – מאשר היא קשורה בגאוותו באותה אומה, ברצונו להרגיש חלק ממנה, ובנטייתו להגיב לכיבודים או לעלבונות שנדמה לו כי הופנו אליה. מן הסתם הוא רוצה גם שאומתו תכבוש שטחים, תשגשג כלכלית, ותרכוש לה בעלי־ברית חזקים, אבל הוא רוצה בכך פחות בשל הפירות החומריים עצמם (איזו תועלת יביאו לו עצמו?) והרבה יותר בשל התהילה הכרוכה בהם. בהופכו לעממי, הפך הרגש הלאומי בראש ובראשונה לגאווה לאומית, לרגישוּת לאומית.[12] כדי לאמוד עד כמה הזדקק בו תוך־כדי־כך היסוד הלוהט והאי־רציונלי, ועד כמה הוא התחזק כתוצאה מכך, די להביט בשוביניזם הלאומני, שהוא צורה מיוחדת של פטריוטיוּת שהומצאה במדינות הדמוקרטיות. הגאווה, שלא כמקובל לחשוב, היא להיטוּת גדולה יותר מן האינטרס, וכדי להשתכנע בכך די לראות כמה נפוצים הגברים הנהרגים בשל פגיעה בגאוותם, וכמה מעטים אלה הנהרגים בשל פגיעה באינטרסים שלהם.

הרגישוּת שלובש הרגש הלאומי בהיותו לעממי היא דבר שמגדיל כיום מאוד את הסיכון למלחמות. ברור שבהיותו תלוי בעַמִּים, ובנטייתם של אותם ״שליטים״ חדשים להסתער ולהגיב ברגע שנדמה להם שעלבו בהם, השלום נמצא בסכנה גדולה יותר מאשר כשהיה תלוי רק במלכים ובשׂרים שלהם, שהם אנשים הרבה יותר מעשיים, שולטים בעצמם, ומוכנים לספוג פגיעה בכבודם אם אינם מרגישים שהם הצד החזק. ואכן, קשה כבר למנות את מספר הפעמים שהעולם כמעט עלה בלהבות במאה השנים האחרונות, אך ורק משום שעַם כלשהו חש שכבודו נפגע.[13] נוסיף ונאמר שאותה רגישוּת לאומית מעניקה למנהיגי המדינות, בין אם הם מנצלים אותה מבית ובין אם מחוץ, אמצעי חדש ובדוק להצית את המלחמות שהם חפצים בהן; הם לא איחרו להבין זאת, ולראיה, ביסמרק והאמצעים שבהם השיג את מלחמותיו נגד אוסטריה וצרפת. מנקודות המבט הללו נראה לי שאפשר לומר, במידה רבה של צדק, כפי שאומרים המלוכנים הצרפתים, ש״הדמוקרטיה היא מלחמה״, בתנאי שהכוונה בדמוקרטיה היא לאימוץ הרגישות הלאומית על ידי ההמונים, ובתנאי שסבורים ששום שינוי במשטר לא יחסל את התופעה הזאת.[14]

העמקה משמעותית נוספת של הלהיטויות הלאומיות נובעת מכך שהעמים כבר אינם מזדהים הזדהות גמורה רק עם ישותם החומרית, כוחם הצבאי, השטחים שברשותם ועושרם הכלכלי, אלא גם עם ישותם הרוחנית. בהזדהות בוערת מאי־פעם (בְּעֵרה שאותה מלבים היטב אנשי הרוח), חובק כעת כל עַם את עצמו ומתייצב נגד שאר העמים בשפתו, באמנות שלו, בספרות שלו, בפילוסופיה שלו, בציוויליזציה (civilisation) שלו, ב״תרבות״ (culture) שלו. הפטריוטיוּת היא כיום התעקשות על עליונותה של צורת נפש אחת על פני האחרות.[15] ידוע עד כמה מעצים הדבר מבפנים את כוחה של הלהיטות הלאומית, ועד כמה המלחמות הנגזרות ממנה אכזריות ומרות מאלה שניהלו המלכים, שבסך הכול התקוטטו על אותה פיסת קרקע. נבואתו של המשורר הסקסוני משכבר מתגשמת במלואה: ״ביום ההוא יהיו הארצות למה שאינן עדיין: אנשים. הן יחושו שנאה, והנאות הללו יובילו למלחמות איומות מכל אלה שידענו״.[16]

לא נוכל להדגיש די עד כמה צורה זו של פטריוטיות היא חדשה בהיסטוריה. גם היא, כמובן, קשורה לאימוץ הלהיטות הלאומית על ידי ההמונים, ונדמה שעלתה על במת ההיסטוריה ב־1813, בגרמניה, שהייתה, ככל הנראה, מורת־הדרך האמיתית של האנושות בכל הנוגע לפטריוטיות דמוקרטית, כלומר ברצונו של עם להתייצב כנגד האחרים בשם מאפייניו העמוקים ביותר.[17] (צרפת של המהפכה ושל הקיסרות הנפוליאונית מעולם לא העלתה בדעתה לקום על עמים אחרים בשם השפה או הספרות שלה). צורה זו של פטריוטיות הייתה, כפי הנראה, כה נדירה בתקופות קודמות, עד שצר המקום מלמנות את האומות שאימצו לחיקן, ואף העריצו, את התרבות של אומות אחרות – גם כאלה שהיו נתונות עמן במלחמה. היש להזכיר את סגידתה של רומא לגאונותה של יוון, שאותה האמינה כי הביסה פוליטית? את סגידתם של אטהוּאלפּה, תֵאוֹדוֹריך ושאר מנהיגי השבטים כובשי רומא, לתרבות הרומית? וקרוב יותר אלינו, את לואי ה־14 שסיפח את אלזס לצרפת אך לא העלה בדעתו לאסור בה את השימוש בשפה הגרמנית?[18] היו אף אומות שהביעו את אהדתן לתרבות של מדינות שעמן היו נתונות במלחמה, או הציעו להן את תרבותן שלהן: הדוכס מאַלבָּה (פרננדו אלורס דה טולדו אלבה) שהשתדל להעביר למקום מבטחים את מלומדי הערים ההולנדיות, שלעברן הוביל את גייסותיו; במאה ה־18, הנסיכויות הגרמניות הקטנות שחברו לפרידריך השני כנגדנו, ובה־בעת אימצו יותר מתמיד את הרעיונות, האופנות והספרות שלנו; ממשלת הקונוונציה הלאומית,[19] שבעיצומו של המאבק נגד אנגליה שלחה משלחת למדינה ההיא כדי להזמינהּ לאמץ את השיטה המֶטרית שלנו. הנביעה ההכרחית של מלחמת תרבות ממלחמה פוליטית היא בפירוש המצאה של תקופתנו־אנו, ומבטיחה לה מקום של כבוד בדברי ימי המוסר האנושי.

התחזקות נוספת של הלהיטויות הלאומיות היא הרצון שיש כיום לעמים להזדהות עם עברם, וליתר דיוק לזהות את שאיפותיהם כגלגול של שאיפות מימי אבות־אבותיהם, כמגשימות חלומות ״מימים ימימה״, כנובעות מזכויות ״היסטוריות״. הפטריוטיות הרומנטית הזאת גם היא ייחודית לפטריוטיות של נפשות עממיות (בכינוי זה אני כולל את כל הנפשות שהדמיון מושל בהן, כלומר בראש ובראשונה אנשי החברה ואנשי הרוח). נדמה לי שכאשר איגו דה לִיוֹן תבע עבור ארצו את פלנדריה, או סִיֶיס את הולנד,[20] הם לא האמינו שמפעמת בהם רוחם של אבותיהם הגאלים, כשם שביסמרק, בתאוותו לספח את הנסיכויות הדניות, לא חשב (איני מתייחס למה שאמר) שהוא מקים לתחייה את רוחו של מסדר האבירים הטֶבטוֹנים.[21] הטקסיות החגיגית הזאת שלובשת הלהיטות הלאומית טוענת אותה במשנה אלימות, כפי שניתן להיווכח מן הצורה שלבש הרגש הזה אצל הגרמנים, הטוענים להיות גלגול נשמתה של הקיסרות הרומית הקדושה, ואצל האיטלקים, מאז שהתחילו להציג את תביעותיהם כתחיית תביעותיה של הקיסרות הרומית עצמה.[22]

אין צורך לומר שגם כאן, מנהיגי המדינות מוצאים ברגשנוּת העממית מכשיר חדש ויעיל להגשמת מטרותיהם המעשיות, ויודעים לנצלה היטב לצורכיהם. נסתפק בדוגמה העכשווית של התועלת שידעה ממשלת איטליה להפיק מן הנכוֹנוּת המדהימה של בני ארצה לראות, בוקר בהיר אחד, את התביעה לספח את פיוּמֶה[23] כתביעה ״מימים ימימה״.

ככלל, ניתן לומר שהלהיטויות הלאומיות, מעצם העובדה שהן מפעמות כיום בנפשות פְּלֶבֵּאיוֹת, לובשות אופי של ״מיסטיוּת״, של סגידה דתית שהייתה זרה לנפשם המעשית של שוֹעֵי עולם, ואין צורך לומר עד כמה זו מעמיקה ומלבּה את הלהיטויות הללו. גם כאן, כל מי שעוסקים בלהיטות הלאומית מאמצים את הצורה הפְּלֶבֵּאית של הפטריוטיות, גם אלה שמטיפים יותר מכול לאליטיזם של הרוח: שארל מוֹראס[24] מדבר, ממש כמו ויקטור הוגו, על ״האֵלָה צרפת״. נוסיף ונאמר שההערצה המיסטית הזאת לאומה אינה מוסברת אך ורק בטבעם של המעריצים, אלא גם בשינויים שחלו במושא ההערצה. לא זו בלבד שהמחזה של הארגון והכוח הצבאי שלהן מרשים הרבה יותר מבעבר, אלא שמראה המדינות המודרניות המנהלות מלחמה לתקופה לא־מוגבלת גם כאשר לא נותרו להן עוד אנשים, ושורדות שנים ארוכות גם כשלא נותר להן עוד כסף, מעלה בכל מי ששמץ דתיוּת בנפשו את החשד שיש במהותן דבר־מה שמעֵבר לטבע.

אצביע על עוד גידול משמעותי בעוצמה שצבר הרגש הלאומי בחצי־המאה האחרונה: ברצוני לדבר על כמה להיטויות פוליטיות חזקות ביותר, אשר במקורן נבדלות מן הרגש הזה, אך בימינו השתלבו בו. להיטויות אלה הינן: 1. התנועה נגד היהודים; 2. התנועה של המעמדות בעלי הרכוש נגד הפרולטריון; 3. התנועה של הסמכותנים (autoritaristes) נגד הדמוקרטים. ידוע שכל אחת מן הלהיטויות האלה מזדהה כיום עם רגש לאומי כלשהו, ומכריזה שיריביה מגלמים את ניגודו. נוסיף ונאמר שכמעט תמיד, קיומה של אחת מאותן שלוש להיטויות אצל אדם רומזת גם על קיומן של שתי האחרות, ולכן, על פי רוב, הלהיטות הלאומית ניזונה מכל השלוש גם יחד. ההזנה הזאת היא הדדית, וניתן לומר שהאנטישמיות, הקפיטליזם והסמכותנות מבטאים כיום עוצמה חדשה לגמרי, מכוח התלכדותם עם הלאומנוּת.[25]

לא אוכל לסיים את הדיון בשכלול המודרני של הלהיטויות הלאומיות בלי לציין עוד מאפיין שלו: בכל אומה ואומה, מספר האנשים שחשים שיש להם אינטרס ישיר בהשתייכות לאומה חזקה הוא גבוה לאין שיעור בימינו מאשר בעבר. בכל המדינות הגדולות אני רואה כיום, לא רק בקרב התעשיינים ואנשי העסקים הגדולים, אלא גם בקרב הסוחרים הקטנים, הזעיר־בורגנים, הרופאים, עורכי הדין, וגם בקרב הסופרים והאמנים, ואפילו הפועלים, מספר רב של אנשים שחשים כי חשוב להם, למען שגשוג ענייניהם הפרטיים, להשתייך לקבוצה גדולה, חזקה ומטילת מורא. מי שמוסמכים לחווֹת דעה על שינויים מעין אלה מסכימים שהרגש הזה, לפחות בצורתו המובהקת הנוכחית, לא היה רוֹוח, למשל בקרב הסוחרים הקטנים בצרפת, אפילו לפני שלושים שנה בלבד. בקרב בעלי המקצועות ה״חופשיים״, הוא נדמֶה חדש עוד יותר: ודאי שבעבר לא היה זה נפוץ לשמוע אמנים מתמרמרים השכם והערב על ממשלתם על כך ש״אינה מעלה די את קרנה של האומה כדי להנחיל את אָמָּנוּתָם בחוץ־לארץ״. תחושתם של הפועלים שיש להם אינטרס, מנקודת מבט מקצועית, להשתייך לאומה חזקה, גם היא חידוש של השנים האחרונות; מפלגה ״סוציאליסטית־לאומנית״, שכיום קיימת, כמדומה, בכל ארץ חוץ מצרפת, היא תוספת מודרנית לחלוטין לנוף הפוליטי. החידוש שניכר אצל התעשיינים אינו תחושתם שהאינטרסים שלהם עולים בקנה אחד עם אומה חזקה, אלא העובדה שהם מעבירים את התחושה הזאת לפסים מעשיים, ומפעילים לחץ רשמי על ממשלותיהם.[26] הרחבה זו של הפטריוטיות המבוססת על אינטרס אינה מוֹנעת מצורה זו של פטריוטיות להיות הרבה פחות נפוצה, כפי שציַינו לעיל, מן הצורה המבוססת על גאווה.[27] ועדיין, היא תורמת את תרומתה לכוחן של הלהיטויות הלאומיות.

לסיום, אציין שִכלול אחרון ומשמעותי שניכר כיום בכל הלהיטויות הפוליטיות – של גזע, של מעמד, של מפלגה ושל לאומיות. כשאני מתבונן בלהיטויות העבר, אני רואה אותן כלהיטויות של דחף טהור, התפרצויות נאיביות של תחושה אינסטינקטיבית, שלפחות ברובן הגדול היו משוּללות כל הרחבה של עצמן לכדי רעיונות ושיטות מחשבה. ההתקוממויות של הפועלים במאה ה־15 כנגד בעלי הרכוש לא היו מלוּות, כך נדמה לי, בשום תורה על מקורו של הרכוש או טבעו של הקפיטל; אלה של טובחי היהודים בגטאות – בשום דעה על ערכה הפילוסופי של פעולתם; ולא נראה שחייליו של הקיסר קרל החמישי, בהסתערם על העיר מֶזיֶירֶה, שאבו השראה מתיאוריה כלשהי על עליונותו המוּלדת של הגזע הגרמאני[28] ונחיתותו המוסרית של העולם הלטיני. כיום כל להיטות פוליטית חמושה במערך שלם של דוֹקטרינוֹת בנויות לתלפיות, שתפקידן היחיד הוא להציג לה, מכל נקודת מבט אפשרית, את הערך העליון של פעולתה, ומכפילות באופן טבעי את להטהּ. די להביא כדוגמה את המערכת האידאולוגית של הלאומנוּת הגרמנית המכונה ״פּאן־גרמניוּת״, ואת זו של המלוּכנוּת הצרפתית, כדי להיווכח במידת השִכלול שאליה הגיעו השיטות הללו בזמננו; במידת השקידה וההתמדה שבהן כּוֹננה כל להיטות, ובכל כיוון אפשרי, תיאוריות שיספקו את צרכיה; במידת הדיוק שבו הותאמו התיאוריות הללו לסיפוק אותם צרכים; ובשפע המחקר, העמל וההעמקה שבהם הורחבו התיאוריות לכל עבר. תקופתנו היא ממש תקופת הארגון האינטלקטואלי של הנאות הפוליטיות. זו תהיה אחת הכותרות שיוצמדו לה בתולדות המוסר האנושי.

מאז שהן קיימות, השיטות התיאורטיות הללו מוכיחות, עבור כל להיטות ולהיטות, שהיא מבשרת הטוב בעולם, ושאויבתה היא התגלמות הרוע. אלא שכיום הן מנסות להוכיח זאת לא רק במישור הפוליטי, אלא גם במישור המוסרי, האינטלקטואלי והאסתטי: האנטישמיות, הפאן־גרמניוּת, המלוכנות הצרפתית והסוציאליזם אינם רק שיטות פוליטיות; הם מגִנים בלהט על צורה מסוימת של מוסריוּת, של אינטליגנציה, של רגישוּת, של ספרות, של פילוסופיה, של תפיסה אמנותית. נוסיף ונאמר שתקופתנו הכניסה לתיאורטיזציה של הלהיטויות הפוליטיות שני חידושים שמפיחים בהן רוח בלתי נלאית. החידוש הראשון הוא שכיום, כל אחד טוען שהתנועה שלו תואמת את ״כיוון האבולוציה״, הולכת יד ביד עם ״ההתפתחות העמוקה של ההיסטוריה״. כל הלהיטויות העכשוויות, בין אם הן של מרקס, של מוראס או של י.ס. צ'מבֶּרליין,[29] גילו ״חוק היסטורי״, שלפיו תנועתם רק מצייתת לרוח ההיסטוריה ובהכרח עתידה לנצח, בעוד שיריבתה הולכת בכיוון הסותר את הרוח הזאת, וניצחונה לא יהיה אלא אשליה. בעצם, אין כאן אלא הרצון עתיק־היומין להעמיד את הגורל לצדך, אלא שהפעם באצטלה מדעית. וזה מוביל אותנו לחידוש השני: יומרתן של כל האידאולוגיות הפוליטיות בימינו להיות מבוססות על מדע, להיות תוצאה של ״התבוננות שיטתית בעובדות״. ברי לכול – והמלוכנות הצרפתית היא דוגמה טובה לכך – איזה ביטחון עצמי, איזו נוקשות, איזו אי־אנושיות נוסכת כיום היומרה הזאת בלהיטויות הפוליטיות.

לסיכום, הלהיטויות הפוליטיות מפגינות כיום דרגה של אוניברסליות, של לכידות, של אחידות, של דיוק, של המשכיות, של עליונות על שאר הלהיטויות, שכמוה לא נודעה עד ימינו; הן מוּדעוֹת לעצמן כפי שמעולם לא היו בעבר; חלקן, שכמעט שלא באו לידי ביטוי עד היום, מתעוררות ונפתחות לַמוּדעות הזאת ומתווספות לקודמות; אחרות נהיות מלוּהטות בצורה מזוקקת מאי־פעם, כובשות בלבו של האדם אזורים מוסריים שקודם לכן לא הגיעו עדיהם, לובשות אופי מיסטי שכמוהו לא היה להן כבר מאות בשנים; ולבסוף, כולן מתחמשות במנגנונים אידאולוגיים, ובעזרתם מכריזות כי פעולתן היא בעלת ערך עליון ונובעת מכורח היסטורי. על פני השטח, כמו גם לעומק, בערכים מרחביים ובכוח פנימי, הלהיטויות הפוליטיות מגיעות כיום לרמת שִכלול שלא הייתה כמוה בתולדות האנושות. העידן הנוכחי הוא בפירוש העידן של הפוליטי.

-----------------------------------------------------------

[1] passions. בהקשרים אחרים מקובל לתרגם את המילה כ"תשוקה״, ואולם כאן מדובר בצד הלהט של המילה ולא בצד ההשתוקקות שלה. אין כאן ״תשוקה לגזע״ או ״תשוקה למעמד״, אלא התכוונות מלאת להט לעיסוק בדברים הללו. את המילה ״תשוקה״ שמרתי אפוא כתרגום ל־désir, ואילו את passion (מילה שגם טעונה במשמעות נוצרית עמוקה, אשר בנדה מתייחס אליה באירוניה בחברו אותה למאוויים הגשמיים ביותר) תרגמתי כ״להיטות״, כולל צורת הרבים השכיחה פחות, ״להיטויות״. (המתרגם)

[2] ראו הערת סיום א'.

[3] נזכיר שלפני כמאה שנים בלבד, פועלים צרפתים ממחוזות שונים עוד ניהלו, לעתים קרובות מאוד, מאבקים עקובים מדם בינם לבין עצמם. (Martin Nadaud, Mémoires de Léonard, p.
93).

[4] ראו Petit de Julleville, La Comédie et les Moeurs en France au moyen âge, ו־André Le
Breton, Le Roman au XVIIe siècle.

[5] הליגה הקתולית – התארגנות שאיימה על המלוכה הצרפתית בסוף המאה ה־16, בימי המלך אנרי השלישי. הפרונד (Fronde) – מרד של חלק מן האצולה הצרפתית נגד המלוכה הריכוזית באמצע המאה ה־17, בימים שלואי ה־14 עוד היה קטין. (המתרגם)

[6] החידוש הוא בעיקר בכך שכיום מודים שהכל פוליטי, מכריזים זאת בריש גלי, מתפארים בזה. מובן שבני האדם, הן חנוונים הן משוררים, לא חיכו לתקופתנו כדי לנסות ולהיפטר מיריב באמצעות השחרת שמו מבחינה פוליטית. נזכיר אילו אמצעים נקטו יריביו של לה פוֹנטֶן (La
Fontaine) כדי למנוע ממנו במשך עשור להתקבל לאקדמיה הצרפתית.

[7] כדבריו העמוקים של טוֹקוויל (Tocqueville), דבר זה קרה רק למן הרגע שתנאי חייו של איש העם החלו להשתפר במקצת, והוא החל לרצות יותר, כלומר לקראת סוף המאה ה־18.

[8] אני מדבר כאן על יהודי המערב, בני המעמד הבורגני; הפרולטריון היהודי לא חיכה עד זמננו כדי להתבצר בתחושת הייחודיות של גזעו. אלא שאין הוא עושה זאת מתוך התרסה.

[9] זהו אותו רצון עצמו שהביע האפיפיור בנדיקטוס ה־15, בקוראו לעניים ״לשמוח בעושרם של רמי המעלה ולצַפּות בביטחון לעזרתם״.

[10] ״הביטוי 'הבורגני הנעלה', שרק לפני עשרים שנה היה מעורר צחוק גדול, עוטה בעיני הבורגנות הצרפתית שלמות מיסטית, בהצטרפו לנעלים שבערכים החברתיים והלאומיים".                               (R. Johannet, Eloge du bourgeois français, p. 284)

[11] למשל הספר La Barricade מאת Paul Bourget, שבו המחבר, תלמידו של ז'ורז' סורל, קורא לבורגנות שלא להשאיר לפרולטריון את המונופול על להיטויות המעמד ועל האלימות. ראו גם André Beaunier, Les Devoirs de la violence (מצוטט אצל Halpérine-Kaminski, בהקדמתו ל"חוק האהבה וחוק האלימות" של טולסטוי).

[12] נבהיר מהו בדיוק החידוש כאן. במאה ה־17 כבר הייתה לאזרח תפיסה של כבוד לאומי, ודי במכתביו של רַסין כדי להוכיח זאת (ראו עמוד חשוב ב־Mémoires של Pontis, כרך 14); אך הוא השאיר למלך את הדאגה להכריע מה הכבוד הזה מחייב. התרעמות כמו זו של מהנדס הביצורים ווֹבָּאן כנגד שלום רִיסוויק, ״שפוגע בכבודם של המלך ושל האומה כולה״, היא חריגה מאוד בימי המשטר המלוכני. האזרח המודרני, לעומת זאת, מתיימר לחוש בעצמו מה תובע כבוד האומה, והוא מוכן להתקומם נגד מנהיגו אם זה חש את הדברים אחרת. החידוש הזה, אגב, אינו ייחודי כלל למשטרים דמוקרטיים; ב־1911 סברו אזרחי המונרכיה הגרמנית כי הוויתורים הצרפתיים לארצם בתמורה לאי־התערבותה במרוקו לא היו מספקים, והתקוממו בחריפות נגד מנהיגם שקיבל את התנאים הללו, והסכים לדבריהם לפגיעה בכבוד הגרמני. ניתן לקבוע בבטחה שאותו הדבר היה קורה גם בצרפת, אילו חזרה להיות מלוכה, והמלך היה מתחיל לחוש את האינטרסים של הכבוד הלאומי באופן שונה מנתיניו. למעשה, כבר ראינו זאת, במשך כל ימי שלטונו של המלך לואי־פיליפּ.

[13] 1886, פרשת שנֶבֶּלֶה (Schnaebelé); 1890, פרשת מלך ספרד, שביקר בפריז במדי קולונל במשמר האוּלָאנים וספג קריאות בוז; 1891, פרשת מעברהּ של קיסרית גרמניה דרך פריז; 1897, פרשת פַשוֹדָה (Fachoda); 1904, פרשת הגוררות הבריטיות שהוטבעו על ידי הצי הרוסי, וכן הלאה וכן הלאה. מובן שאין בכוונתנו לטעון שהמלכים יצאו רק למלחמות מעשיות, גם אם ההאשמה של ״פגיעה בכבוד״ לא שימשה אותם, על פי רוב, אלא כתירוץ. הרי ברור שלואי ה־14 לא פתח במלחמה נגד הולנד רק משום שזו הטביעה מדליה המזלזלת בכבודו. לעומת זאת, בהחלט נכון שהמלכים יצאו מעת לעת למלחמות של התרברבות גרידא, ונראה שהדמוקרטיות מתפתות פחות למעללי יוהרה שכאלה. קשה לדמיין את שלום העולם מתערער בגלל הרפתקאות כמו אלה של מלך צרפת שארל השמיני באיטליה, או של מלך שוודיה קרל ה־12 באוקראינה.

[14] אין צורך להזכיר שתחת שלטונם של מלכים היו גם היו מלחמות שפרצו בשל להיטות ציבורית, ונגד רצונם של השליטים. ולא רק במונרכיות קונסטיטוציוניות, כמו המלחמות של צרפת נגד ספרד ב־1823 או נגד טורקיה ב־1826, או גם במונרכיות אבסולוטיות. למשל, מלחמת הירושה האוסטרית, שכפתה דעת הקהל על פלֶרי; מלחמת העצמאות האמריקנית בימי שלטונו של לואי ה־16; מלחמת פרוסיה נגד נפוליאון ב־1806; וב־1813 המלחמה בסקסוניה. נדמה שגם ב־1914 המלחמה נכפתה על שליטים אבסולוטיים כמו הצאר ניקולאי השני והקיסר וילהלם השני בכוח להיטויות עממיות שהם לִיבּוּ מזה שנים, ולא יכלו עוד לשלוט בהן.

[15] ״מה שהרבה יותר חשוב מן העובדות החומריות, הוא נפשן של האומות. בקרב כל העמים ניתן לחוש במעין תסיסה; אלה מגִנים על עקרונות מסוימים, אחרים על העקרונות ההפוכים. גם בהשתייכם לחבר הלאומים, לא זונחים העמים את המוסריות הלאומית שלהם״. (נאומו של שר החוץ הגרמני בז'נבה, עם הצטרפות גרמניה לחבר הלאומים ב־10 בספטמבר 1926). הנואם ממשיך ואומר: ״אולם הדבר לא צריך להוביל למלחמת עם בעם״. טוב שלא הוסיף: ״להפך״. כמה גאים בהשוואה, ועם זאת נאמנים יותר לאמת, הם דבריו של טרַייטְשקֶה: ״המודעות העצמית שרוכשות להן האומות, ושהתרבות לא יכולה אלא לחזק, גורמת לכך שהמלחמה לעולם לא תכלה מן הארץ, למרות התהדקות האינטרסים המשותפים, למרות ההתקרבות במנהגים ובאופנים החיצוניים של דרכי החיים". (מצוטט ב־Ch. Andler, Les
Origines du pangermanisme, p. 223)

[16] זה מה שחזה, כמדומה, מיראבּוֹ כשהכריז בפני האסיפה המכוננת שמלחמות ״העמים החופשיים״ עוד יעוררו געגועים למלחמות המלכים.

[17] דת ״נפש האומה״ היא באופן ברור והגיוני תולדה של הנפש העממית. היא הוּללה, אגב, בספרות שהייתה דמוקרטית באופן עמוק: הספרות הרומנטית. יש לציין שהיא אומצה בידי הגרועים שבאויבי הרומנטיוּת והדמוקרטיה; היא מככבת בתנועת ה"אַקסיוֹן פרַנסֶז". עד־כדי־כך שלא ניתן עוד להיות פטריוט בלי להתחנף ללהיטויות הדמוקרטיות.

[18] ראו הערת סיום ב'.

[19] Convention – האסיפה הלאומית שמשלה בצרפת בימי השיא של המהפכה, בין 1792 ל־1795. (המתרגם)

[20] Hugues de Lionne ו־Sieyès היו מדינאים צרפתים בתקופת לואי ה־14 והמהפכה, בהתאמה (המתרגם).

[21] לאמיתו של דבר, גם העמים עצמם לא מאמינים ששאיפותיהם הן עתיקות יומין ומקורן באבות־אבותיהם. הם בּוּרים בהיסטוריה, ולא מאמינים בזה אפילו כשזה נכון. הם רק מאמינים שהם מאמינים, או ליותר דיוק, רוצים להאמין שהם מאמינים. אך די בכך כדי להפיח בהם להט רצחני, אולי עוד יותר מאשר אילו באמת האמינו בזה.

[22] צרפת נמצאת כאן בעמדת נחיתות ברורה לעומת שכנותיה. לצרפתים המודרנים אין שום יומרה להיות התגלמות שאיפותיהם של קרל הגדול או אפילו של לואי ה־14, למרות הכרזותיהם של אי־אלה אנשי רוח.

[23] Fiume – עיר קרואטית (Rijeka) שסופחה לאיטליה הפשיסטית ב־1924 (המתרגם).

[24] Charles Maurras – הוגה וסופר, ממנהיגי הימין הלאומני והמלוכני הצרפתי בפרשת דרייפוס ובין שתי מלחמות העולם. (המתרגם)

[25] על כוחם של האיחודים הללו, ראו הערת סיום ג'.

[26] ראו למשל פנייתם של ״שש ההתאחדויות התעשייתיות והחקלאיות הגדולות של גרמניה״ לקנצלר בֶּתמן־הוֹלוֶוג במאי 1914, שלא הייתה מאוד שונה, אגב, מזו שחיברו חרשי המתכת הפרוסים כבר ב־1815 כדי להסביר לממשלתם אילו שטחים עליה לספח לטובת התעשייה שלהם (ראו Vidal de la Blache, La France de l'Est, ch. XIX). יתר על כן, גרמנים מסוימים מתעקשים להדגיש את האופי הכלכלי של לאוּמנוּתם. ״בל נשכח״, אומר פאן־גרמניסט ידוע, ״שהקיסרות הגרמנית, אשר בעיני שאר העולם נחשבת לרוב למדינה צבאית באופן מובהק, היא למעשה, וכבר ממקורה (Zollverein – ברית מכס), בעיקר כלכלית". ועוד: ״עבורנו המלחמה אינה אלא המשך פעילותנו הכלכלית בימי שלום, באמצעים אחרים אך באותן השיטות״. (Naumann, L'Europe centrale, pp. 112, 247, ולמעשה כל הספר כולו). גרמניה אמנם אינה היחידה שנוהגת בפטריוטיות מסחרית (אנגליה עושה זאת לא פחות, והרבה יותר זמן), אך נדמה שהיא היחידה שמתפארת בכך.

[27] זוהי גם פטריוטיות שיש בה הרבה פחות להט, כפי שמעידות עסקאות סחר החוץ שהפטריוטיוּת המבוססת על אינטרסים מקבלת (למשל, הסכם הברזל הצרפתי־גרמני), ואילו הפטריוטיות על בסיס גאווה דוחה בשאט נפש.

[28] germanique. מונח המתאר את העמים הגרמניים באופן כללי, וכן את תרבותם ההיסטורית ומאפייניהם המשותפים, לעומת allemand, שפירושו פשוט ״גרמני״ במובן הלאומי. (המתרגם)

[29] Houston Stuart Chamberlain, הוגה בריטי־גרמני אנטישמי, מאבות תורת הגזע וממקורות ההשראה העיקריים של הנאציזם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ