לוגו הארץ
הארץ

האישה היתה כול־יכולה. היא שלטה בגורלות. עשתה בנו כאוות נפשה. מי אנחנו שנַמרֶה את פיה. אחרי שאבא ארז והתקפלנו לבלי שוב, אשאף כל חיי למרוד ברצון הנשי. אבל תמיד יהיה זה מרד חסר תוחלת שנידון מראש להיכשל; מרד מיתולוגי, שכללי המשחק שלו נקבעו מזמן ואי אפשר לשנות אותם. מרד שיוצאים ממנו פצועים וחבולים. מאז המפּלָה ההיא יוטל צל של געגועים על כל יום שעובר: לחלון ובו הים האפור בין עצי האשל, לעקבות המשותפים שאבי ואני הטבענו על החול, ואולי לפעם היחידה בחיי שבה אמרו לי "איזה גבר!", כשהנחתי כפות ידיים זעירות על חבל לח, מחוספס ודוקר, בין זרועות חלקות ממלח וזיעה, ותרמתי למאמץ הגרירה של ספינה מהמים.

על מה אבי חולם? אולי על אישה שיוצאים לה נחשים מהראש. על הדשא מחוץ לחדרנו נחים שברי פסל, עם קפלי גלימה משַיש וחנית מאובנת צמודה למותן, ופעם מצאנו מטבע שחורה שהים פלט אחרי סערה. "מטבע עתיקה", אבא אמר, ואני שמעתי "מתוקה", וליקקתי בצחוק. היא היתה מלוחה לגמרי, עם טעם מיוחד שאפשר באמת לקרוא לו "עתיק". כך שאבא יכול היה לדמיין בקלות שאנחנו ביוון, ולזַמֵן חלום מיתולוגי שיהפוך את אמי למדוזה בכוח הקנאה הבוערת שלו. שרידי החלום היו מלאי הוד, וכנראה שפירושו לא נפלא ממנו. לכן הוא מוטרד, השינה בורחת עם הלילה המלבין. הוא מדליק את האור, נאחז במילים של ספר, אולי ה"גנֶסין" שהביא מספריית הוריו ברעננה ונמצא עכשיו ליד מיטתי. עווית צובטת את פני הילד שעל המזרן. אולי הוא ממשיך את החלום מהמקום שבו אצלי הוא נפסק, חושב אבי בהסיטו אלי את מבטו. כמו בין אדם לחיית הבית שלו, שאינה משה ממנו - ככל שהיינו קרובים, כך נשארנו כספר החתום זה לזה.

לברוא את החדר, את ההשלמה הסגפנית ששָׂררה בו, ההסתפקות במעט־מזעֵיר המניחה את הדעת ומשקיטה את הנפש. במהלך החיים אתה הוזה לא פעם על מנזר כמפלט, ובעצם רוצה לחזור אל החדר ההוא, אל המרצפת שצל האזדרכת מפזז בה, ואל המחצלת שעליה היית מקופל כמו חתול, כשאביך אופף אותך כמו אל.

"אי אפשר נכנָס לשורש", אומרת רופאת השיניים הרוסייה בשיבוש מלבב, מבטה מלא מסירות ודאגה, מבט ירוק, שׂבע ניסיון, שמזכיר את עיניה של המטפלת בקיבוצנו שדות ים. גם שם הייתי בידיים טובות, רעשי הרקע נסכו ביטחון כששכבנו לנוח בצהריים: קרקוש הצלחות, מי הברז הניתכים על קרקעית של דלי, הסידורים והנקיונות במטבח. זו היתה התקופה הרצופה היחידה בילדותי שבה הרגשתי סָפון, לא מאוים; אבל היא היתה קצרה מדי. הדאגה, המסירות, היו רק רמזים, דוגמיות, ולכן לא הספיקו להכות שורש. אי לכך, אפילו התואר "עקור" לא הגיע לי כשעזבנו. תלוש הייתי, וכזה תמיד נשארתי.

"אי אפשר נכנס לשורש", ואף על פי כן אני מתעקש, ממשיך בנסיונות לחדור אל הנסתר. אפילו בעזרת דמיונות ובדיות. לדמיין, למשל, ספינות מחליקות על מים עתיקים, כאילו רק יופי יש בעולם; או לבדות ענני גשם כבדים שמכסים אותי בשמיכה נעימה, כאילו רק ביטחון יש בעולם. וזה מתוך תקווה שההמצאה תפתח את השער, תשחזר את המציאות בדרך עלומה. אבל גם אם אגלה על הרֵאשית כמה דברים מרעישים, מה זה ייתן? הרי כל תגלית תהיה חלקית, מוגבלת. רק בעל חיים יכול לחצוב במבטו את הקרחונים ולהגיע לנשמה, אבל בפנינו, היצורים המילוליים, הדרך הזאת חסומה. אין לנו האומץ לעמוד מול הנפש ולחוש אותה בכל רמ"ח האיברים. אנחנו חלשים, קצרי הבנה, לעומת הכלב, החתול והפרה.

אני בוחן את התצלום שבו אבי נושא אותי על כתף אחת בשדרות רוטשילד, עוד לפני שעברתי אליו לקיבוץ. הוא נראה שם כמו בכרזה מ'עולם המחר': גברי וחסון, הז'קט פתוח, מביט קדימה, אופטימי. זהו רגע חד־פעמי של אמון מוחלט, ללא שמץ של פחד. אני ממש ילד, והוא ממש אבא.

גיבור צעיר היה אבי באותו פרק - חקלאי, פועל נמל והורה יחיד, לא רק סופר. עוד לא רדוף על ידי המילים, עוד לא נושף ברמץ שהשאירו אחריהן כדי להציתן בחריצות עיקשת פעם אחת נוספת. לא סופרים ומבקרים איכלסו אז את עולמו עד לזרא. חפצי חייו היו מרוכזים בחדר שבו חיִינו בירח הדבש שלנו, שלא היה לו המשך ושאחריו הכול הסתבך: עדר ספרים שנדד איתו לכל מקום, חלילית בשקית בד דהויה, ותו לא. עוד זכיתי לנשום את הווייתו הישרה, התמימה, הנזירית; הספקתי לספוג אותו כמו שהיה באמת, לפני שיצא לתרבות עירונית רעה. ההוויה הזאת היתה הגרעין שממנו נבטתי, המרכז שסביבו מתווה המחוג את המעגל. אלא שכמו בדימוי של קפקא, גם אצלנו המחוג נקטע שוב ושוב. השורש, שרק החל להיאחז, עוד התלבט בהיקלטות שלו. רק התחיל לתפוס ותכף נתלש. אלה היו הימים שבהם איבדתי את השורשים. אתה בוקע, יהיה מה שיהיה, בסערות ובמי מנוחות, יוצא מחיק הגזע גם אם הנטיעה לא בעונתה. אבל שורש חדש לא מצמיחים. זה פירושו של אות קין: להיות נטול שורש. נע ונד, מתהפך, תלוש, מתרושש.

כל יום הוא עולם. כל יום חידה, רֵיקוּת מפחידה, כמו בקופסת הפח שהרמתי על הגג אצל סבתא, כדי לטמון את פנַי בחשכתה. חרדת החידה מקורה בנשיות המתחלפת, במתכונת המשתנה. לא ברור איך נראית אמהוּת, מהי המהות האמהית. אני מוכן להתפשר על האֵם הלא ברורה, בתנאי שאבא יהיה בהישג יד. בחג הביכורים הוא עוד רקד עם רֹחל'ה המטפלת, האֵם הקשוחה והלא מתמסרת של ימי החול. כדי שלא אפול מהספסל המתנדנד ישבתי על ברכיה של דודתי שושנה, שבאה לביקור. חדר האוכל נצץ, ואבי, במכנסי חאקי קצרים ובחולצה לבנה עם שרוולים מקופלים, חרג לשעה קלה מעצמו וקיפץ במרץ בנעלי העבודה הכבדות שאותן ציחצח במיוחד לאירוע. זה לא היה הריקוד השיכור, הזימתי, חסר ההכרה, של מסיבות הפורים בעין הוד, בעתיד שעוד לא היה ידוע אבל כבר ביצבץ מעבר לפינה. השמחה ההיא היתה עדיין קשורה לים ולטבע, לאדמה שממנה בא, לחפירת הגומות סביב העצים בחצר הוריו במושבה ערב החג, הוא ועוד חבר שהגיע איתו מהקיבוץ לעזור לסבא; לא בערה בו האש הזרה שהקוניאק הדליק. הניצוץ יצא מהעומק והריקוד היה מטהר, מהזַן החסידי. כך לפחות זה נראה במבט אל העבר, מבט שאולי משקר אבל בתוך־תוכי אני חש שהוא אמת לאמיתה.

אין טבעי מזה שחיי בן ייסובו סביב אביו, אני חושב, אבל זו כמובן טעות. דווקא הפרידה היא טבעית. בשדות ים חייתי עם אבי בדיוק על פי המתכון של הטבע: לאחר תקופה קצרה של חניכה - כל אחד לנפשו. אלא שכנראה הרגשתי אז באמת כל כך חיָיתי ובסיסי, שכעבור חיים שלמים אני עוד מתעקש לשחזר את סוג האושר הזה. למשל, את המעקב אחר שביל הנמלים הנעלם, לפני שמגיעים למים. ואז הרוח המרססת את החופש המלוח, ונשמעת הקריאה: "חמש דקות ליציאה!", והמפרשים מכים חסרי סבלנות, כמו סוסים לפני שחרור הרסן.

ההפלגות הקצרצרות, שבהן היינו מפלסים את דרכנו אל הים הפתוח בזהירות של גששים. אבי לא ספן מדופלם, אבל כתפיו המוצקות, המשתרגות עם דחיפה ומשיכה של החרב, מגוננות על הסירה הזעירה. אנחנו מתרחקים מן המעגן. ברווחים שבין כלונסאות המזח המתקטן אפשר עוד לראות את החוף. קצת מפחיד כשהבטן מתהפכת, אבל לי לא איכפת. הימים הראשונים האלה הם האחרונים שבהם הנפש יציבה וסומכת.

היינו חלק מהטבע, הטבע במיטבו, ולכן גם נפרדנו בהתאם ללוח הזמנים שלו. אלוהים האנושי מעניש, והטבע מבַצֵע, ושום ידיים המושטות אל אבא לא יועילו. אינך לווייתן או דולפין, אלא אדם המסובך בקוריו.

אפשר למצוא את המשמעות העמוקה הטמונה בסתמיות, כמו שחכמי הזֶן מוצאים. אבל אצלנו לא היה אפילו רגע אחד סתמי. כל יום השלמנו את סיבובי החובה שלנו - מספנה, חוף הים, גן הירק, הנמל העתיק. כמו כריסטופר רוֹבּין ופּוּ חזרנו על אותם משעולים עגומים, נתקלים באותן דמויות. היינו יכולים לנדוד שעה ארוכה, צעד צעד, בלי לשבור את השקט, בלי להפר את רחשי הטבע, וכך בחשאי לגנוב מהזמן לעצמנו, כי הוא הלך ואזל, ולפנינו השתרע המרחב העצום, המצמית, של החיים עצמם.

לא ניתָן להבדיל בין מים זכים למים באושים בזרמים התת קרקעיים שעיצבו את הנפש בחודשים ההם. מה שנראה יפה וטהור ממרחק שנות האור היה, קרוב לוודאי, גם עכור וכאוּב. לא בכדִי העדות הכתובה היחידה שאבי השאיר מהזמן הזעום שבו היינו יחד היא המילים הראשונות שיצאו מפי. דיבור ילדותי שאינו משאיר עקבות אלא חולף עם הרוח.

הוא היה שורק את "השער הגדול של קייב" מתוך 'תמונות בתערוכה' (זיהיתי בחלוף השנים), וגם את האבוב מתוך 'פטר והזאב', ולפעמים התערבבה שריקתו עם הצפצוף הראשון שנשמע כשהחלון עוד שחור; שריקה שקראה לצאת לְדרך שאין לדעת לאן היא תוביל, כי ההליכה השכם בבוקר היתה חלומית ומרוחפת, תשוקתית ומתוקתית, אבל היא גם הסתננה אל נבכי הפחד, הִרעידה מיתר של ריקנות ולב שבור. כשאבא שרק שפתיו התכווצו, האף הפך למקור, והציפור שבו יצאה; כלומר, העוף המוזר, המנותק לעיתים מזומנות מהאדמה המדממת, התעופף ליעדים נעלמים מן העין.

זכרונות מתנוצצים כמו כוכבים שהיו ואינם. יום אחד ראינו תן על שפת הים. כחוש, גלמוד, התרוצץ אובד עצות הלוך ושוב בין הנמל העתיק להיפודרום, מתקרב ומתרחק. גדר חלודה שהקיפה את האתר המוזנח חסמה את דרכו. שלא כמו כלב עזוב, הוא לא ציפה לישועה מאיתנו. השתהה ליד הגדר, מבוהל, רץ לאורכה ונסוג. אבי אמר, "נו, תַן, תהיה חכם, גם אם חסרה לך הנוּן של נתן", וצחק. "נו, תחפור כבר מתחתיה", הוא המשיך להפציר בו. וזה מה שהתן עשה לבסוף: חפר במהירות, נדחק אל הגומה שנוצרה, והצליח לעבור. עיניו של אבי זרחו. הייתי בטוח שהתן באמת הבין אותו ועשה כדבריו. "אתה רואה, הוא שמע בקולנו", אבי אמר. וכשהתן הפך לכתם צהבהב שהתמזג בחולות, הוסיף בקול עייף: "עכשיו הוא חופשי".

אֵילו דמדומים ארוכים היו לנו: השמש המושלמת האטה את שקיעתה בכוונת מכַוון, כמו בפלא תנ"כי, משתהה אחרי שכבר נשקה לפרידה, טובלת לרגע ואז נמלכת בדעתה וצפה על פס אדמדם, מסרבת לצלול ולהיפרד. כאילו החליטה להאריך לנו את הימים בידיעה שכמותם לא יהיו עוד.

"רואה את השמש שוקעת לים", אבי מתעד במחברת שלו, "'עוד קצת, עוד קצת'... ולאחר ששקעה כולה, קורא: 'עוד פעם!'"

היינו מוטלים מעולפים כתנינים על החול החם, המים מלטפים בעדינותם את כפות רגלינו ואבא מטפטף בוץ אפור על ראש המגדל שבניתי. החוף כבר השחיר ועדיין המשכנו לרבוץ, מתחת לאותם שמים המכַכְבים אצלי עד היום, אותן צורות, אותם מבנים המחַפִּים על חיינו מראשיתם עד אחריתם, משקיפים במבטם הקפוא איך הם הולכים ואוזלים.

כשהים הנפשי הולך וגואה בגוף הנברא, הצְעָרים הם רק רגעיים, אינם נחשבים ולא מצטברים. אתה מעז לרוץ קדימה ללא חשש, במין קִרטוע תינוקי, כי החוש אומר לך שאביך נמצא מאחוריך, מוכן ומזומן לשלוח לעברך את זרועותיו השריריות מגופייה נקייה שלבש אחרי המקלחת. ברור שהוא יתפוס אותי ברגע שאמעד, ביטחון הוא הכול בחיים האלה, את זה אני לומד מיד. מפָּנַי הנינוחים במעמד שבמקרה הונצח, שבו אבי מייצב אותי בכפות ידיו בטבעיות, כמנוסה ומורגל, אפשר להסיק כמה הייתי סמוך ובטוח בחסותו. אלא שברגע נוסף שנלכד בעדשה הצטרף גם מתי אחיו לתמונה, ואחזתי בשתי ידיים זאטוטיוֹת בשניהם, אחד מכל צד, ובהרף עין ההבעה הבוטחת נעלמה, כאילו אני חש בדם הרע הזורם ביניהם, וכאילו תשוקתם המשותפת לאמי גרמה לי להיוולד מזרע שנמהלה בו אהבה נכזבת.

אבל גם הביטחון הבלתי נדלה באבי יילך ויימוג במהרה. לא ירחק היום שבו נעזוב, ותור הזהב יתנפץ כמו עוגב החותם יצירה נשגבה: הרקיעים ייפתחו, יזדהרו, וחשכה תשתרר אחרי השקיעה המתלקחת. את החלל הזה אוכל למלא רק במילים.

אני מנסה לדובב את הים. את הסודות האנושיים הוא פולט בחפץ לב, בייחוד כשהוא אפל ושוניות מלבינות בו כמו שיני אדם בחשכה. הים הוא תחליף לאלוהים, אב גדול. לפענח דבר־מה מתוכו זה כמו לפענח חידה חלומית: הפתרון לא ודאִי כמו אב או כמו ילד, אבל עדיין סותם זמנית את הגולֵל. מסיר לרגע דאגה מהלב.

האחדוּת שלי ושל אבי, חטופה ככל שהיתה, נשארה יצירת מופת משותפת. המצודות החרֵבות שעל החוף היו היכלות; הדלות הצהבהבה המוּפזת בין הערביים - מלכות שמים. כמו שלא היה הבדל בין הים לבין הרקיע, שהיו כנסייה אחת, כך לא היה הבדל בינינו. כמו אצל עופות חופיים, תקופת קיסריה נמדדת ברגעים, ורק עכשיו, באיחור מדהים, אני מבחין בתפארתה. רק עכשיו אני תופס שהיא כללה את מה שצריך להיות בין הורה ובין צאצאו שלא מזמן בקע, את השלמוּת שיצרו התלות והאמון. אמנם היתה בה גם דרמה של אישה ברקע, בגידה, צער ודמעות, אבל היא תקֵפה יותר מכל האתמולים, ופירושו של דבר שיש בה נתח מן הנצח.

הכול כבר נחלת העבר, אפשר להגיד; אבל לְמה הכוונה? שגם השבר שנבע משם, והלב הקרוע, נעלמו כלא היו? החוט הקושר אותם אלי ואל חיי לא ניתק. הם חרוזים באותה מחרוזת, אחראים למרחב הפרוץ, נטול החציצה, ביני לבין הטבע על החי והדומם שבו. כאילו אין הבדל ביני לבינם; כאילו הטבע הוא אני, ולהזדהוּת אין גבול. ומה שאז נשבר לא היה רק הלב, אלא גם המחיצה הנחוצה לְחיים שיש בהם שמחה, בלי קשר לכאב ולצער, חיים שכביכול לא שייכים לי. אבל מה לעשות שהכול שייך, הכול קשור, מאז שהייתי מדדה לצד אבי כשאימן אותי בהליכה, ובשעה המוזהבת לפנות ערב - הזמן הפרטי שלנו - לימד אותי לראות לליבו של הירוק המלטף בחשכתו את הגבעות, ואיך בהיעלמו אֵימה אחר אימה בוקעות מניצני הלילה.

בגיל שלושים עוד נלחמים על החיים, אבל אבי כבר הניח אז את נשקו. הכניעה המהירה באה לי בהפתעה גמורה. יום אחד הוא התעורר כהרגלו עם שקיעת הירח, אבל לא זירז אותי לצאת לבית הילדים, אלא קיפל את הלול, גילגל את המזרן שלי, הכניס ספרים, בגדים וצעצועים לכמה ארגזים. ליוויתי את מהלכיו במבט חרד של חיית בית שמריחה שינוי, מבועת מההתרוקנות הפתאומית. בחוץ, מתחת לענן כתום שהזדרֵח, המתינה עגלה רתומה לחמור שאותו אהבתי ללטף, פְּלָטֶרוֹ שמו, ואבא העמיס עליה את חפצינו הארוזים. תמונה מסיפור שאבי כתב, על אב ובנו שעוזבים קיבוץ בחטף, מבלבלת את הזיכרון (שגם אותו אני הוזה), כי למעשה טנדר פרוזאי לגמרי הוביל אותנו לתל אביב, לדירונת שאמי שכרה לבדה על הגג בגורדון פינת בן יהודה, ואליה אולי פיתתה אותו ב"נכלולי הלילית" שלה, כאשתו של גיבור 'חדוה ואני'.

רָחַש בי סירוב עיקש, מרדני, להיסחף עם הגל הזה, אבל כשהגורל יוצא לדרך הוא משאיר אותך חסר אונים, על אחת כמה וכמה כשההשפעה שלך על מהלך הדברים אפסית. הדהימו אותי הקטיעה של השיגרה וההרגלים, והניתוק מדמויות נשיות שהרעיפו עלי את חיבתן בזכות הֶעדרה של אמי. בבת אחת התפוגג קסמו של הנשף הימי, עם הספינות המחליקות למרחקים על כנפיים חלומיות. בן לילה הפכתי מילד מאוהב, צילו של אבי, שנברא מצלעו, ליצוּר עלוב כחגב. מאותו יום כל חזרה מהכפר לעיר, או מכל מסע בעצם, נמהלת בצערו של המעבר הנמהר ההוא. האכזבה וההתקפלות, ההחמצה שלעולם לא תפוצֶה, מה הם אם לא תמרון ראשון לקראת החיים וסופם?

ירח שחור עלה על קיסריה בלילה הראשון בלעדינו. שחור כאֵבל, כי גם אני וגם אבי מתנו באותו יום. אמנם קמנו לתחייה בעיר, אבל בקיבוץ כבר היינו חשובים כמתים. היה ברור שמעזיבה קשה כשאוֹל (עריקה, בעיני הנשארים) חזרה כבר לא תהיה. אני בטוח שמגַן היָרָק במזרח עד המספנה במערב זעק חסרונם של האב והבן, הזוג לבדד ישכון שהיינו.

לחשוב על נקודת האל־חזור שבה אבי ואני נפרדנו, כי ממנה הכול מתפצל: אב ואם, איש ואישה, ילד והוריו. חזרנו העירה מהחוף שעל סף הכרמל לאחר שלושה וחצי עמודי מחברת. שבנו אל האֵם, שבמקום לאַחֵד הִפרידה. בתל אביב הושם קץ לשלווה הימית שלנו. רק מהומה אמהית שררה שם.

שנינו שנאנו את גלות העיר. התגעגענו למְעוף הבוקר ברוח המטורפת היפה, כשבמעגן מושכת את העין תכונת הסַפָּנים, והלב מרותק לאונייה חולפת באופק. הגעגועים עדיין חיברו אותנו, אבל כבר לא היינו מקשה אחת. בהתרחקו מעצמו, אבי התרחק גם ממני. הוא לא היה האדם שהכרתי. הוא בגד בי, בגד וסבל. המצוקה שלו היתה מידבקת. הזדהיתי עם סבלו, ניסיתי להניא אותו מהאישה המחשמלת, אבל האזיקים שלה היו חזקים יותר מהפיתוי לצאת לחופשי ביחד איתי.

הגמילה מגן עדן, הגזירה לקרוע אותו מהלב - איך אפשר היה לעמוד בזה. איך הלב לא התפוצץ. טוב, הוא עוד היה צעיר, עוּל ימים וכשיר; ועוד אפשר היה לפנות לאלוהים, לקרוא לאיזה מציל. גם לא הייתי לבדי כמו היום; לבד עם התקווה הנעלמת כהיעלם הזמן בעשן הוורוד של הערב, לצלילי שירת ציפורים אכזרית. הירח עוד טייל מעל העצים המוארים - מתערבב עם הציור המיתמם הערמומי של רוּסוֹ, שבו מופיעים רק חוה והנחש, ואסונו של אדם אפילו לא יכול להיות מנוחש - ועדיין הורגשה ביניהם תנודה של משב דקיק ואפל. זה מה שנגזר אז - להעתיק את הצער ממקום למקום, כאילו הוא חלק ממני. אבל בהתחלה העומס היה מוטל כולו על אבי. הוא זה שהיה צריך להשלים עם זמנו הקצוב של הגן, ועם העובדה שלכל עדן יש סוף. אבל מי יכול היה לדעת מה כל דבר מבשר, וכמה זמן יימשך החושך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ