בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיקר הכוונה

חרדים ישראלים השתלבות בלא טמיעה?

תגובות

ערכו: עמנואל סיון, קימי קפלן. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 285 עמ', 88 שקלים

הספר "חרדים ישראלים" מחזיק תשעה מחקרים על החברה החרדית בישראל משנות השמונים ואילך, בתחומים שונים ומגוונים. הקהילה החרדית, הרואה עצמה כהמשך היסטורי, לגיטימי ובלעדי, של העם היהודי, נמצאת באחת משעותיה הקשות במאבקה לשמר את העם היהודי השומר תורה ומקיים מצוות לדורותיו. היא חשה שהוטלה עליה המשימה הכבדה לשמר את "הכבשה" מבין שבעים "הזאבים", ולקיים את ההבטחה ל"עם הנבחר": "לא תשכח (התורה) מפי זרעו" (דברים, ל"א, 21).

תהליכים היסטוריים, בהם תנועת ההשכלה, ובכללה ביקורת המקרא שגרמה שבר אדיר בחברה הדתית; השואה והקמת מדינה ציונית "כפרנית" - הותירו את החרדים כמיעוט מול רוב חילוני. הדבר אילץ אותם לעבור שינויים ולהפוך את לימוד התורה לקודש הקודשים ולאידיאולוגיה מרכזית שגם השוליים שבחברה מחויבים לה, או כהגדרתו של מנחם פרידמן, "חברה לומדת". לשאלתו של ש"י עגנון "מה שבר את הכוח שהיה לתורה בעם ישראל?" השיב פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "חורבן היהדות נגרם על ידי הפיכת התורה לתלמוד תורה מקצועי... אם היום אומרים על יהודי שהוא 'בן תורה', מתכוונים בכך שהוא יושב ולומד תורה, כעיסוק מקצועי בטקסטים, אבל אין מתכוונים לפרוגרמת חיים" (מיכאל ששר, "ישעיהו ליבוביץ על עולם ומלואו", עמ' 51). לשון אחרת, עצם הפיכת החברה החרדית ל"חברה לומדת" היא זרע השבר של קיומה.

מהמחקרים המובאים בספר עולה שהשינויים שחלו בחברה החרדית אינם נוגעים למהות, כלומר אינם פוגעים באידיאולוגיה של "חברה לומדת". מחקרו של בנימין לאו עוסק בניסיונו של הרב עובדיה יוסף - שלמד בישיבת פורת יוסף והושפע מרבנים אשכנזים וספרדים - לאחד את כל היהודים יוצאי ארצות האיסלאם למנהג ולהלכה אחת, כדעת הרב יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", אך בניגוד למנהגם הקדום: "ההסבר לכך נעוץ בדבקותו (של עובדיה יוסף) במסורת הספרותית, העולה אצלו על כל דבר אחר. הוא לא נותן משקל של ממש למנהגים שאינם מבוססים על בסיסי ההלכה" (עמ' 27).

ייתכן שיצליח בניסיון זה בזכות השינוי שחל בציבור החרדי המזרחי, שהושפע רבות מהחרדים האשכנזים ואף הוא נוטה לכיוון של "חברה לומדת" המחויבת לטקסט הכתוב יותר ממנהג אבות. כפי שעולה ממחקרו של נסים ליאון, שחקר את "כנס התשובה ההמוני בחרדיות המזרחית": "המסורת של יהודי ארצות האיסלאם (בעבר) נושאת גוון של נינוחות לא אידיאולוגית וברם, בעשרים השנים האחרונות מתחוללת תמורה בעולמם הדתי של יוצאי ארצות האיסלאם. תמורה זו מתמצית בהתרחבות האופציה החרדית (המזרח אירופי, י"י) בעולמם של יהודי ארצות האיסלאם בישראל ומחוצה לה" (עמ' 84).

נורית שטדלר חוקרת את לבטיהם וספקותיהם של החרדים כ"חברה לומדת" שאינה מתפרנסת. החברה החרדית מבטלת את "ערך" העבודה שמקורו באידיאולוגיה סוציאליסטית חולפת שתוביל להידרדרות ולאסון, שכן היא בגדר מותרות הגורמים לביטול תורה. ומה האלטרנטיווה? השלך יהבך על ה'! מעשה המן במדבר הוא סמל לפרנסה נסית לתלמידי חכמים. אם פולחן הלימוד יגבר - הנס יתגשם. "חיזוק מוטיב הלמדנות וההתנגדות לעבודה מחזק מוטיווים פולחניים בדתיות החרדית. כלומר, הקהילה מחזקת את פולחן האל על פני כל סוג אחר של עבודה" (עמ' 49). שטדלר היתה צריכה להוסיף על לבטי הפרנסה את קשייהם של החרדים שאינם מתאימים ללימוד ורוצים לצאת לעבודה, לא כדי להתפרנס אלא כדי להשתחרר מעול הלימודים.

תמר אלאור וערן נריה חקרו את "תרבות הפנאי" של החרדים, אלה היוצאים לקניונים, למרכזי ערים, למסעדות אוכל מהיר: "החרדים מבחינים בין שני מחזורי זמן: הקדוש והחילוני. הזמן החילוני הוא זמן העבודה, הייצור וההשתכרות. דרך הזמן הזה הקהילה החרדית מתאחדת עם 'זמן העבודה' של העולם ומאמצת את עולם הערכים של הכלכלה בת זמננו. עם זאת, מחזור זמן זה אף פעם אינו מוכר רשמית או מזוהה כחיובי... מחזור הזמן האידיאלי הוא זה הקדוש, הזמן המופנה ללימוד התורה" (ת' אלאור, ע' נריה, עמ' 186). כדי לשמר את ההתבדלות מתרבות הפנאי החילונית, החרדים צריכים להכשיר את אתרי הבילוי החדשים שלהם, להפוך את המקום לכשר למהדרין, להגיע להסכמה כללית שגן החיות הוא "בסדר" (עמ' 191).

כך, למשל, עולה ממחקרו של נסים ליאון ש"כנסי תשובה" הפכו לתרבות פנאי והיכל יד אליהו עבר "הכשר" והפך לאתר של כנס התעוררות לקהילה החרדית-מזרחית כחלק מתרבות הפנאי: "יבוא יום ויד אליהו ייזכר לא בזכותם של מכבי תל אביב אלא בזכותם של המכבים האמיתיים - אתם! אנחנו!! יהודים דתיים!!! עם ציציות ופיאות החוזרים לשורשים, אל דתם היהודית של המכבים האמיתיים. במקום בו היו סלים יהיה ארון הקודש. במקום בו היתה פריצות תהא צניעות. במקום בו המכבים התנהגו כיוונים יהיו יהודים יראי שמים" (דברי הרב ראובן אלבז, מצוטטים אצל ליאון, עמ' 95). דבריו של הרב אלבז שאבו השראה ממדרש אגדה האומר, שעתידים ישראל ללמוד תורה באולמות והיכלים שבנו "הגויים" (מגילה ו' ע"א).

שרית ברזילאי חקרה את שני העולמות התרבותיים - החרדי והחילוני - כפי שהם מגולמים ביישות אחת, "הטרנס-יוצאים" - לא אלה הנתונים במשבר אידיאולוגי אלא במשבר "ייצרי", הרוצים לטעום מהפרי האסור: "חרדים המשתייכים לחברה החרדית ובו זמנית חשים זרים בתוכה. הם רוצים לחוות את החילוניות, ליהנות מעוצמתה, אך בה בעת היא נתפסת בעיניהם כקלות דעת הצומחת מתוך חולשה, מתוך כניעה ליצר ולתשוקה: "ביקורתם הנוקבת ביחס לחברה החרדית ותפיסתם המזלזלת את החברה החילונית ממקמת אותם בין שני העולמות" (עמ' 215). "הטרנס-יוצאים" מתירים לעצמם לבקר את החברה החרדית "בחדרי חרדים" אך הדברים אינם באים לידי ביטוי בפרהסיה החרדית.

גדעון ארן חקר את הגוף החרדי במערומיו, זה המכוסה, השייך לרשות היחיד. גם בו חלים שינויים: "עדות עקיפה אחרת מספקים לנו רופאים. למשל, אלה המטפלים באוכלוסייה חרדית מתייחסים לסינדרום מיוחד של עקמת גב הקרוי בעגת האורתופדים 'Yeshiva Posture'", ואילו פיזיותרפיסטית המנוסה בטיפול בחרדים טוענת ש"'חרף כל המאמצים להיענות לדרישתי הם פשוט לא מסוגלים לבצע תנועה עגולה של האגן (שאכן מעוררת אסוציאציה משגלית)'" (עמ' 106). ארן הפריז בפרשנותו. לדעתי, הסיבה לדברים היא אי שימת דגש בספורט והתעמלות בגילאים הצעירים. ובמודעות לספורט ולתרבות הגוף אכן חלו שינויים: "חרדים בגיל העמידה יוצאים בלילות הקיץ להליכה מהירה בפארקים... תלמידי ישיבה צעירים יותר פונים לפעילות אתלטית תובענית כמו ג'וגינג" (ארן, עמ' 131).

אך בכל מה שנוגע לשמירת ההלכה, החרדים הולכים ומקצינים. מחקרו של מיכאל פייגה על המאבקים בין החרדים לארכיאולוגים מדגיש ביתר שאת את מלחמת התרבות בין חרדים לחילונים. החרדים רוצים לשמר "עצמות שבורות" שיקומו בתחיית המתים, וארכיאולוגים מעוניינים לחקור "עצמות שבורות": "החרדים כוננו את עצמם מול המודרנה והמדע ונגדם, והמאבק בין הארכיאולוגים לבינם הוא המשכו של מאבק ארוך בין מייצגיה המובהקים של המודרנה והמדע, הם אנשי המדע, לבין המסורת. מבחינה זו המאבק בין החרדים לארכיאולוגים נושא דמיון רב יותר ל'משפט הקופים'" (עמ' 79).

כל השינויים המוזכרים אינם מזעזעים את האידיאל של "החברה הלומדת". נראה שהחרדים אימצו לעצמם, או יותר נכון הכשירו לעצמם את התרבות החילונית. העורכים מגדירים זאת "השתלבות בלא טמיעה": "החרדים מאמצים דפוסי התנהגות ואף ערכים מן החברה הסובבת, אך בלי להיבלע על ידה" (עמ' 9). לדעתי זהו תהליך של ניכוס והכשרה ולא השתלבות. כמוהם כחילונים שהתנתקו מהדת אך רוצים לשמר את יהדותם כתרבות, ופונים לאותם "מקורות ספרותיים" ונוהגים את אותם טקסים, בהבדל מהותי - הכוונה. חילוני שבונה סוכה כסמל לשייכות ותרבות שונה בתכלית מהחרדי הבונה סוכה כחלק מצו אלוהי. אותם מעשים, אותם טקסים וסמלים מקבלים משמעות שונה וקוטבית בגלל הכוונה והמניע השונה.

כיוצא בזה החברה החרדית, שבזמן "החולין" שלה מחקה את התרבות החילונית ומנכסת אותה לעצמה. זו מקבלת משמעות שונה לחלוטין כאשר תופסים אותה כאמצעי ליישום מטרה נעלה יותר, "לימוד התורה". כל זמן שהציות לטקסט הכתוב, להנהגה הרבנית והערצה לערך "לימוד התורה" ממשיכים לשמש אידיאל, הדומה הוא בצורה ובחיצוניות בלבד, אך אלה מקבלים משמעות שונה. אדם המטייל בקניון לשם הנאה שונה בתכלית מאדם שמטייל בקניון לצבור כוח נפשי לעיסוק בתורה. כך נאמר בתפילת "בית המדרש": "אני (החרדי) משכים והם (החילונים) משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".

המהפך האמיתי שהחל בחברה החרדית עולה ממאמרו של י' גודמן, שחקר את דרך הטיפול בשיגעון אצל החרדים. לדעתו, שם יש לגיטימציה ואישור "לקול מהפכני". אחת הנשים ב"מעון אביגיל", מוסד שיקום המשמש גם כהוסטל לנשים חרדיות הסובלות מבעיות נפשיות, דיברה על הצורך לנסוע להוריה לחג ואמרה: "כאילו שאני חייבת לעשות כיבוד אב ואם". מנחת הפעילות השיבה לה: "ככל שהאנשים יותר קרובים לנו יותר קשה לנו אתם, נכון?" "מרים דיברה מפורשות נגד הצוויים הדתיים והציפיות החברתיות, וכן עודדה את הנשים להרגיש ולבטא התנגדות ואף לומר גם 'לא'", כותב מחבר המחקר (עמ' 160). לדעתו, "נשים חרדיות מהוות מקור של ממדים אחרים, מהפכניים דווקא, היוצאים מתוך המקום המוקצה להן בשולי החברה החרדית, והקשור אל העולם החילוני הסובב" (עמ' 163).

ירון ידען הוא יו"ר ארגון דעת אמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו