טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרובד הפסיכו-סקסואלי של המאניה דפרסיה של משיח השקר

משיח של גילוי עריות: היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית

תגובות

אלי שי. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 520 עמ', 118 שקלים

ההכרזה על שבתאי צבי כמשיח וגואל עוררה עניין והתרגשות עזים כמעט בכל העולם היהודי של המאה ה-17 וסחפה קהילות שלמות. מכתבים ודברי דפוס עברו במהירות בין קהילות בעולם הנוצרי והמוסלמי, והשמחה על בואו של המשיח חצתה את הגבולות שבין עשירים ועניים, למדנים ובורים, גברים ונשים.

שלא כמו תנועות משיחיות אחרות שכשלו, היא לא הסתיימה במותו של המשיח. "הצבי", כפי שכונה בפי חסידיו, בחר בתסריט שאיננו מופיע בספרות המדרשית ובמסורת הקאנונית היהודית לגבי משיח יהודי: הוא המיר את דתו לאיסלאם, ובעקבות מעשה זה נטשו רוב החסידים את התנועה ופסקו לראות בו משיח. אולם קבוצה לא מבוטלת המשיכה להאמין במשיחיותו ובשליחותו של שבתאי צבי. חלקם התאסלמו אחריו תוך זמן קצר, או בהמשך הזמן, מתוך ציות לציוויו הישיר, ואילו אחרים המשיכו להאמין בבשורתו ובדרכו ועדיין שמרו על שייכותם לקהילה היהודית. תחת חזות שגרתית הם חיו חיים כפולים, שחזותם הסתירה עולם תוסס ומרדני.

למרות שמדובר בתנועה רחבת היקף בהיסטוריה היהודית - מתימן עד מרוקו, מהאימפריה העותמאנית עד לאיטליה ולצפון אירופה - היתה דרכו של השחקן הראשי בעלילה זו בעייתית ופרובוקטיווית לכל אורכה. שבתאי צבי נהג לעשות "מעשים זרים" עוד לפני שהכריז על עצמו משיח, ולא פסק מכך גם אחר כך. ולא מדובר בסוגיות שוליות, אלא בעבירות מרכזיות ומכעיסות במיוחד בעיני נושאי המסורת ההלכתית, כמו הגיית שמות האל, הפרת צום תשעה באב, אכילת מאכלות אסורים, קיום יחסי מין עם אשה הארוסה לגבר אחר. מתנגדיו אף טענו שאחר ההמרה הוא אף קיים יחסי מין הומוסקסואליים עם נער כשהוא עטור בתפילין.

אין פלא שהתנועה המשיחית השבתאית מעוררת עניין כה רב בעשרות השנים האחרונות, ומעלה לדיון שאלות חשובות, כגון: כיצד צריך להסביר את דרכו הנפתלת של המשיח? האם המרכיב האישיותי משמעותי להבנת התנועה? מה מקור העיסוק הכמעט אובססיווי ברע, בחטא, בנפילה אל תהומות אסורים? מנין הצורך להפר פעם אחר פעם את האיסורים ההלכתיים? במישור ההיסטורי, מה סוד הצלחתה הסוחפת של התנועה השבתאית בעולם היהודי כולו במחצית השנייה של המאה ה-17? האם יש כאן מענה לצרכים תרבותיים, חברתיים, או אפילו פסיכולוגיים שהמסורת ההלכתית כשלה בהם? ובהיבט ההשוואתי, כיצד עומדת תנועה זו ביחס לתנועות משיחיות אחרות בזמנה, עד כמה היא מגיבה על עמדות דתיות מוקצנות בעולם המוסלמי או במסורת הנוצרית?

בכל דיון בשבתאות יש להביא בחשבון את הפער הניכר בין השבתאות לתנועות וזרמים משיחיים באירופה בראשית העת החדשה. תנועות כמו האנאבפטיסטים, הלולרדים, הקווייקרים כמאה שנים לפני השבתאות, או תנועות מילנריסטיות בנות זמנה, נוצרו בעקבות מתחים וקשיים פוליטיים והשפיעו על הפוליטיקה הריאלית, בתקופה שבה הולכת ונוצרת המדינה הריכוזית. לעומתם, השבתאות מצויה כולה בתחום הפנטסיה והדמיון, בממלכת הסימבוליקה הקבלית, שבה נטווים ללא הפרד ספירות אלוהיות, רמיזות של פסוקים מקראיים, דמויות ועלילות מספר הזוהר, אמצעים מאגיים וצדיקים ונביאים המתקשרים עם האלוהות. בכל פעם שתנועה זו ניסתה לקשור את העמדות התיאולוגיות שלה אל מציאות קונקרטית היא כשלה באופן פתטי, ונזקקה להסברים תיאולוגים מורכבים ונפתלים כדי להצדיק את הכישלון ולהפוך אותו למנוף של הצלחה בעיני המאמינים.

כך למשל, המשיך שבתאי צבי לעורר מהומות ומריבות בקהילות יהודיות ראשיות באימפריה העות'מאנית, עד שהשלטון ראה בו גורם מפר סדר בקרב הנתינים היהודים, וציווה לאוסרו במבצר הרחק ממאמיניו. אולם אלה המשיכו לעלות לרגל אל המבצר המרוחק, לאחר תשלומי שוחד ניכרים כמובן, והפכו את המקום בעיני רוחם לארמון מפואר שבו האסיר הוא השליט שעתיד לצאת ולנצח את השולטן אם רק ירצה בכך. מאחר שהמהומה סביבו לא שככה, העמיד השולטן לפני שבתאי צבי את הברירה להתאסלם או למות. הקשרים הפוליטיים הטובים של הקהילות היהודיות לא עמדו לרשותו של הטוען למשיח, ולא נותרה לו ברירה אלא לקבל את דת האיסלאם. מעניין שגם לאחר ההמרה טענו חסידיו של שבתאי צבי בשמו כי הוא מסתובב בארמון המלך כרצונו והשולטן פוחד מכוחו.

הפער בין הפנטסטי לריאלי עורר כאמור את סקרנותם של החוקרים. היסטוריונים מתקופת ההשכלה הציגו את המשיח כשקרן מובהק וכאישיות פתולוגית שסופו העיד בדיעבד על דרכו. שלב חדש לגמרי נפתח עם מחקריו של גרשם שלום. עיקרי הדברים נפרסו בשני כרכים מקיפים של ספרו "שבתאי והתנועה השבתאית בימי חייו" (פרסום ראשון בתשי"ז). הספר מרתק לקריאה, והדברים משמשים גם היום מסד לכל דיון בנושא השבתאות. את סוד המשיכה של השבתאות, למרות חולשתה הניכרת ברובד המוסדי והארגוני, תלה שלום במפגש בין התשתית התיאולוגית הקבלית, מצוקות היסטוריות "ריאליות" אחרי גירוש ספרד (1492), ואישיותו המיוחדת של הטוען למשיח.

מעל הכל היתה זו התפיסה התיאולוגית של האר"י וממשיכי דרכו שהעניקה פשר ומובן לחידושים התיאולוגיים השבתאיים: המשבר והסבל בעולם אינם אלא השתקפות של שבר דרמטי בעולם האלוהות עצמה. הכלים הנשברים, הניצוצות האלוהיים הגולים בקרב הרוע, היכולת לתקן את השבר הם מרכיבים בדרמה גדולה שבה האלוהות נזקקת לתמיכתו של האדם לא פחות מהסיוע שהמאמין מקווה לקבל מאלוהים. פעולה כזאת אינה יכולה להיעשות בידי אנשים רגילים, היא דורשת התקשרות אישית בין האדם לאל. בזכות קסמו האישי, האישיות המרהיבה והחריגה שלו, הנוכחות והיופי הקורן שלו, היה שבתאי צבי עשוי להתקבל כמשיח הנוטל על עצמו את משימת התיקון עבור כל עם ישראל. את סוד אישיותו פירש שלום כמאניה-דפרסיה, כלומר תנודות בין זמנים של התכנסות, חשיכה, דיכאון גדול שבו שוקע המשיח בין קליפות הרע והטומאה, ובין זמני הארה וגילוי שבהם נעשו התיקונים הגדולים באמצעות התנהגות תיאטרלית מוחצנת ועשיית "מעשים זרים".

ספרו של אלי שי מצטרף למדף עמוס בנושא חקר השבתאות. אל מחקריהם היסודיים של משה אידל, יהודה ליבס, אברהם אלקיים, יעקב ברנאי ואחרים ניתן להוסיף את הקובץ המרתק "החלום ושברו" בעריכת רחל אליאור שהתפרסם לא מכבר. במה מתכוון המחבר לחדש לנוכח דיונים המאירים היבטים ריטואליים, תיאולוגיים, חברתיים (בעיקר מחקריו של ברנאי), מגדריים, או מאגיים?

התשובה מופיעה בהתרסה כבר בכותרת המשנה של הספר: "היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית". הנושא המיני הוא שמסביר סוגיות יסוד בתיאולוגיה השבתאית, בהתנהגותם של הגיבורים הראשיים של תנועה זו: שבתאי צבי, אשתו, נתן העזתי נביא-התנועה, החסידים שעברו אחריו אל האיסלאם, ולא פחות מכך גם כיתות שבתאיות מאוחרות יותר כמו הדונמה או הפרנקיסטים.

אין ספק שיש בסיס אמת לטענה כי המיניות הופכת לנושא מרכזי שהאליטה התרבותית היהודית, ברצונה או לא, דנה בו לאורך כל ראשית העת החדשה. שלושה חיבורים אוטוביוגרפיים שכתבו בכירי המקובלים בצפת בשלהי המאה השש-עשרה - יוסף קארו "מגיד מישרים", חיים ויטאל "ספר החזיונות", אלעזר אזכרי "מילי דשמיא" - עוסקים באופן כמעט אובססיווי בחטאים מיניים, שלהם ושל אחרים. גם גל המקרים של רוח רעה המשתלטת על גוף החולה (ברוב המקרים נשים) סולל נתיב חדש ומשמעותי של חשיפה חברתית. מאחר שאותן נשים אינן אחראיות, באופן זמני, להתנהגותן ניתן חופש בלתי צפוי לומר דברים מפורשים בנושאים שבדרך כלל השתיקה יפה להם. חלק מרכזי בגילויים אקסטטיים אלה, במהלך טקסי ריפוי שעדים להם לעתים עשרות ומאות אנשים, עוסקים בחטאים מיניים של דמויות חשובות בקהילה, ובסטיות ניכרות מהנורמה המינית ההלכתית. גם ספרות התיקונים המתפשטת במאות השש-עשרה והשבע-עשרה מקדישה מקום מרכזי לנושא החטאים המיניים, הפוגמים לא רק באדם וחושפים אותו לכוחות הדמוניים, ולא פחות מכך בשכינה ובזיווגה עם בעלה ספירת תפארת. ספרות המוסר הנכתבת בהשפעת הקבלה הזוהרית והלוריאנית - מ"ראשית חכמה" לאליהו די-וידאש עד ל"ספר קב הישר" לאהרון שמואל קאידנובר - גם היא שקועה במאבק בלתי-פוסק נגד חטאים מיניים, שראשון להם הוא האוננות. אגב, בעניין זה משתלבת היטב הקבלה והנורמות שהיא מציבה בהקשר כלל אירופי, שהופך את האוננות לאחת מהחזיתות החמות בחינוך צעירים ובפיקוח על גופם.

לדעת אלי שי עלה בידו לחשוף את סוד התנהגותו השונה של שבתאי צבי. מדובר באירוע טראומטי אמיתי מגיל שש, שהטה אותו ממסלול חיים רגיל והפך אותו עד סוף חייו לדמות שוליים קיצונית. הילד שבתאי עבר סדרת מעשי התעללות מינית, ואולי מעשי אונס, כנראה מידי נערים מוסלמים בשכונתו, שלא רק אנסו אותו למשכב זכר אלא אף גרמו לכוויות באבר-מינו. את טענתו זו מבסס שי על עדות אחת ויחידה הנמסרת מפי נתן העזתי בחיבור "מראה אברהם": "ומבן חמשה ששה שנים יתן את גופו ... יראה אליו חלום והוא בן ששה שנים בשלהבת ויעשה לו מכווה בעור במקום התורף וחלומות יבהלוהו ... ולא יודיע דבר לבני אדם ויתחברו אליו בני זנונים להכשילו ויכו אותו ... ואינון בני נעמה נגעי בני אדם ותמיד ירדפוהו להטעותו". (עמ' 68)

הסתמכות על עדות זו - שלא גרשם שולם ולא חוקרים אחרים פירשוה כפשוטה - היא בעייתית משום שכל התיאורים הביוגרפיים של שבתאי צבי עטויים בעטיפות מיתיות ומנסים להציגו "גדול מן החיים", באופן שבו הספרות ההגיוגרפית תיארה את קדושי הכנסייה הקתולית. כל אירוע, אפילו רחצה בים וגניבת בגדי המשיח, מוסברים על רקע המאבק עם העולם הדמוני. לכן גם את "בני הזנונים" אין לפרש, בהעדר ראיות אחרות, כשכנים בשר ודם בני-עוולה. גם המכווה "במקום התורף" נשמעת כניסיון לאחר מעשה להסביר את סירובו של המשיח לשכב עם שתי הנשים הראשונות שהיה נשוי להן ואת חיי המין הבעייתיים שלו גם אחר כך.

שי מקבל בעיקרו את הטיעון של גרשם שלום על האישיות המאנית-דפרסיווית של המשיח ומנסה להוסיף לכך רובד פסיכו-סקסואלי. המינוח מצלצל מוכר. כן, שוב ניסיון לערוך פסיכואנליזה לגיבורים היסטוריים, מתוך הנחה שדפוסי התגובה האנושית למצבי מצוקה, לסוציאליזציה, לבעיות אישיות, לא השתנו במהלך מאות שנים ויותר, ומשום כך ניתן לבאר ולפרש בכלים פסיכואנליטים את התנהגות הגיבורים ההיסטוריים (פרויד הרי עשה זאת למשה רבנו, לא רק למיכלאנג'לו). אולם כמו בפסיכואנליזה, בכל מקום המפרש מוצא את מה שציפה למצוא, ובכל מקום הוא מוצא מין, מין, ושוב מין. סוגיות מרכזיות בתולדות התנועה השבתאית מתפרשות שוב ושוב כנגזרות מן המצוקות הפסיכו-סקסואליות של שבתאי צבי. אפילו תורת האלוהות של האר"י מתפרשת כ"פוביה המסורתית של ספרות המוסר הקבלית מפני השחתת זרע לבטלה בשפיכה בלתי מבוקרת. החרדה הזאת ממשיכה ללוות את הזכר אפילו בעיצומו של זיווג כשר, במסגרת חיי האישות על פי ההלכה" (עמ' 33-32). שבתאי צבי מצליח להכתים את התנועה השבתאית כולה במצוקות האישיות שלו, והדינמיקה התנועתית כולה נסבה, לטענת שי, סביב החריגות המינית, תחושת האונס, ההתנהגות הכפייתית והמרי כלפי בעלי סמכות.

קשה לקבל שתנועה כה מקיפה נסבה סביב בעייתיות אחת, ולו גם מרכזית וחשובה כנושא המיני. היבטים אחרים עולים בספר, וכמה מן העמודים היפים והחדשנים עוסקים בהתפרצויות המאניות של שבתאי צבי כמופע תיאטראלי של איש אחד, בהיבטים האסתטיים והחושניים (ריחות, בגדים יפים, טיפוח המראה החיצוני, שירה), או בהיבט הדורי של השבתאות ("מרד נעורים משיחי"), או הניסיון לפנות אל קהל מאמינים נשי (עמ' 116-110). גם הדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין השבתאות לדפוסי דתיות קתוליים - למשל בנושא פולחן אמו של המשיח, או הייסורים כבסיס לתודעה עצמית משיחית - רק נזכרים ולא נדונים כדרך להבנת כוח המשיכה של התנועה.

היחסים בין שבתאי צבי, פורק העול והאנרכיסט המיני, לבין הנביא והתיאולוג של התנועה, נתן העזתי, הסגפן והמרוחק מחברה, מתוארים כיחסי התאהבות הומו-אירוטית אל דמות שטראומת אונס הומוסקסואלי החתימו אותה לתמיד בהימשכות כפייתית אל גברים. גם הכיתות הנסתרות של מאמיני שבתאי צבי שהתאסלמו בעקבותיו (הנאנס אונס את מאמיניו לדרכו, ולעתים אף את נעריהם) גם הם מחויבים לנטיותיו ההומוסקסואליות, עשרות שנים ויותר אחרי מותו.

הספר מלא לכל אורכו בניסוחים נמוכים במכוון, שאינם תורמים לספר ומצליחים רק לעצבן את הקוראים (עמ' 195: "מתוך כך נחרץ דינו לדיראון עולם כמשיח שקרי, סביל, המותיר רק רישום 'חיוור' ומאכזב על ההיסטוריה. זו ציפתה ממנו ליותר, בהעמידה אותו בפינה, תוך שהיא מעניקה לו את הציון בלתי מספיק בקושי").

הספר מסתיים בחלק ארוך ("משיח עכשיו; תובנות עדכניות", עמ' 409 ואילך) ותמוה ביותר. גם מאחורי התובנות העדכניות מסתתרת הטענה כי למרות שעברו יותר מ-300 שנים מאז השבתאות, המסורת הרבנית הנוקשה עדיין מסרבת להתמודד עם דמויות שמנצלות את סמכותן הדתית ומעמדן בקהילה לעבירות מיניות חמורות. מאחר שהנוקשות הרבנית או ההלכתית איננה מעניינה של ביקורת זו אפשר רק לומר שתופעות דומות, או דומות לכאורה, אינן חייבות להיגזר מאותם גורמים ומאותה דינמיקה קהילתית ותרבותית. אין שום קשר בין מקרים שהמחבר מזכיר בהפניה לגזרי עיתונים (ולא לשום מחקר סוציולוגי או קרימינולוגי רציני) לבין תנועה שראשיה לא רק שאינם מסתירים את מעשיהם "המוזרים" אלא רואים בהם מנוף להפוך עולם על פיו.

ד"ר רוני ויינשטיין משלים כתיבת ספר על תולדות המיניות בחברה היהודית בראשית העת החדשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות