בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לימוד תנ"ך - סיפור שאין בו אהבה

מאה שנים מנסים מחנכים עברים להקנות יחס אמוציונלי לתנ"ך וללימודו, ולשווא. אם באמת חשובה למישהו ידיעת התנ"ך, יש להמיר את הציפייה לאהבה במתן ביטוי ברור ומוסכם לחשיבותו. ואם לא - יש להוציא את התנ"ך מתוכנית הלימודים. כך לפחות לא ישנאו אותו

תגובות

השאלה מדוע תלמידינו אינם אוהבים ללמוד תנ"ך, או מי ממאיס עליהם את תחום הלימוד הזה, באיזה שלב וכיצד, עולה חדשים לבקרים. לאחרונה התראיין הסופר מאיר שלו, בכתבה של אביחי בקר, במוסף "הארץ" (31.12), ואמר: "אני ממליץ לא לחטוא בנוסטלגיה. ואם נהיה כנים, גם אנחנו לא נורא אהבנו ללמוד תנ"ך בתיכון, אלא אם כן נפלנו על מורה יחיד סגולה. למזלי היו אלה הורי שמהם ספגתי את הניצוץ". ואמנם מעקב אחר לימוד תנ"ך במסגרת החינוך העברי החדש מראשית המאה העשרים מלמד כי כבר אז לא אהבו ללמוד תנ"ך, ואחת השאלות שהעסיקו את המופקדים על כך, אנשי מערכת החינוך, מורים כוללים ומורי תנ"ך מקצועיים היתה: כיצד אפשר לחבב ולקרב את ספר הספרים אל החניכים.

שהרי מאז ומעולם ראו בהוראת תנ"ך במסגרת החינוך העברי החופשי בארץ אמצעי להשגת מטרות לאומיות כולל ידיעת הלשון העברית, היסטוריה וזיקה לארץ, אמצעי להשגת מטרות חברתיות כולל ערכים של מוסר וצדק, ואמצעי להשגת מטרות אסתטיות כמו לימוד שירה וספרות. כמו כן, מכיוון שהתנ"ך נהפך לייצוג העיקרי של ארון הספרים היהודי, ראו בו את האמצעי המרכזי להקניית המורשת התרבותית היהודית. נראה שעל רגשי האשמה הקשורים בהתנתקות מחומרים אלה ניסו לפצות באמצעות טיפוח קשר האהבה לתנ"ך. ויתרה מזאת, דומני שהקשיים בהוראת תנ"ך, שבהם נתקלו כבר הראשונים שעסקו בהנחלתו, הבהירו להם שיחס אמוציונלי יסייע בהתמודדות קשה זו. לכן חשוב היה לעוסקים בכך לחבב את הספר על לומדיו, כך שילמדו אותו בנפש חפצה, ואף ימשיכו לאהוב אותו אחרי הלימוד הפורמלי.

הפער שבין הציפיות לבין המציאות הביא את בן-ציון מוסינזון, מי שהיה מורה לתנ"ך בגימנסיה "הרצליה", לפרסם בשנת 1910 בכתב העת החינוך, שאז החל להופיע, מאמר, שכותרתו "התנ"כ בבית הספר" ועניינו הצעת תוכנית לימודים בתנ"ך. "מה יש לנו בלעדי ספר התנ"ך?" שואל מוסינזון. "מה יכולנו אנחנו להניח ביסוד החינוך הלאומי? הן לא את הספרות המאוחרת, ילידת הגלות, אכולת השלילה וחסרת הבסיס הבריא!" מוסינזון מבטא את האכזבה משיטות ההוראה הקיימות, המושפעות מן "החדר" ומותירות בתלמידים "רושם של איזה דבר בטלני". הוא מציע דרך חדשנית, שתגרום לכך שירצו ללמוד תנ"ך, כדי שללימוד תהיה השפעה על חיי הלומדים: "זהו סוד אובדן כוחו של התנ"ך לפעול על לב הצעירים, כמו שפעל עד עתה: לא הוא נשתנה, אלא החיים נשתנו, ובית הספר, שבא במקום החדר, לא מצא עוד את הצורה הנאותה להביא את התנ"ך אל לב חניכיו, כמו שעשה זאת החדר".

אם רק ילמדו תנ"ך כפי שיש ללמד, שפירושו - לפי מוסינזון - בדרך ביקורתית, "הוא יהיה לעמוד משען חדש בתוך ההתמוטטות הכללית של מוסדות חיינו; יונח הוא בייסוד חינוך ילדינו, ואז לא יפנו צעירינו עורף לעמם, ודור חדש יקום, דור בריא וחזק, דור שואף לתחייה, דור אוהב עמו וארצו - דור עברי".

נמצא שכבר ב-1910, התבוננות פרספקטיווית על הוראת תנ"ך בארץ הביאה את מוסינזון למסקנה כי לא זו בלבד שאהבה אינה עוטפת את לימוד התנ"ך, אלא שהתנ"ך איבד את כוחו לפעול על לב הצעירים.

תפישת לימוד התנ"ך כגורם מרכזי בחינוך הנוער כיוונה את יוסף עזריהו, שהיה מהדמויות שעיצבו את דמותו החינוכית של בית הספר העברי בארץ ואף היה יו"ר הוועדה שהכינה את תוכנית הלימודים לבתי הספר היסודיים בראשית שנות העשרים, לשאול: מהי המטרה שאנו מבקשים בלימוד מקרא, וזוהי תשובתו: "מטרתו העיקרית, 'הדומיננטית', של הוראת התנ"ך בבתי ספרנו היא, איפוא, השפעתו החינוכית על התלמידים. מטרה זו מצדיקה את המקום החשוב שהוקצה ללימוד זה בתוכנית הלימודים שלו, כי היא מוציאה את התנ"ך מכלל אובייקט לידיעה, מכל 'חומר לימוד גרידא שעל בית הספר להקנותו לתלמידים ומעלה אותו לדרגת כוח פונקציונלי, לגורם חינוכי, אשר תפקידו לעצב את דמותם הרוחנית של החניכים, לנטוע בלבם את מוסר היהדות, את השאיפה לצדק חברתי, את אהבת העם ואת ההערצה לאידיאליו ולגיבוריו, ולעורר בהם התפעלות רליגיוזית ועריגה אל-על, אל הטוב ואל הקדושה העליונה - רגשות שחיי החולין הסואנים של זמננו נוטלים אותם מנפש בן דורנו ועושים אותם יבשה כחרס. זה כוחו של 'ספר הספרים' וזוהי הברכה הצפונה בו לחינוך הנוער שלנו. ועל כן שומה עלינו לשאוף גם לכך, שספר התנ"ך לא ישמש רק 'ספר לימוד' בידי התלמיד, שלאחר שלמד בו מה שהוטל עליו הוא מניחו הצדה ושוב אינו חוזר אליו, אלא ייהפך לספרו החביב שאינו מניחו ואינו שוכחו אף לאחר שירד מעל ספסל התלמידים והוא שב ופונה אליו ברצון בכל עת מצוא" (כתבי יוסף עזריהו, הוראת התנ"ך, פרק א).

בעקבות חוק החינוך הממלכתי תשי"ג-1953 והצורך בתוכנית לימודים ממלכתית הוקמה ועדה מקצועית, שהתבססה בעבודתה על עבודת ועדות שקדמו לה ופעלו טרם הקמת המדינה, וזו פירסמה בשנת 1954 תוכנית, שבה הצהרה מפורשת כי אחת ממטרות לימוד התנ"ך בבית הספר היסודי היא: "להקנות לילדים אהבה וכבוד לספר ואת הרצון להגות בו תמיד, את הדחיפה הפנימית לשאוב ממנו השראה", וכן כי "החל מכיתה א' יש לטפח יחס נפשי לספר הספרים של עם ישראל". התוכנית אף מתייחסת לדרך שבה אפשר להשיג מטרה זו. כך למשל, בכיתה "צריך להימצא ספר התנ"ך השלם הנתון בכריכה נאה ומהודרת, קבוע במקום מיוחד למען תשתמש בו הכיתה בכל מאורע חגיגי ובכל שעת כושר מתאימה". וכן חוזרים ביטויים כמו "לעשות כל מה שאפשר כדי להנעים להם את הלימודים" (יונאי, מקרא בחינוך הממלכתי, עמ' 86-85).

באותה שנה (1954) נשא מאיר בלוך, מי שהיה אז מנהל בית הספר התיכון החדש בתל-אביב, הרצאה בנושא "הוראת המקרא בבית הספר התיכון" (החינוך 25, תשי"ד), ותיאר מצב של משבר הנמשך כבר שנים בהוראת מקרא. לדבריו כל אותן מטרות וציפיות שהיו מהוראת מקרא לא הושגו, ולימוד מקרא "נהפך ל'מקצוע' של בחינה שלומדים אותו כדי לצאת ידי חובה וששמחים כשמתפטרים ממנו". אי לכך הוא קובע "אכן! אין נחת בהוראת המקרא!" ושואל: "מה איפוא עלינו לעשות, כדי לתקן את המעוות וכדי לחבב את המקרא על הנוער?" נוסחת הקסם שהוא מציע היא להרחיק את הרוח הדתית בהוראת מקרא ולשים את הדגש על "חינוך חברתי-מוסרי אקטואלי, יסודות שערכם עומד וקיים בלי זיקה ליסוד הדתי". גם הוא קורא להציג את המקרא כיצירה לאומית, להבליט את המאבק החברתי-מוסרי המתקיים בה ולהפגיש את התלמידים עם הערכים האסתטיים המיוחדים לה. גם הוא מדגיש כי טיפוח רגש של כבוד ואהבה ליצירה, אלו הם התפקידים הראשונים בהוראת המקרא. בסוף דבריו באות הצעות מעשיות, שתפקידן לסייע בחיבוב הלימוד: האחת - צמצום החומר לצורכי העמקה, והאחרת - שינוי משטר הבחינות.

בישיבת המזכירות הפדגוגית שהתקיימה באוגוסט 1957 אמר הד"ר אברהם ברתנא את הדברים הבאים: "בית הספר העמיד לו למטרה לקבוע את התנ"ך במרכז החינוך העברי, והנה קרה דבר משונה מאוד: בית הספר העברי הצליח להשניא את התנ"ך על הנוער. הילדים אוהבים את לימוד התנ"ך בכיתות הנמוכות, אך נעשים אדישים לגביו בכיתות הגבוהות ביותר, ולפעמים מגיעים עד לידי אברסיה (שחיקה)". על כן הוא מציע להפחית מגודש התוכנית ובכיתות הנמוכות להקנות חוויה "ואין זה חשוב אם חוויה זו היא דווקא דתית" (יונאי, עמ' 123).

הישיבה המוזכרת, דיונים קודמים לה ודיונים נוספים שהתקיימו בהקשר לתוכנית הלימודים תשט"ז (1956), וכן נסיבות השעה הקשורות בעלייה, ברפורמות חינוכיות ובקיצוץ הזמן המוקדש ללימוד מקרא, הולידו תוכניות לימודים חדשות, שבולטת בהן בראש וראשונה ההפחתה הניכרת בכמות החומר הנלמד. בשתי התוכניות (תשל"א, תשמ"ה) קיימת הצהרה מפורשת: "התוכנית שואפת לצמצום כמות החומר הנלמד, כדי למנוע גודש וחזרות וכדי להעמיק בנלמד". המעקב אחר החומר שהוצא מגלה העדפה הולכת וגוברת של חומרים סיפוריים הנלמדים ביתר נקל על חומרים המצטיינים בלשון קשה יותר (כמו למשל, נבואה, מזמורים). המטרה האמוציונלית להשיג חיבוב ואהבה נעלמה, ואת מקומה תפסו ציפיות קוגניטיוויות: הכרה של הדמויות, הסיפורים, הרעיונות וכדומה. את האהבה השאירו לגננות המופקדות על גיל הגן (פרקי הדרכה: סיפורי המקרא לגיל הרך, תשל"ד).

אולם גם הציפיות להכרה מינימלית ולידיעה ברמה של תוכן הכזיבו. כמו כן הכזיבה הציפייה, שעם צמצום הגודש תגדל העמקה. נמצא שלא זו בלבד שהאהבה לא הושגה, גם הציפיות לידיעה התמוססו וההעמקה נהפכה במציאות זו לחזון אחרית הימים.

על רקע זה נולדה בתשס"ג תוכנית לימודים חדשה, שעצרה את התהליך הסוחף של צמצום החומר, ושמה דגש על ארגון שונה שלו, על גיוון דרכי ההוראה ועל אפשרויות של בחירה של ממש בחומר הנלמד. אף שמעצבי התוכנית השכילו להבין שלימוד תנ"ך הוא סיפור שאין בו אהבה, אלא יש בו לימוד של טקסט מכונן, שצריך לדעת, להכיר, להבין, לבחון, להשוות וכדומה. למרות הכרתם זו, הם הצהירו על הנחתם, שכתוצאה ממפגש של הלומדים עם הכתובים "ייווצר גם קשר רגשי בין הלומדים לבין המקרא ורעיונותיו וכך יתחבב ספר התנ"ך על לומדיו" (תוכנית הלימודים תשס"ג, עמ' 8). נמצא שגם בתוכנית זו עוד לא אבדה התקווה בת כמאה השנים ליחס אמוציונלי לתנ"ך וללימודו. ואכן בעקבות פרסום תוכנית הלימודים תשס"ג, אמרה שולמית אלוני, שבעבר היתה גם שרת החינוך: "לא דיברנו עוד על אהבה. היא בסופו של דבר, העיקר... אנחנו צריכים לשאוף לגדל דור של אוהבי תנ"ך לא של חוקרי תנ"ך. את זה יעשו אלה שהולכים לאקדמיה. נקודת המוצא היא קודם כל ללמד את הילדים לאהוב את החומר, להתחבר אליו. עם האהבה באה הסקרנות, ובא הלימוד בעל פה. כל השאר יבוא מעצמו".

הכמיהה החוזרת ונשנית לאהבה בלימוד המקרא הולידה את תגובתי באותה כתבה של אביחי בקר שנזכרה לעיל: "חייבים להודות שתלמידינו אף פעם לא אהבו ממש תנ"ך ומצדי אל תאהבו, אני מסתפקת בכך שתדעו... הסדר הראוי חייב להיות - ילמדו-יידעו, האהבה תבוא עם הזמן. וגם אם לא, לא נורא". ואני חוזרת עתה ושואלת: האם דרשנו אי פעם מתלמידינו לאהוב מתימטיקה? והנה למרות שלא מצפים מהם שיאהבו מתימטיקה, הם לומדים בשקיקה אם הם רוצים או לא רוצים, והמתקשים שביניהם אף ייקחו שיעורי עזר ואחרים יעשו כל מאמץ לצבור ולהגדיל את מספר יחידות הלימוד. יש ביניהם שבסוף התהליך יאהבו מתימטיקה, ואילו אחרים מצפים לרגע שיוכלו לומר ברוך שפטרנו מעונשה של זו, ואף על פי כן ולמרות הכל הם משקיעים ממיטב זמנם ופעמים אף הונם והון הוריהם בלימוד מקצוע זה. וכל זאת למה? מפני שהחברה מקרינה להם את החשיבות של לימוד המתימטיקה, ומסתבר שכשתחום לימוד כלשהו מוצג כחשוב במערכת, הוא לא נזקק לאהבה.

יתרה מזאת, החיפוש הנואש אחר אהבת התנ"ך היה בעוכריו, ואף שימש כיסוי וחיפוי לפגיעה קשה בהנחלתו. בשם החיפוש אחר האהבה הפחיתו מן החומר, הבינו את קשיי התלמידים בהתמודדות עם הלשון המקראית (ולא האנגלית) ועם הרעיונות המופשטים (ולא עם החשיבה המתימטית). ועל כך כבר נכתב, שעל כל פשעים תכסה אהבה.

נמצא שאם החברה הישראלית, שפירושו לעניין זה קברניטי משרד החינוך והאוניברסיטאות, היו משוכנעים שחשוב שהתלמידים יידעו תנ"ך ואולי אף תחומים נוספים בלימודי היהדות, הם היו נותנים לכך ביטוי בדרישות ההחלטיות שהם מציגים לפני התלמידים. באופן מפתיע היינו נוכחים לדעת שגם התלמידים והוריהם היו משתכנעים בחשיבות העניין ויהיו מוכנים להשקיע בו מה שהם מוכנים להשקיע באנגלית ובמתימטיקה. כל עוד זה לא נעשה, נוח להלין על החסך באהבת לימוד המקרא, לחפש את הדרכים להשיגה, ובינתיים לוותר על הידיעה.

מסקנתי, אם באמת חשובה למישהו ידיעת התנ"ך, יש להמיר את הציפיה לאהבה במתן ביטוי ברור ומוסכם לחשיבות התנ"ך. ואם לא, עדיף להוציא אותו מתוכנית הלימודים. שהרי אם אחרי כ-11 שנות לימוד ממילא לא יודעים כלום, אולי כדאי לנצל את השעות למטרות הנחשבות בעיני מנהלי בתי הספר מועילות יותר. כך לפחות לא ישנאו תנ"ך, ואולי אף יראו בו נושא אקזוטי, דוגמת לימודי המזרח הרחוק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו