בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פוסט-מודרניזם" הוא רוצח סדרתי

אז מה יתרון הסופר על הילד שמקשקש מלים בסתמיות על הנייר? ואם, אהה, אכן אין יתרון לסופר, כמו שכמה פוסט-מודרניים "חריפים" יטענו גם יטענו, אז הבה נכריז בקול שהמלך עירום. נצא נא מאחרי שריון כתבינו האזוטריים ונכריז בכיכר השוק שפוקו אינו חשוב יותר מרם אורן!

תגובות

בשנת 1995 פירסם הפרופ' אברהם בלבן את ספרו: "גל אחר בסיפורת העברית - סיפורת עברית פוסט-מודרנית". הספר דן וניתח, מתוך עמדת מוצא אוהדת בגלוי, יוצרים וספרים שאופיינו כבעלי תשתית אידיאולוגית-אמנותית דומה ופירסמו את יצירותיהם מהמחצית השנייה של שנות השמונים ולאורך שנות התשעים. אני מעוניין להשתמש בחלק מהאפיונים המועילים של בלבן כתמונת תשליל לסופרים שאעסוק בהם מיד. אולם קודם לכן אני מבקש להיטפל להקדמה האישית שצירף בלבן לספרו. בלבן מבאר את מקור המשיכה שלו לסופרים הפוסט-מודרניים בתפישת העולם החילונית שלהם, "שאינה מנסה להטיל על המקרי והשרירותי סדר או משמעות שאין בהם" (עמ' 11). הוא מספר סיפור מחריד, שקרא בעיתון, על אדם שעלה לגג כדי לתקן את הטלוויזיה שלו, מעד והחליק ישירות על תינוק, בן שלושה חודשים, והרג אותו (שם, עמ' 12).

אני נטפל להקדמה הזאת כי היא סימפטומטית ומבטאת כשל הבנתי עמוק מאוד, הנוגע למהותה של הספרות. העולם הנורא והמדהים שאנחנו חיים בו הוא אכן גחמני ושרירותי מבחינות רבות. אולם כנגד שרירותיות וכאוס אלה בדיוק נאבקת הספרות, ובעיקר הז'אנר של הרומאן. בלבן מציין, ובצדק, את הרומאן "הקנאה" של אלן רוב-גרייה כאביו מולידו של הרומאן הפוסט-מודרני. אפשר לומר, ונאמרו, הרבה דברים על "הקנאה". אבל רצוי לזכור את העובדה שהספר הזה מגלם בכאוס המוחלט שלו - ולא פחות: בשעמום שהוא משרה על קוראו - את מות הספרות. אמנם יש לתהות אם הצורך בנרטיב בהיר-יחסית (וגם נרטיווים מתחרים באותו טקסט, או נרטיב שמשוחזר מקרעי טקסט, כלולים בהגדרה הזאת) הוא צורך "אנושי" מהותני. אני סבור שכן, אולם גם אם לא, פירוקו המוחלט של הנרטיב ב"קנאה" הוא בעל השלכות אינטלקטואליות מעניינות, אולי, אבל הוא בלתי נסבל.

אמנם, מה שנהוג לכנות "פוסט-מודרניזם" הוא רוצח סדרתי. הוא ירש במלוא הרצינות את "מות האלוהים" (ולא תעזור כאן הסנטימנטליות הדתית של ז'אק דרידה "המאוחר") בהבליטו את "אובדן ההייררכיות", הוא הכריז על "מות הסובייקט", "מות המחבר", ואכן גם על "מות האמנות". אולם, למרבה התדהמה, אנשים ממשיכים להיוולד וממשיכים לרצות לבטא את עצמם באופנים מורכבים, שידשנו את חייהם. הניסיון ההירואי של הספרות הוא ניסיון להטיל סדר ולהעניק משמעות ל"עולם". גם אם ניסיון זה נידון לכישלון הרי שכתיבת תולדות המאבק הזה, המאבק למשמעות ולנרטיב, עולות על הכניעה לכאוס. בחלק נכבד מהספרות הפוסט-מודרנית חל בלבול מסוכן בין ייצוג הכאוס של המציאות לכאוטיות בייצוג עצמו, ייצוג שאינו יכול להיות כאוטי בעצמו. כיוון שאם הייצוג כאוטי בעצמו, אז מה יתרון הסופר על הילד שמקשקש מלים בסתמיות על הנייר? ואם, אהה, אכן אין יתרון לסופר, כמו שכמה פוסט-מודרניים "חריפים" יטענו גם יטענו, אז הבה נכריז בקול שהמלך עירום. נצא נא מאחרי שריון כתבינו האיזוטריים ונכריז בכיכר השוק שפוקו אינו חשוב יותר מרם אורן!

וכעת לאפיוניו של בלבן. ראשית, השפה. בלבן מאבחן את חלק מהכותבים "הפוסט-מודרניים" ככותבים בשפה "רזה". זו נהפכה להיות, כידוע, האבחנה המרכזית שאובחנו בה סופרי שנות התשעים, הן בפי אוהדיהם והן בפי מבקריהם. אולם ההתמקדות הזאת במאפיין הלשוני אינה בהכרח חשובה, ומבטאת בעצמה את רוח התקופה; התמקדותו של מה שמכונה "פוסט-מודרניזם" בדרכי התפישה וההכרה ולא בדחפי מעמקים, נרטיב ותימה. אני סבור שאם יש הישג ודאי ומרשים לסופרים כמו אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת הרי הוא ההישג הלשוני. היכולת המימטית של קרת, בייצוג סלנג ואופני דיבור ישראלי, והיותה של אורלי קסטל-בלום המתעדת וההיסטוריונית הגדולה של "פיצוץ המידע" הפוסט-מודרני. כל אותם קרעי שפה נמלצת, פרסומות, דרמות טלוויזיה, ניבים שחוקים, ספרות "גבוהה", ביטויי מדיה, שיח פסיכולוגיסטי, מונחי מדע פופולרי וכו', כל אותם "שדות סמנטיים" המנהלים, בשפתם של גיבוריה, קרבות וזיווגי תבל, של מין בשאינו מינו. הסופרים שאדון בהם להלן אמנם כותבים בשפה "עשירה"-ביחס, אולם מה שבין השאר הופך אותם לסופרים טובים אינו "העושר" הלשוני, אלא יכולתם לייצר שפה פרטית ואישית.

בלבן מדבר על פריחת הסיפור הקצר כעדות להשטחת המציאות והדמויות. זו כבר אבחנה שימושית בהרבה כדי להבדיל את ארבעת הסופרים שנדונים כאן מסופרי שנות התשעים. בארבעתם ניכרת משיכה עמוקה אל הרומאן. שלושה מהם (דודו בוסי, משה אופיר ודרור בורשטיין) התחילו את דרכם בפרוזה בפרסום רומאן, ולא בפרסום קובץ של סיפורים קצרים. החריגה הזאת מ"סדר הדברים" הרגיל אצל כותבי פרוזה היא רבת משמעות. רן יגיל, לאחר שהוציא שני קבצי סיפורים קצרים, פירסם השנה את הרומאן הראשון שלו. המשיכה אל הרומאן מבטאת משיכה ל"סדר" כולל ומקיף, מבטאת רצון להתרחקות מכאוטיות ופרגמנטציה, שהביאו לפריחתו של הסיפור הקצר. הדבר מבטא גם רצון למעשה-רב, גדול, אמביציוזי, כמיהה לעוצמה ולחיוניות שבוזו בספרות של קרת וקסטל-בלום.

אגב, משיכה זו אל הרומאן, ואף אל "הרומאן רחב היריעה", מוסברת גם כתוצאה מהמציאות הפוליטית הישראלית, שדחקה להעמדת נרטיב לאומי בהיר ומקיף. צורך דוחק זה מסביר את ספריהם רחבי היריעה של עמוס עוז וחנוך ברטוב ("מתום ועד תום"), ששילבו באופן רחב היקף בין סיפורם האישי והנרטיב הלאומי. אולם זה עניין בפני עצמו, שאין מקומו כאן.

מה שמקומו כאן הוא אפיון דורי נוסף של ארבעת הסופרים הנדונים. בניגוד לקרת וקסטל-בלום וסופרים "פוסט-מודרניים" אחרים, שהגיעו לספרות בראשית שנות העשרים לחייהם, ארבעת הסופרים הנדונים הגיעו אל הרומאן בעיצומן של שנות השלושים לחייהם. זו נקודה חשובה מאוד: העיכוב הזה מתבאר בכך שבשנות התשעים סופרים אלה חשו, במודע או שלא במודע, של"סחורתם" אין קונים בשוק. העומק, הריבוד, התשוקות המטאפיסיות, ההיקף - כל אלה אינם מתבקשים.

בלבן מציין שהפוסט-מודרניזם מבטא התקפה על הריאליזם עצמו, על היכולת להבין את העולם שסביבנו. הסופרים הפוסט-מודרניים עברו, לפיכך, להתמקדות בדרכי התפישה של העולם, בראש וראשונה בשפה. ארבעת הסופרים הנדונים כאן, מחוסר רצון עמוק מאוד לוותר על הריאליזם, בחרו להתמודד עם הפקפוק, באפשרות לייצוג מהימן של המציאות, באמצעות שימוש בולט בחומרים אוטוביוגרפיים. אמנם סופרים מתחילים נוהגים, כידוע, לשאוב את נושאי ספריהם הראשונים מניסיון חייהם, אולם אצל ארבעה סופרים אלה ניתן לדחף הטבעי הזה גם נימוק נוסף. היכולת לדבר על החוויה האישית נותנת מוצא למשבר הייצוג הריאליסטי. ייתכן שאיני יודע לפרש את המציאות החיצונית. אך מה שאירע לי, שחזיתי מבשרי, ודאי שעליו אני יכול להעיד. בי היו הדברים ולא תעזור שום התקפה פילוסופית "מלומדת" על אי יכולתי להבין את המציאות, כיוון שאני יודע מה חשתי, יודע מה נחרט בבשרי.

בלבן מדבר על נוכחותן של השפעות מהקולנוע והטלוויזיה על סופרי שנות התשעים. הם לא באו במגע עם מסורת הספרות העברית. נקודה זו משתנה כליל בסופרי הדור הנוכחי. תחושת התשישות התרבותית שיצרה תופעת "הציטוט" הפוסט-מודרנית, כאילו כל העולם הוא עולם לא-ממשי, טקסטואלי, משתנה אצל סופרים כמו יגיל, אופיר, בורשטיין ובוסי. יצירות המופת של העבר, והעבר העברי בפרט, הן מקור כוח, עוצמה ותנחומים, ומאוששים את חשיבות העיסוק בספרות "גבוהה".

המצב הישראלי הייחודי, לפי בלבן, שהביא להופעת הספרות הפוסט מודרנית, הוא התפוררות המרכז בעקבות מלחמת לבנון. קדמו לכך המהפך ב-1977, וכמובן, מלחמת יום הכיפורים. בין הגורמים המעצבים את הדור החדש אפשר למנות את האינתיפאדה השנייה, נפילת התאומים וקץ "קץ ההיסטוריה", שובה של הכלכלה, אולם מעל לכל: עליית תרבות ההמונים ותפישת "מצליחנות" קפיטליסטית. נקודה זו מביאה אותי ללב המאמר, ללב ההבדל בין סופרים כמו קסטל-בלום וקרת וארבעת הסופרים הנדונים פה. ההבדל הזה נוגע ביחס של הסופר לעיסוקו, לספרות בכלל; במערכת היחסים המתוארת ביצירות בין הגיבור לסביבתו; ביחס למה שאני מכנה "געגועים מטאפיסיים" של היוצרים. ההבדל הזה הוא היוצר את "תלישותם" של בני הדור הנוכחי מסביבתם הישראלית, תלישות של איש התרבות "הגבוהה", שהיא כאובה ופצועה אולם מעוררת השראה.



אתגר קרת


אורלי קסטל-בלום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו