אבו פריד ונכדתה של נפרטיטי

ששון סומך
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ששון סומך

"אבו פריד" הוא שמו האמנותי-הספרותי של מוריס שמאס, יהודי יוצא מצרים, בן לעדה הקראית של קהיר. עדה זו, כשאר יהודי מצרים, נטשה את מולדתה הישנה והתפזרה לכל עבר לאחר הקמת מדינת ישראל.

שמאס עלה לארץ עם אשתו ועם בנם-בכורם פריד (מכאן הכינוי אבו פריד) ב-1951. במצרים כתב, בעודו צעיר לימים, בעיתונים שונים, ובעיקר העיתון "אל-כלים", שבועונה של העדה הקראית, וגם ביצע עבודות שונות, כגון לחשן, בתיאטרון המצרי, שהיה בסוף שנות הארבעים בשיא פריחתו. בארץ נקלט שנים אחדות לאחר בואו בתחנת "קול ישראל" בערבית, ובמשך שנים רבות ניהל את מחלקת הדרמה בתחנה זו.

הוא הוסיף לכתוב ערבית גם בהיותו בישראל. ב-1979 פירסם קובץ סיפורים ומעשיות בשם "שיך שבתאי וסיפורים אחרים משכונת היהודים", זו השכונה הידועה הממוקמת בסמוך לח'אן אל-ח'לילי ולאזור "מוסקי", ואשר בה גדל שמאס. ב-1989 פירסם קובץ שירים, אף הוא בערבית ספרותית, צחה אך פשוטה, בשם "שבע שיבולים צנומות", שבו קידם בהתרגשות רבה את הנשיא סאדאת ואת תהליך השלום בין שתי ארצות-אהבתו. שני ספרים אלה, שאינם עבי כרס, זכו לתהודה רבה במצרים, אך בישראל לא קראו בהם אלא מעטים, בגלל התרחקותם של יוצאי ארצות ערב מהלשון הערבית הספרותית.

בימים אלה הופיע ספר שלישי, בערבית, פרי עטו של אבו פריד. הפעם מדובר במעין אוטוביוגרפיה הנושאת את השם "נכדתה של נפרטיטי".

אך בטרם אגע בתוכנו של הספר הזה (256 עמודים) אציין שיהדות מצרים הוציאה מתוכה שורה מרשימה של סופרים ומשוררים. דא עקא, שרובם ככולם כתבו בשפות אירופיות (וכמובן גם בעברית, בעשורים האחרונים). למען האמת, רוב יהודי מצרים בעידן המודרני אימצו את הלשון הצרפתית כלשון קריאה וכתיבה וגם כלשון דיבור יומיומית. כי על כן חלקה העיקרי של היהדות הזאת הגיעו לארץ הנילוס החל באמצע המאה הי"ט, והביאו עמם שפות שונות אולם בקרב בני העדה הקראית, הוותיקה והמושרשת במצרים, היתה הערבית לשון הדיבור, הלימוד והכתיבה. לפיכך צמח ועלה מתוך העדה הזאת הסופר מוראד פארג' (1956-1866), משפטן, בלשן ומשורר פורה, שחיבר ספרים רבים בתחומי עיסוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים.

למותר להוסיף שמיודענו מוריס שמאס היה ממעריציו הנלהבים של מוראד פארג'. הוא התקרב אל המשורר הקשיש וראה עצמו כתלמידו המובהק. בספרו החדש מספר לנו אבו פריד כיצד היה מבקר בביתו ומשוחח אתו ארוכות על הספרות ועל החיים; וכיצד התבונן בו, נפעם, בעת שישב בבית הדפוס כדי להגיה קאצידה משלו לקראת הופעתה ב"אל-כלים". הקשר בין כתיבתו לזו של פארג' נרמז פעמים אחדות בספר.

כמו כן יש ב"נכדתה של נפרטיטי" תיאור מרתק של הימים הקשים שבהם סבלה שכונת היהודים בזמן המלחמה בארץ מידיהם של מתפרעי "האחים המוסלמים", שגמרו אומר לנקום ביהודי העיר את נקמת התבוסה בשדות הקרב של פלשתין. הם אכן הצליחו להבעיר אש בשכונה ולהרוג עשרות מתושביה. אולם בהמשך נקטו תושבי השכונה, ובראשם צעירים כשמאס, אמצעי זהירות כפולים ומכופלים, והדפו את הגל השני של ההתפרעות. בין השאר אנחנו מתוודעים בחלק הזה של הספר אל דמותו של קצין משטרה מצרי צעיר, שהמחבר הכיר במאמץ להביס את המתפרעים. קצין זה היה כל-כולו מסור להצלת היהודים מידי ההמון המוסת, ולשם כך תחבל תחבולות ושיתף את שמאס הצעיר בעקיפין בתוכניותיו להפחיד אותם ולהרתיעם מלבצע את זממם. דמותו של הקצין-הג'נטלמן הזה משאירה חותמה על האפיזודה הקשה ומבליטה פן אנושי, כביכול כצדיק בסדום (אולי יש רבים כמוהו).

חבל ששמאס לא כתב על השכונה היהודית גם בימים כתיקונם, ובעיקר על ילדותו והתבגרותו שם, שכן רוב תיאורי הילדות של סופרים יהודים ילידי קהיר ואלכסנדריה נכתבו בידי סופרים שהערבית לא היתה שפת חינוכם, ובהם ז'קלין כהנוב, רחל מכבי (שמתה לפני שבועות אחדים) ואנדרה אסימן. לפיכך, פרקים כאלה מפרי עטו של סופר חד-ראייה כשמאס יכלו להאיר פינות שנותרו עלומות, כמו עולמו של ילד קראי-קהירי בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

כמה פרקים מקדיש אבו פריד לחייו בישראל, ובעיקר לשנותיו הראשונות בה. כאמור הוא "נקלט" ברדיו הערבי בזכות תבונתו של איש יקר, שאול בר-חיים, מייסדה ומנהלה של התחנה הערבית. פרקים אלה, ככל פרקי הספר, בולטים ביכולתם להעביר את חוש ההומור המצרי אל הכתב, היישר מן השפה המצרית המדוברת (רוב הדיאלוגים בספר כתובים בדיאלקט המצרי).

חוש ההומור המופלא אינו מפקיר את אבו פריד גם בפרקים העצובים שבספר, והם רבים. למען האמת, הספר נכתב לא רק, ולא בעיקר, כדי לכתוב על חייו וניסיונו של המחבר, אלא, כפי שמעידה כותרתו, כדי להביא את סיפורה של רעייתו, עזה, שמתה לפני שנים אחדות בייסורים קשים. אנו עוקבים אחר התהוותה וצמיחתה של האהבה בין השניים, נישואיהם בניגוד לרצון אביו של מוריס, בואם לישראל, מאבקם להתאקלם בה, ועד הגיעם לסף הזקנה, מחלת האשה ומותה.

זה ספר מצרי מאוד ועם זאת ישראלי בהחלט, אישי-וידויי אך מקיף עולם ומלואו. מרשימה במיוחד יכולתו של המחבר לשמור על איזון עדין בין העצוב למצחיק, בין הרציני למגוחך. הספר נכתב בשעות קשות של אבל ושל ריחוק מידידים ואוהבים; ואף על פי כן הכתיבה עצמה שופעת שמחת יצירה.

אמיל והדוורים

זמר-אהבה מצרי שליווה אותי בנעורי פותח במלים "הדוורים התרעמו מרוב תכתובותי". הזמר הזה הזדמזם באוזני היום בראותי את הבול החדש של דואר ישראל הנושא את דיוקן הסופר אמיל חביבי (1998-1921). ברוב התרגשותי עלה בי הרצון לקנות בולים כמספר ידידי בארץ ומחוצה לה, והם רבים מספור, ולשלוח לכל אחד מהם מעטפה מבוילת בבול החדש. אלא שנרתעתי בשל גודל ההוצאה הכרוכה בכך (ערך הבול 4.90 שקלים), אבל גם כדי לא לעורר תרעומת בקהל הדוורים.

תמונות שונות ומשונות התרוצצו בזיכרוני ברגע הוא, בסוכנות הדואר, ומכולן בלטה הסצינה שבה ישבנו כולנו בתיאטרון ירושלים ביום העצמאות 1992, בטקס הענקת פרסי ישראל. משהוזמן אמיל חביבי לגשת לבימת הכבוד כדי לקבל את הפרס מידי ראש הממשלה, קמו חברי הכנסת (אז) גאולה כהן ויובל נאמן, ועמם בריונים אחדים, והשמיעו תלונה קולנית על הענקת הפרס ל"עוכר ישראל". הפרופסור נאמן הנכבד אף קרע לגזרים, לעיני מצלמות העיתונות, את תעודת הפרס שקיבל שנים אחדות קודם לכן.

והנה היום מתנוססת דמותו המחייכת של הסופר, יליד חיפה, מחבר הנובלות המופלאות "האופסימיסט", "אחטיה" ו"סראיא" (שלושתן זכו לתרגום עברי מעולה מעשה ידיו של אנטון שמאס) על בול אמיתי של מדינת ישראל, גם אם מדובר במי שהיה אופוזיציונר קשוח בחייו ובכתיבתו; וכל בר בי רב יודע שהענקת הפרס לספרות, ובזכות, ליוצר הערבי-הישראלי (בפעם הראשונה, והיחידה עד כה) היתה מעשה חשוב, ואם תרצו - מעשה פטריוטי.

כידיד ומעריץ של הסופר המנוח רצוני להזכיר לטובה, ממרחק של שנים, לא רק את ועדת הפרס, בראשותה של רות קרטון-בלום, אלא גם את שר החינוך והתרבות אז, זבולון המר המנוח, על שלא ניסה להתערב בעבודת הוועדה או לערער על החלטת; וברכה גם למי שבימים אלה יזם ואישר את הפקתו של בול חביבי. לא בכל יום זוכים למעשים נכוחים כאלה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ