"השאלה המוסרית בדבר חוק השבות"

חוק השבות זכויות הגירה וגבולותיהן

אריאל פלדשטיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אריאל פלדשטיין

נעמה כרמי. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 204 עמ', 74 שקלים

בהכרזה על הקמת המדינה, בה' באייר תש"ח, נקבע כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", ובכך נוצק תוכן ממשי להצהרה "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל". לאמור, "מדינה יהודית" היא מדינה שהוקמה למען העם היהודי שגלה מארצו ומטרתה כעת להשיבו אליה.

חקיקת חוק השבות, באוגוסט 1950, שפתחה את הדלת לפני כל יהודי לעלות למדינת ישראל ולקבל באופן מיידי את אזרחותה, נועדה לאפשר את קיומו של רוב יהודי מכריע במדינת ישראל ובכך לשמר את אופיה הלאומי, ועל-כן הוא מעורר כמה שאלות הקשורות לאופיו הליברלי והמוסרי. ספרה של נעמה כרמי בוחן את השאלות הללו בכליה התיאורטיים והמתודולוגיים של הפילוסופיה הפוליטית. הדיון מתקיים במסגרת הנחותיה של התפיסה הפוליטית הליברלית, מתוך ניסיון לבחון אילו מסקנות עקיבות, בתחום מדיניות ההגירה, ניתן לגזור מהנחות היסוד של הליברליזם הפוליטי: אוניוורסליזם, נייטרליות ושוויון בין כל בני-האדם.

חוק השבות אינו עוסק כלל בקבלת האזרחות אלא רק בכניסה למדינה. נושא האזרחות נדון בחוק האזרחות, שבו נקבע: "כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות". שני החוקים מבחינים איפוא בין יהודים ללא-יהודים בשתי קטגוריות מרכזיות: הגירה וקניית אזרחות. יהודים ובני משפחותיהם קונים אזרחות מכוח שבות או לידה; לא-יהודים - מכוח לידה, ישיבה, התאזרחות. בפועל נוצר מצב שהמדינה יכולה למנוע ולווסת הגירה של לא-יהודים, בהציבה לפניהם דרישות של שהות רצופה בארץ במשך שלוש שנים, ידיעת השפה העברית, ויתור על אזרחות קודמת והצהרת אמונים. עצם קיומם של שני מסלולים לקבלת אזרחות הוא בעייתי מנקודת מבט ליברלית-דמוקרטית, הדורשת יחס שווה כלפי כל מהגר.

חוק השבות יוצר שתי הפרות צדק: ראשית, הוא מהווה איום על זכויות האזרחים הלא-יהודים. שנית, הוא אינו פועל לטובת כל האזרחים. מכאן נגזרת השאלה, האם ניתן להסביר את החוק כהעדפה מתקנת של קבוצה מסוימת. במציאות של היום נוצר פרדוקס מכיוון שהיהודים מהווים רוב במדינת ישראל, אולם נשמעת הטענה שהמשך הקיום הזה אינו מובטח ולכן חוק השבות בא להגן עליהם. מנקודת המבט הפנימית היהודים הם אכן רוב בארץ, אולם מנקודת מבט גלובלית הם מיעוט לאומי הסובל מרדיפות לאורך ההיסטוריה. על-כן יש להבטיח לא רק את זכות היהודים להיות רוב לאומי, אלא גם לאפשר לכל יהודי להגר למדינת הרוב שבה לא יהיה נרדף בשל יהדותו.

כרמי מקבלת את הטיעון, שחוק השבות קיבל את צידוקו בשלב כינון המדינה מתוקף הזכות להגדרה עצמית, ומתוקף זכותו של כל יחיד השייך לקבוצה הנדונה לממש את זכותו כך שהקבוצה תכונן רוב מוצק. אולם משהסתיים השלב הזה נדרשת מדינה ליברל-דמוקרטית ליחס שווה כלפי כל אזרחיה. מדינת ישראל היא כיום עובדה קיימת, ועליה להמשיך ולהציע מקלט ליהודים נרדפים, ובשל כך צריך לנסח את חוק השבות מחדש ולקבוע שמדינת ישראל תספק מקלט אזרחי לכל יהודי שנרדף על שום יהדותו, ולא לכל יהודי באשר הוא.

לכאורה, פתרון זה יצק תוכן ליברלי-דמוקרטי לחוק השבות. אולם הותרת הזכות הזאת בידי המדינה תמנע שינוי מהותי, מאחר שההגדרה "יהודי נרדף" היא רחבה ביותר וניתנת לפרשנויות רבות. כיום, כשאנו עדים לתופעות אנטישמיות, תעלה לדיון השאלה האם רק מי שנפגע ישירות ייהנה מחוק השבות, או שכל הקהילה היהודית באותה מדינה, גם אם מרבית חבריה לא נרדפו על שם יהדותם, תוכל לממש זכות זו.

בעיה נוספת טמונה בכך, שהזכות להגדרה מצויה בידי מדינת ישראל, שהאינטרס שלה לשמר את צביונה הלאומי ילך ויגבר ככל שהתהליך הדמוגרפי של ירידה במספר אזרחיה היהודים ילך ויחמיר. חוק השבות ימשיך להיחבט בין ערכים לאומיים לערכים ליברל-דמוקרטיים כל עוד לא יימצא פתרון למכלול הסוגיות הקשורות בו.

קבלת אזרחות מבוססת על אחד משני עקרונות משפטיים: דין האדמה או דין הדם. חוק השבות משמש בסיס להענקת אזרחות מתוקף שייכות לעם היהודי, הנקבעת על פי קשר דם (אם יהודייה) או גיור. אך העדפה זו מתנגשת עם הדרישה הליברלית לנייטרליות ולהעדר משוא-פנים. המדינה הליברל-דמוקרטית נדרשת להתייחס אל אזרחיה כאל שווים ולהעניק להם יחס שווה. כרמי טוענת שהטיעון הקביל ביותר בהעדפה במתן אזרחות הוא הטיעון ההסכמי, שעל-פיו מתקיימות חובות מיוחדות בין שותפים להסכם מתוקף ההסכם עצמו.

שליטה על הענקת אזרחות נחשבת להצהרת ריבונות ראשונה במעלה של המדינה. אזרחות היא בראש ובראשונה סטטוס משפטי המגדיר את האזרחים כחברים בקהילה פוליטית מסוימת, חברות הנושאת זכויות וחובות. מתן האזרחות מאפשר לפרט ליהנות מזכויות האדם ושירותים רבים שמספקת המדינה. אם כן, מהו הערך העליון יותר? כרמי טוענת, שריבונות המדינה אינה מביסה את כל הזכויות האחרות. לכל אדם יש זכות להגר. זכות זו היא זכות אוניוורסלית, ומשמעות קבלתה היא הרחבת הזכות המוכרת לחופש התנועה אל מעבר לגבולותיהן של מדינות. מדינה רשאית לסרב לקבל מהגרים אך ורק אם יוכח כי קבלה כזאת תפגע קשות בזכויות אדם ספציפיות של אזרחיה. תורת הצדק הליברלית דורשת מחוקי ההגירה של מדינה ליברל-דמוקרטית להיות אוניוורסליים ולא-מפלים. לאור טיעון זה מדינת ישראל מחויבת לבחון מחדש את חוק השבות ולנסחו על-פי הערכים האוניוורסליים.

דיון עכשווי בחוק השבות דורש גם התייחסות לזכות השיבה של הפלסטינים אל הארץ שממנה נעקרו ב-1948. אני מקבל את גישתה של כרמי, שמסגרת דיון ליברלית מחייבת אותנו לקבל כי לשני הצדדים בסכסוך זה יש זכויות. כל עוד אין הפלסטינים מקבלים את ההנחה בדבר זכותם של שני הצדדים לקיים מסגרת לאומית, והם ממשיכים לשאוף לממש שיבה לכל חלקי מדינת ישראל, הם מבקשים לקבל הכרה בתביעתם כבזכות, תוך ביטול זכותו של הצד השני. במציאות זו, כל דיון בהכרה בזכות השיבה או במימושה לא יגיע לכל פתרון פוליטי, אלא יביא להמשך הסכסוך האלים וניסיון להכריעו בכוח הזרוע. לכשתקום מדינה פלסטינית יהיו הפלסטינים זכאים לחוקק חוק שבות משלהם, שיאפשר לפזורה הפלסטינית לשוב לפלסטין בתנאים מועדפים בהשוואה למהגרים אחרים בדומה למצב השורר כיום במדינת ישראל.

מסקנתה של כרמי לגבי המשך תוקפו של חוק השבות היא, שיש לתקנו על בסיס התפיסה הפוליטית הליברלית. חוק שבות/הגירה חדש ייתן מענה להגירת יחידים ולא להגירת המונים. תשובה זו מעוררת באופן מיידי את השאלה: ומה עם דמותה היהודית של המדינה? שינוי מהותי זה בחוק השבות יחייב שינוי בתפיסות היסוד של המדינה. מכונני המדינה, ודוד בן-גוריון בראשם, ראו בחוק השבות אמצעי משפטי להענקת ביטוי לתופעה היסטורית-לאומית של שיבת היהודים לארצם, לעליונותן של ההיסטוריה היהודית ושל ההוויה היהודית על פני ההגדרה השוויונית הפורמלית. בן-גוריון אמר בהציגו בכנסת את הצעת החוק: "חוק השבות הוא מחוקי השתייה של מדינת ישראל. הוא מכיל ייעוד מרכזי של מדינתנו, הייעוד של קיבוץ גלויות". דיון פרטני בזכות הגירת יחידים למדינה עומד בסתירה לרעיון "קיבוץ הגלויות", ומרוקן מתוכן את ייעודה של המדינה. השאלה היא האם מדינת ישראל, הרואה את עצמה כניצבת בפני איום קיומי והתגברות תופעות האנטישמיות ברחבי העולם, תהיה מוכנה לוותר על ייעוד זה.

ספרה של כרמי מהווה נדבך נוסף במחקרים שעסקו בהיבטים ההיסטוריים והמשפטיים של חוק השבות. הספר לפנינו מוסיף את ההיבט המוסרי של החוק. בחינת החוק באמצעות ההגות הפילוסופית הליברלית מעניקה הסבר נוסף למתח הקיים בין זכות ההגדרה העצמית של עמים וזכות השיבה לצורכי שמירה על אופיה הלאומי של המדינה מול הפגיעה בזכויות היחיד להגר. במציאות המדינית שבה שרויה כיום מדינת ישראל, חוק השבות ימשיך מן הסתם לשמש נושא למחקרים נוספים ויעלה לסירוגין לדיון ציבורי.

ד"ר אריאל פלדשטיין הוא ראש המינהל האקדמי במכללת ספיר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ