3,000 עמודים מכלא הפאשיזם

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

על ההגמוניה, מאת אנטוניו גראמשי, תירגם מאיטלקית אלון אלטרס, הוצאת רסלינג, 212 ,2003 עמודים צא ולמד כמה השתנתה קריית ספר שלנו. עוד ב-1980, בספרו הנודע "בזכות הנורמליות", שבו שטח את משנתו הציונית, הסתמך א"ב יהושע על הוגה דעות בשם גרמסקי, ואלמלא ניחשנו - לאו דווקא מתוך הטקסט עצמו - כי הסופר החיפאי התכוון לאינטלקטואל איטלקי מסוים, כסבורים היינו שהתכוון לאיש מעיירה פולנית, או שמא אפילו ביילורוסית. והנה עכשיו, בפרוס 2004, כמעט שבעים שנה אחרי מותו, יובל אחרי שהתפרסמו היומנים, זכינו לקבל מבחר מכתבי התיאורטיקן האיטלקי הגדול, תחת שמו האמיתי והמלא, אנטוניו גראמשי, ובתרגום לעברית מעשי ידיו של המשורר אלון אלטרס, אשר שילב בין המסות הארוכות יותר גם מעין פתקים, שמייסד המפלגה הקומוניסטית האיטלקית התכוון להרחיבם לכדי תיאוריה, בעת שנמק בכלא הפאשיסטי.

את רוב יצירתו האינטלקטואלית - להוציא חיבורו החשוב "על שאלת הדרום" - כתב גראמשי בעת שטולטל, חרף מצבו הבריאותי המידרדר (מאז גיל ארבע התגבן אחרי שהופל על מדרגות ביתו), מכלא פאשיסטי אחד למשנהו. בסתיו 1926 נעצר. עשרה חודשים לאחר מכן נידון לעשרים שנות מאסר בבית דין מיוחד לביטחון המדינה. נשיא בית הדין הצבאי, גנרל פאשיסטי, וחמשת המושבעים, קולונלים במיליציה הפאשיסטית, מצאו את גראמשי אשם ב"פעילות חתרנית, הסתה למלחמת אזרחים והסתה לשנאה מעמדית". גראמשי הזהיר את שופטיו: "אתם תוליכו את איטליה לחורבן ויהיה זה תפקיד הקומוניסטים להציל אותה".

לרוב האירוניה, כך אמנם היה. אי אפשר לקרוא את תולדות שגשוגה של איטליה, לא רק שגשוגה הכלכלי, אלא גם התרבותי, האורבני, הסביבתי, בלי להביא בחשבון את תפקידם של הקומוניסטים, שאמנם לא זכו אף פעם להיות בשלטון המרכזי, אבל במשך השנים היו לגורם מכריע בעיצובה של הרפובליקה האיטלקית. כל מי שמכיר את איטליה יודע להבחין בערים, פרובינציות ומחוזות שנוהלו בידי הקומוניסטים. עניין זה קשור כמובן גם למושג ההגמוניה של גראמשי ולאופן שבו פעלה המפלגה שהגה, בדרכה הארוכה והבוטחת אל השלטון, זה שמעולם לא השיגה במלואו. תפיסת הגמוניה אינה צעד חד פעמי, בין בדרך אל השלטון, בין בהיותך בשלטון. הגמוניה היא מילוי שורות, פירמידות, שדרות, ארגונים. גראמשי, בלשון הרמזים שלו - הרי כתב תחת עינם הפקוחה של הצנזורים, והבריח את הכתבים בעזרת גיסתו, טניה, אל מחוץ לאיטליה, שאליה חזרו רק אחרי מלחמת העולם השנייה - קידד את מושג ההגמוניה לאופן שבו שולטות המפלגות במדינה ומפעילות אותה כמכשיר.

את הגירוי הגדול לעסוק במושג ההגמוניה קיבל גראמשי מלנין בעת שביקר בברית המועצות מיד אחרי מלחמת האזרחים. עד שלב מסוים, גם בכלא, כתב על ההגמוניה רק במונחים של תפיסת שלטון, כלומר שינוי החברה. בשלב כלשהו של "מחברות הכלא" החל לכתוב על מושג ההגמוניה גם כאופן של החזקת השלטון (בידי הבורגנות). מושג ההגמוניה הוא המוקד המארגן של מחשבת גראמשי בכל הנוגע לפוליטיקה ולאידיאולוגיה. הגמוניה ניתנת להבנה כארגון ההסכמה - תהליכים, שבאמצעותם נבנות צורות תודעה בלא אלימות וכפייה. מאליו יובן מדוע הפכו כתביו כבר בשנות השבעים לאבן פינה בלימודי תקשורת, לא מן הסוג האמריקאי של "התקשורת כממלכה שביעית", אלא להפך, בזירה המעניינת, של לימודי תקשורת כבנייה של קונסנזוס (ויצוין בעיקר ספרו של סטיוארט הול, Policing the Crisis, כחיבור הגראמשיאני המובהק ביותר ובו ניתוח תפקידה של הממשלה והתקשורת הבריטית בטיפוח השיח של חיזור "החוק והסדר").

כך כותב גראמשי: "ההגמוניה, באופן פעולתה ה'נורמלי' בתחום שהפך כבר ל'קלאסי', קרי המשטר הפרלמנטרי, מאופיינת בשילוב בין השלטון לבין הקונסנזוס, המאזנים זה את זה בדרכים מגוונות, מבלי שהרשות השלטונית האמורה תכפיף למרותה יתר על המידה את הקונסנזוס; נהפוך הוא: היא תנסה להביא לכך שהשלטון ייראה כמי שנתמך בקונסנזוס של הרוב, הבא לידי ביטוי במה שמכונה הכלים של דעת הקהל..."

במקום אחר הוא כותב את הדברים המבריקים הללו, שכל כך הרבה מומחי תקשורת ומדעני מדינה לא מצליחים להבין עד היום: "הדבר המכונה 'דעת קהל' קשור קשר הדוק להגמוניה הפוליטית, והוא מהווה נקודת מגע בין 'החברה האזרחית' ל'חברה הפוליטית', בין הקונסנזוס לבין השלטון. כאשר ברצונה לפתוח בפעולה שתזכה לפופולריות מעטה, יוצרת המדינה מבעוד מועד את דעת הקהל ההולמת, כלומר היא מארגנת וממרכזת רכיבים מסוימים של החברה האזרחית". המשחק הפוליטי הסוער איננו סוער כל כך, כפי שנדמה בעת הסערה, כידוע לנו מחיינו, אבל העניין העקרוני, ההבנה העמוקה של גראמשי את התהליך הפוליטי כתהליך של "נפשות פועלות", ממצה את העניין: "דעת הקהל היא התוכן הפוליטי של הרצון הפוליטי הציבורי היכול לחלוק על השלטון. משום כך יש מאבק על מונופול האמצעים המשמשים לעיצוב דעת הקהל - עיתונים, מפלגות, פרלמנט - באופן שיביא לכך שרק כוח שלטוני אחד יעצב את דעת הקהל, דהיינו את הרצון הפוליטי הלאומי, בכך שיציב את השיח בתוך ענן אבק אינדיבידואלי ולא אורגני".

למקצת אנשי האקדמיה משמש הניתוח של ההגמוניה ושל החברה האזרחית חטיבת טקסטים חשובים, בעיקר בנאות המדבר הקטנים המוקפים חולות שוממים של מדע המדינה ולימודי תקשורת. קארל מרקס מת, כידוע, צעיר. בתוכניתו היה להקדיש את אחד מן הכרכים של "הקפיטל" למדינה, אותו מוסד משוכלל שנולד בסמוך לקפיטליזם והשתלב בו עד לבלי הפרד. מרקס, כידוע, לא זכה לעשות זאת, והמדינה, בעלת בריתו, שפחתו, של הקפיטליזם הצליחה לכתוב את עצמה, בחלק מן הספרות היפה, בספרי החוקים ובמדעי המדינה, כאילו אינה קיימת במקומות שהיא קיימת יותר מכל, או כאילו היא קיימת בתור חסד היסטורי, לפעמים אפילו שמימי, ולא כמוסד בעל אינטרסים זרים לרובנו (לרוב האירוניה, מתנגדיה המרים האחרונים של המדינה הם השמרנים האמריקאים).

גראמשי נולד ב-22 בינואר 1891 בכפר עני בסרדיניה. הוא היה הרביעי בין שבעה ילדים. הוריו לא היו פלאחים, כמו רוב תושבי האזור. אמו היתה מורה ואביו היה שמאי מקרקעין, כלומר הם היו "סיניורים". מאוחר יותר, כאשר ניתח את מושג האינטלקטואל בחברה הכפרית, היו הוריו מעין מודל לניתוח של האינטלקטואלים הכפריים. כאשר היה בן שש נאסר אביו באשמת מעילה, וכך עברו עליו שנות בית הספר היסודי בעוני יחסי. כשהיה בן ארבע התעקם חוט השדרה שלו. הגבנון שפיתח גרם לו נידוי וסבל פיסי מצד הילדים הסרדים, אחוזי אמונות טפלות ומקנאים ב"עושר" המשפחה.

השלבים הבאים בחייו המבריקים והקצרים עברו בטורינו, עיר התעשייה ומוקד התסיסה המהפכנית של איטליה. גראמשי למד פילולוגיה וחשב להישאר באקדמיה כבלשן, אבל ויתר לטובת פעילות רדיקלית. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה כבר היה מחוץ לאוניברסיטה. בשום מקום באירופה לא היתה ההתלהבות המהפכנית גדולה והמונית כמו ברוסיה ואיטליה. באוגוסט 1917 החלה בטורינו הפגנת המונים של פועלים (בהנהגת נשים). משך שבוע נהרגו בעיר 500 פועלים בקרבות עם המשטרה. מהפכת אוקטובר הרוסית פרצה כמה חודשים אחר כך. גראמשי הצעיר עבר שינוי עמוק. מכאן ואילך היה נתון כולו לתיאוריזציה ותעמולה.

הוא נהפך עם השנים למנהיג המפלגה הקומוניסטית, שהה בברית המועצות בגלל בריאות לקויה, חזר לאיטליה וב-1926, זמן קצר לפני שהוברח אל מחוץ לאיטליה בידי חבריו, נעצר בידי הפאשיסטים ונכלא למשך 11 השנים הבאות. במשך כמעט עשר שנים, בעזרת גיסתו (אשת אחיו), טניה, שהביאה לו מזון לבתי הכלא השונים שבהם ישב, תוך שמצב בריאותו מידרדר והולך, כתב את יומניו, שהשתרעו על 3,000 עמודים, וכיסו נושאים רחבים ומדהימים בברק ובעומק.

בבית הסוהר רשם גראמשי הערות על פרויד: "לא עלה בידי ללמוד את התיאוריות של פרויד, ואיני מכיר סוג אחר של ספרות המכונה 'פרוידיאנית': פרוסט, סבבו, ג'ויס". הצניעות העצומה, ביחד עם הגאונות, העושר האינטלקטואלי, בחיי הכלא הקשים, שגזרו על המוח החריף הזה גזר דין מוות (בלשונו של מוסוליני), עולים מכל דף שכתב. ה"מחברות" התפרסמו רק אחרי מלחמת העולם השנייה, יותר מעשור אחרי שמת. הם היו משך שנים רבות הבסיס התיאורטי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, משך שנים רבות הגדולה במפלגות המהפכניות של מערב אירופה ושל ארצות נאט"ו. מה נשאר מן התיאוריה? כמעט כלום, אם מניחים שתיאוריה מהפכנית אינה חומר לימוד לאוניברסיטה, אלא מצע אינטלקטואלי למהפיכה.