לקרוא לניצול בשמו

כלכלה בגרוש איך (לא) להסתדר באמריקה

יובל אלבשן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל אלבשן

ברברה ארנרייך. תירגם מאנגלית: אסף שור. הוצאת בבל, 223 עמ', 82 שקלים

באמתחתם של פעילי זכויות אדם אין על פי רוב כלי נשק רבים. הם יכולים לפנות לערכאות משפטיות, אלא שבמדינות רבות ערכאות אלה הן חלק מהשיטה להפרת זכויות; הם יכולים לנסות לגייס את דעת הקהל הציבורית באמצעות התקשורת והפוליטיקה, אלא שאלה נשלטות לא פעם על ידי סוכני השיטה; ובשנים האחרונות הם יכולים גם לפנות לערכאות בינלאומיות, אלא שאז הם מסכנים את מעמדם בתוך החברה הלאומית שלהם, ועשויים להיחשב בתוכה לגיס חמישי.

האסטרטגיה שהוכחה כמוצלחת מכולם היא אסטרטגיית התיעוד (watching). פעילים יורדים לשטח, מראיינים, מצלמים, מנציחים. לתיעוד שתי מטרות מרכזיות. הראשונה רטרוספקטיווית - להשמיע את סיפוריהם של אלה שמעולם לא נכללו בספרי ההיסטוריה הרשמיים של השיטה. להחזיר את הקול למושתקים, שהתרגלו כמעט שלא לדבר. זאת ועוד, עצם ההתעניינות בסיפורו של אדם שנזרק לשולי החברה מעצימה אותו, מחזירה לו תחושה של כבוד. שכן, אם מישהו מתעניין בו, כנראה אינו חסר כל ערך כפי שהתרגל להיות.

המטרה השנייה צופה פני עתיד. לתיעוד יש כוח מאיים כלפי המדכאים שאחראים להפרות זכויות האדם. "מחר", הוא כמו אומר להם, "כשהעולם יהיה טוב וצודק יותר, אתם תצטרכו לתת דין וחשבון על מעשיכם. לא תוכלו להגיד 'לא ידענו', ולא לתרץ ולומר 'כך עשו כולם'. יש צילומים, רשימות ועדויות שישמשו בסיס להגשת כתב אישום חריף". לתיעוד עצמו יש אפקט מצנן. אנשים מול מצלמות מתנהגים אחרת. העובדה שאירועים מרכזיים בהיסטוריה האנושית, כמו משפטי נירנברג או ועדות האמת והפיוס הדרום אפריקאיות, עדיין טריים בזיכרון האנושי מסייעת לאפקט הזה.

מתוך גישה זו הגיעה ברברה ארנרייך, עיתונאית חוקרת ומבקרת חברתית, לסקר את חייהם של "העניים העובדים" (working poor). היא רצתה לראות מכלי ראשון - בדומה למלכים שירדו מחופשים בסחבות לראות איך חי עמם - כיצד מתממש החלום האמריקאי בקרב הפרולטריון המודרני. החדרניות, הטבחים, שוטפי הכלים, הזבניות, שומרי החניונים ומנקות הבתים. כל אלה שמשתכרים במקרה הטוב שכר מינימום. היא ביקשה לשרטט את פניהם של אלה שאיש מעולם לא ראה באמת, אף על פי שהם מנקים את בתינו, מסדרים את הבגדים שאנחנו מפזרים בחנות הבגדים ושוטפים את הכלים שבהם סעדנו את לבנו במסעדות יוקרתיות. התוצאה היא ספר מאלף שכמעט 900 אלף עותקים ממנו נמכרו בארה"ב, הוא עובד למחזה ושימש מאיץ לעבודות דומות בארצות אחרות.

נקודת המוצא שממנה יוצאת ארנרייך היא ההנחה שקיימת שיטת כלכלה אחרת, עלומה, שבאמצעותה שורדים עובדי שכר המינימום. היא מתחקה אחריהם במטרה ללמוד את חוקיה. "אחרי הכל אם כמעט 30% מכוח העבודה משתכר 8 דולר לשעה או פחות, אולי הם מצאו כמה טריקים שעדיין לא הזדמן לי להתוודע אליהם" (עמ' 22). הדרך היחידה לעשות כן, לדידה של ארנרייך, היא "לצאת אל העולם וללכלך את הידיים".

ארנרייך עוברת עבודה אחרי עבודה ומגלה את מה שהיה אולי צפוי מראש. אין כלכלה אחרת, סודית, שמשרתת את העניים. אין מערכות תמיכה סמויות שמסייעות להם לשרוד, חוץ מאשר כדורים לשיכוך כאבים. האנשים השקופים האלה שורדים בעולם בלתי אפשרי הודות לתמיכתם של כדורי אדוויל, אקסדרין, וכמובן סיגריות ואלכוהול (עמ' 101).

ביד אמן מתארת ארנרייך את הנעשה בחדרים האחוריים של המשק האמריקאי. ריח הטיגון החריף במטבחי מסעדות המזון המהיר נמהל אצלה בריח החומרים המסוכנים שבהם מנקים את בתיהם של בני מעמד הביניים ומעלה בקוראים קבס. קשה להיכנס למסעדה אחרי שקוראים על חיי המלצריות ב"הרתסייד": במסעדה זו לעובדים אסור להשתמש בדלת הקדמית, כל ילד זב חוטם מעל גיל 12 שבא עם הוריו או עם ארנקיהם הופך ל"אדוני" ומרשה לעצמו "לתזז" מישהי שיכולה להיות אמו, משום שבמשקה הקולה שקיבל אין מספיק גזים, ומרגע תחילת המשמרת אין מנוחה כי תמיד יש מה לנקות, את מי לשרת ומה לסדר. פתאום תשלום לאותו בעל מסעדה נדמה כשותפות לדבר עבירה.

יש חוויות מחליאות יותר. ארנרייך עובדת, למשל, בחברה לאומית לניקיון בתים, שמכונה "The Maids" (איך לא?), חלק מתעשיית ענק בארה"ב, שאוחזת כיום בכמעט שליש מענף ניקוי הבתים. החברה מבטיחה ללקוחותיה ש"אנחנו מנקים ממש כמו פעם - על הידיים ועל הברכיים" (עמ' 96). גישה זו, שמייצרת עבודה טובה יותר שכן "את קרובה יותר לעבודתך והסבירות שתחמיצי אריח מלוכלך קטנה יותר", כדברי ארנרייך, מסייעת להשפלת המנקות ולהכנעתן. התנוחה הזאת מצטרפת לחומרי ניקיון חריפים, שפוגעים בעורן ובבריאותן של המנקות. את בעלי הבתים זה לא מטריד, כפי שמעידה אחת העובדות: "אנחנו שום דבר בשביל האנשים האלה... אנחנו רק מנקות" (עמ' 111). את בעלי ובעלות הבתים מעניין רק לתפוס את המנקות בקלקלתן (הם משאירים לכלוך בפינה מוסתרת) או לדרוש מהן - כמיטב האסרטיוויות הצרכנית - למרק את החלק האחורי של מושבי האסלה פעם נוספת.

קשה לא להצטרף לתהייתה של ארנרייך, אם לבעלי הבתים יש מושג קלוש על הסבל הכרוך בהפיכת בתיהם למושלמים כחדרי מלון? "כלום היה הדבר מטריד אותם לו ידעו שרצפת הסלון שלהם נשטפה בדמעות אדם" (עמ' 102), או בזיעתה של נערה חיוורת בת 23 הסובלת מתת תזונה? כנראה לא. השיטה שבה עוזרות הבית על כל כאביהן, שכרן ותשלומי הביטוח הלאומי שלהן הן עניינה של החברה בלבד (העוזרת אינה אמורה לבוא במגע ישיר עם בעל הבית) הופכות אותן למוצר מושלם בשביל מי שעדיין מגדיר את עצמו כמי שמתנגד לניצול בני אדם כעבדים.

והספר מלא דוגמאות נוספות לניצול אדם ולאובדן צלם אנוש. המזעזעת מכולן היא "הזכות להתרוקן על חשבון זמן החברה". ארנרייך מאששת מחקר שנעשה באוניברסיטת קורנל, שלפיו "הזכות להתרוקן בעבודה" (the right to urinate on company time) אינה מתממשת ו"מיליוני עובדי תעשייה יכולים רק לחלום עליה". וכך, עובדת בבית חרושת שלא היתה זכאית להפסקה אחת במשך משמרת של שש שעות, התרוקנה לתוך רפידות שהיא לבשה תחת מדיה (עמ' 54).

הספר מתאר לא רק את תנאי עבודתם של האנשים האלה אלא גם את החיים בכללותם. הוא מגלה שהחיים כמעט בלתי אפשריים למי שמרוויחים שכר מינימום. דווקא להם יש עלויות רבות יותר מאשר למרוויחי המשכורות הגבוהות. הם, שצריכים שתי עבודות כדי להתקיים, צריכים לגור קרוב כדי להספיק להגיע לשתי העבודות, אבל אזורי המגורים הסמוכים למקומות התעסוקה יקרים על פי רוב, ועולים להם ברוב משכורותיהם. אין להם די כסף לרכישת מקרר ולכן הם חייבים לאכול בחוץ, או לקנות אוכל טרי מדי יום. בגדיהם צריכים להיות מצוחצחים עבור הלקוחות, אבל אין להם די כסף לרכישת מכונות כביסה - מה שהופך טיפול בכל כתם להוצאה כספית ניכרת (שלוש כביסות וטיפול במסיר כתמים עולה יותר מחמישה דולרים). וכמובן הם חולים הרבה יותר, בגלל העבודות הקשות, חוסר מודעות, תנאי סניטציה קשים והמתח התמידי שהם שרויים בו. ובריאות עולה המון כסף, במיוחד למי שאין לו כסף לממן ביטוח בריאות או רופא צמוד.

גם שירותי חינם, שמספקים ארגוני החסד והצדקה המציפים את ארה"ב, מתגלים לארנרייך במלוא מערומיהם. הם לא נגישים, הם לא מקצוענים ובעיקר הם יקרים מדי. בחישוב שעשתה ארנרייך, כדי לקבל חבילת מזון אחת (שמכילה דברי מזון בלתי מועילים למדי) היא נדרשה לעשות כל כך הרבה שיחות, להוציא כל כך הרבה כסף על נסיעות למקום החלוקה, להשפיל את עצמה בחשיפה נוספת בפני זרים ולהפסיד שעות עבודה - שהעסק נהיה יקר מדי.

ארנרייך גם מוצאת תשובה לשאלת מיליון הדולר של המרקסיזם - איך כל זה קורה? איך קורה שמיליוני אנשים מסכימים לחיות חיים כאלה? היא חושפת תעשייה שלמה שמבטיחה את ציותם של העובדים למעסיקיהם ואת ויתורם על זכויותיהם הבסיסיות ביותר (כמו חופש הביטוי וזכות הפרטיות). תעשייה שמתמחה בשאלוני התאמה שמנפים כל אדם שעשוי להטיל ספק בהנחיות שיקבל, בבדיקות שתן פולשניות לעובדים, בחיפוש בארוניות העובדים ובתיקיהם (עמ' 211), באיסורים על שיחות בין עובדים בזמן עבודה, באיסור על השוואת משכורות ובקיום מנגנון קבוע לקליטת עובדים חדשים, שמראיין מועמדים גם כשאין עבודה ובכך משמש איום קבוע על העובדים הקיימים (עמ' 208). "כשאת נכנסת למקום עבודה בשכר נמוך את משילה את זכויות האזרח שלך בכניסה, משאירה מאחוריך את אמריקה ואת כל מה שהיא מתיימרת לייצג ולומדת לסכור את פיך" (עמ' 213).

אחד הדברים המרתקים בספר הוא כיצד ארנרייך, בעלת תואר דוקטור, עיתונאית וסופרת נודעת עם משאבים אישיים מרשימים, ובעיקר עם חיים אחרים ממשיים, מתחילה לשתוק ולהתרגל לחיים בראש מורכן. זה גם הרגע שבו היא נשברת וחוזרת לחיים הנוחים של העשירונים העליונים. חזרה "לעולם קסום שבו הצרכים נענים והבעיות נפתרות ללא מאמץ".

רק כשהיא חוזרת לשם ומסדירה מחדש את נשימותיה היא מגלה שהעובדים העניים הם הם הפילנתרופים האמיתיים בחברה שלנו. "הם מזניחים את ילדיהם כדי לדאוג לילדים אחרים; הם שוכנים בבתים לא ראויים למגורים כדי שבתיהם של אחרים יהיו מבהיקים ומושלמים; הם סובלים מחסור כדי שהאינפלציה תישאר נמוכה ומחירי המניות יעלו". אבל מסיבות ברורות איש לא יעניק להם תשואות על כך. אלה לא קיימות בעולם העובדים של מטה.

הספר אמנם מתאר את ארה"ב, אבל הקורא הישראלי לא יכול שלא לזהות בו את פרצופה המכוער של החברה הישראלית. גם ההקדמה למהדורה הישראלית, שנכתבה בידי ד"ר יוסי דהאן ופרופ' יהודה שנהב, המתארת את קסטות העבדים בשוק העבודה בישראל ואת הביזה המשתוללת בו, לא מאפשרת קריאה מרוחקת בספר. גם לנו יש "מצורעים תעסוקתיים" (כינוי שניתן מפי שופטת בית הדין הארצי לעבודה, אלישבע ברק). גם לנו יש ציבור גדול מאוד של עובדים זרים, של נשים נסחרות ושל עובדים ארעיים שמנוצלים כדי שחלקנו יוכל לקנות יותר בכסף שיש בידינו.

חשוב מכל הסופרלטיווים שניתן לקשור לספר (והם רבים מאוד) הוא שהספר הזה אינו מאפשר להמשיך במכבסת המלים שמלבינה את כל מעשי הניצול. ארנרייך לא קונה את התירוצים שזה "שוק חופשי", שזו "תורת ניהול לגיטימית" ("ניהול באמצעות לחץ", שבו המנהלים דוחפים את עובדיהם להביא את תפוקתם למקסימום אפשרי), ושבכלל מדובר פה בבחירה חופשית ומרצון של אותם אנשים לעבוד בעבודות אלה.

היא קוראת לניצול בשמו, ומפנה אצבע מאשימה לא רק לעבר המעבידים אלא גם לעבר הלקוחות שמשתפים אתם פעולה. התיעוד של ארנרייך, שמציף את הקוראים ברגשות זעם ובושה, לא יאפשר עוד להיכנס לרשת שבה אסור לקופאיות לשבת על כיסא ולהגיד "לא שמתי לב", לסעוד את לבם במסעדה שבה שוטף הכלים הוא נער בן 14 ולהגיד "לא ידעתי", ולהתגאות ברווח מרכישתו של מוצר זול במיוחד, בעוד שאת ההנחה מימן עובד מנוצל. הודות לספרה של ארנרייך כולנו יודעים, כולנו שותפים ולכן כולנו אשמים. גם בניצול וגם באובדן הבושה.

יובל אלבשן הוא מנהל המרכז לחינוך משפטי קליני לזכויות אדם של האוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ