כיצד לבחור בזיכרון האחד שישמש משל לחיים שלמים?

לחיות כדי לספר

איריס לעאל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איריס לעאל

גבריאל גרסיה מארקס. מספרדית: טל ניצן-קרן. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 552 עמ', 88 שקלים

כשניגש לגולל את סיפור חייו המתמשך כבר שבעים וחמש שנה עמד המספר, גבריאל גרסיה מארקס, לפני ההכרעה החשובה מכולן: כיצד לסמן את מסגרת הזמן ואת גבולות הסיפור בתוך השצף-קצף הפרוץ, הכאוטי והסתמי של העדר זמן והיכן עליו לקבוע את המוצא הסמוי שדרכו ישתחל ויגיע אל הראשית השרירותית של עלילת חייו.

הרגע הדומם המתוח, לפני שמזעזעת את האוויר היבבה הראשונה, הוא פתיחה הגיונית לביוגרפים, אבל לכותבי הזיכרונות האירוע של לידתם נמצא מחוץ לטווח השגתם; הזיכרון הראשון הוא איפוא אפשרות טבעית לכאורה המסתברת חיש מהר כמופרכת, כי מה שזכור הוא הרבה יותר מעלעול ברשומות של נבכי הילדות (זיכרו את המופת שהציב פרוסט בפסקה הראשונה והפטאלית של מסעו "בעקבות הזמן האבוד"); מה שזכור מאיר כמו זרקור רב עוצמה את העתיד באורו ומצביע על סיפור אפשרי אחד הנגזר ממנו. נשארת איפוא אותה הבעיה, כיצד לבחור בזיכרון האחד המכריע שישמש משל למסכת חיים שלמה?

התעוררותה המפוהקת של התודעה, ריטוטי ההכרה הראשונים בקיומו של האני ולפיכך גם בקיומו של העולם היתה הטקטיקה ששימשה את נאבוקוב כשקיבץ את זיכרונותיו בספרו "דבר, זיכרון".

באירוע הזה הוא בחר להתחיל, כשהדברים התחילו להתמיין ורצף ליניארי של אירועים, תפיסה ופרשנות, או במלים אחרות נראטיב, נוצר כמו מעצמו. אבל לא כל הסופרים הם אפיסטמולוגים בשיעורו של נבוקוב ובוודאי לא מארקס, שהוא לפי עדותו חסר יכולת הפשטה ותלוי באנקדוטות כדי לבטא רעיון ולפיכך מכנים אותו מבקריו המחמירים "חסר תרבות".

אמנם, מארקס אינו תיאורטיקן גדול של הספרות ואם לשפוט על פי ראיונות שנתן במשך השנים אין לו שום דבר נועז או מחדש להוסיף בעניינה, אבל יש לו דרך ייחודית - מחווה צנועה לסבתו המטורפת למחצה - לחבוט בדוגמות של החשיבה המערבית, לשחרר את המציאות מהרודנות של הרציונליזם המדעי ואמונותיו הטפלות ולשלחה לכפר נופש קריבי שבטבורו מפל המים הזורם מלמטה למעלה ומעליו מעופפים שלושה חזירים מכונפים, בלי שמישהו ירים גבה.

את הציור המאגי הזה הוא מצליב עם ייעוד חייו כמספר המתהדר גם הוא במסתורין וכישוף ומהצומת של שתי הדרכים, החיים והספרות, צומחת הכותרת הטוטלית "לחיות כדי לספר" שבחר לזיכרונותיו המודפסים על 1,500 עמודים בקירוב, מחולקים לשלושה כרכים ונפתחים כך: "אמי ביקשה ממני שאבוא אתה למכור את הבית. בבוקר ההוא באה לברנקייה מהעיירה הרחוקה שמשפחתנו גרה שם ולא ידעה כלל היכן תמצא אותי ... היא הגיע בשתיים בדיוק. פילסה לה דרך בהילוכה הקליל בין דוכני התצוגה של הספרים, נעמדה מולי, נעצה את מבטה בעיני בחיוכה השובב מימיה הטובים ולפני שהספקתי להגיב אמרה לי: "אני האמא שלך".

חייו של מארקס הצעיר באותה התקופה היו ערבוביה של ריגושים מאניים, ניסויים ספרותיים, התעוררות מנטלית, חוסר שינה, קריאה בולמוסית, מחלות זיבה, חוסר אמצעים, אפילו רעב. השיקול אם להיענות לבקשתה ולהצטרף לאמו לנסיעה שתתברר כגורלית בחייו כסופר לא נגע ברצונו אלא ביכולתו הכספית. הוא חי משכר סופרים עלוב ששילם לו ה"אל הראלדו" על טוריו היומיים, ומותרות כמו שתי ארוחות ביום או כרטיס נסיעה היו מעבר ליכולותיו. ובכל זאת, במה שסופרים אחדים אוהבים להבליט כאותה מקריות מרתקת ומסוכנת ואחרים כשרשרת דטרמיניסטית של פעולות ותוצאות, ואילו מארקס מעדיף לתאר ככניעה לדחף סתום שהוא הוא האינטואיציה המוליכה אנשים אל גורלם, לווה את הכסף ויצא למסעו: "לא אמי ולא אני כמובן לא יכולנו לשער שהטיול התמים ההוא שנמשך יומיים בסך הכל עתיד לקבוע את גורלי עד כדי כך שגם החיים הארוכים והחרוצים ביותר לא יספיקו לי כדי לספרו עד תומו". וסיומה של הפסקה חוזר שוב אל התימה המרכזית של הספר, זו המצליבה את החיים עם הכתיבה: "עכשיו ממרומי שבעים וחמש שנותי, אני יודע שזו היתה החשובה בהחלטות שהיה עלי להחליט בדרכי כסופר. כלומר: בכל חיי".

הנסיעה במעבורת, לצד כלובי תרנגולות וחזירים חיים - איך לא - ובשכנות לבחורות להשכרה על נהר המגדלנה הסוער חשפה את הסיבה האמיתית לביקורה של אמו: היא היתה נחושה בדעתה לשכנע את גאבו שלה לוותר על תוכניתו המטורפת להיעשות לסופר ולחזור ללימודי המשפטים שלו. כל הדרך, על המעבורת, בקרון הרכבת שחלף על פני מטעי הבננות, בבית המרקחת של דוקטור אלפרדו ברבוסה וגם בחזרה ניהלו הבן והאם מאבק סמוי וגלוי, מניפולטיווי ובוטה על עתידו, אך בשעה שלבה של אמו היה נתון לו כולו, תשומת לבו של מארקס היתה מחולקת: חציה נאבק על ייעודו כסופר וחציה השני התחיל לגלות את הנושא של ספרו הראשון שייקרא "סופת שלכת" ואת הנוף של כל ספריו הבאים.

התבונה והמיומנות הטכנית שחושף המבנה המבוכי של חלקו הזה של הספר - מזהירה. גם חלקיו האחרים עשויים לפי אותו שרטוט אדריכלי שבו כל חדר הוא גם הפרוזדור של החדר הבא: מבואה של זמן הווה שהוא מוצא הסיפור, רגרסיה אל אכסדרת האירועים שהולידו אותו, פנייה אל האגף האחורי של המערכה הנוכחית, וטיפוס במעלה גרם מדרגות העתיד שחלקו גלוי ונמסר מראש וחלקיו האחרים ישמשו מוצא לקומה הבאה של הסיפור. לכן צריך באמת לקרוא את הספר פעמיים אם רוצים לשאוב ממנו את כל חמודותיו, פעם אחת קריאת תקריב ופעם שנייה ב-long shot. מארקס מגולל את הכרוניקה של חייו לפי המסורת המקובלת: ארקטה, כפר הולדתו, משפחתו הענפה שהתגוררה כולה בבית המידות של הורי אמו, זה שסייע לה למכור בתחילת הסיפור, עוניה של משפחתו ונחישותם להעניק לבכורם השכלה, לימודיו התיכוניים בפנימייה מרחק שעה נסיעה מבוגוטה, טוריו בעיתונים שונים בערים משתנות תדיר וחבריו שהיו מיטב הכוחות האינטלקטואליים של ארצו באותה התקופה.

אבל הוא אינו "טורד את האבק מקערת עלי-ורדים" לחינם. כדי להוציא את האינפורמציה הזאת מתוך האש צריך הקורא להפוך ולהפוך בחומרי בעירה אחרים כי למארקס יש דברים חשובים ודחופים, נוסף על אלה שעליו לספר: התייסרותה של קולומביה במלחמת אזרחים כרונית מאז השחרור משלטון הספרדים, פוליטיקה מושחתת ומדיניות מקיזת דם של שלטון השמרנים הולידו מחאה חברתית גואה. חורחה אליאסר גאיטן, ליברל שמערכת הבחירות המלהיבה שלו הפיחה תקווה מחודשת באזרחי קולומביה, נרצח ביום שישי אחד, ב-9 באפריל, ומהומות אלימות פרצו בבוגוטה ושטפו את הארץ כולה בדם. אירועי אותו היום שינו את מארקס באחת.

עד לאותו הרגע הוא נהנה מאדישות של איש צעיר וסופר מתחיל לכל מה שאינו הוא עצמו, אבל כשהסתובב ברחובות העיר העולה באש ניצתה בו תודעה פוליטית ואזרחית חדשה ושוב לא כבתה עד היום הזה. כמו סופרים גדולים אחרים בארצם, המודעים למעמדם הפולחני, גם מארקס קיבל על עצמו את האחריות הפטרנליסטית לניקיונה המוסרי של ארצו, אם כי החלטתו להתגורר מחוץ לגבולותיה חלק ניכר מחייו והרטינה המרירה בדברו עליה מעידים על יותר מקמצוץ של מיאוס ותיעוב שהיא מעוררת בו.

זו אולי הסיבה שלקורא ההדיוט קולומביה של מארקס לא מתחוורת כדי צורכה: המרקם החברתי, השוני התרבותי בין הפרובינציה לערים הגדולות, בין החוף הקריבי לחלקים האחרים, ההשתייכות הפוליטית, כל אלה מובלטים ומוסתרים בתוקף הגיונו של הסיפור האוטוביוגרפי ומעמדם העצמאי נשלל מהם.

אם בספריו מסרב מארקס לעולם כפי שהוא - המין האנושי יכול הרי לסבול רק כמות מוגבלת של מציאות - אף שהוא טוען בערמומיות שדווקא הוא זה שמתארו אל נכון, הרי שזיכרונותיו הכפופים לפיסיקה המקובלת נושאים ונותנים עם העולם באומץ ובתושייה.

זה הדבר אצל מארקס: הוא נמוך ומוצק, קצת כמו מתאגרף במשקל בינוני, משופם, כהה עור, חביב ועממי ומלא תושייה. זה לפחות הדיוקן העצמי שהוא מעמיד בספרו: ביישן פתולוגי אמנם, אבל בעל מזג קריבי חם ונלהב. בשעה שעמיתיו הבינלאומיים משיטים את עצמם בחללים המפילי-מורא של הספריות הגדולות של אירופה ומשיבים את נפשם בתה של אחר הצהריים תחת עצי האדר של ניו אינגלנד, קורא מארקס שלנו את פוקנר בבתי זונות, סובא רום ומבעיר אש בארבע חפיסות סיגריות ביום.

אין אצלו הייררכיה תרבותית מקובלת המבדילה בין נמוך לגבוה: מארקס רוצה שנאמין שהתעלסויות נמרצות בחופשת הקיץ, כשהיה בן 14 בערך, היו התרופה הנחוצה לדכדוך הכבד שתקף אותו, למעשה העמידו אותו חזרה על רגליו ואיפשרו לו להתייצב חזרה ללימודים בתחילת השנה ולכן הוא חייב להן את השכלתו; שמסבתו, שסיפרה את סיפוריה המשונים ביותר בהבעה יציבה וחתומה, למד את השיעור המכריע לעיצוב סגנונו הספרותי הידוע בשם "ריאליזם מאגי", שיעור שכל ענקי הספרות מג'ויס ועד קפקא ופוקנר לא השכילו לתת לו; ושכתיבתו העיתונאית לא עדיפה בעיניו על כתיבתו הספרותית ושתיים אלה אינן נבדלות במהותן אלא בתפקודן ההפוך של העובדות: במאמר עיתונאי, הוא אומר, עובדה מוטעית אחת מטה ומקלקלת את כולו וברומן עובדה נכונה אחת מעניקה לגיטימציה לכל היצירה. הדברים לא נזקקים לביסוס מוגזם, הוא טוען בתגובה לגילוי המרעיש של "הגלגול" לקפקא: "הסופר כתב אותם ודי בכך לעשותם אמת, בלי כל הוכחה מלבד כישרונו והסמכות של קולו".

כדי לקרוא וליהנות מ"לחיות כדי לספר" לא צריך להיות מעריצים מושבעים של מארקס: יש לו הכוח לתקוע את קוראיו בהלוך הרוח האקסטטי שמלווה את זיכרונותיו, ולהפוך למולדתם את העיירות והכפרים שנחרבו אחרי שחברת הענק האמריקאית united fruit company נטשה אותם ואת מטעי הבננות שלהם והשאירה אותם בלי עבודה ופרנסה; נפלאותיו - יחשבו הקוראים על ספריו ועל סגנונו מה שיחשבו - בבריאת עולם שפרטיו מוחשיים יותר ככל שהם אפשריים פחות, מצליחים להדביק את הקוראים ברעב, בעצבנות ובאימה ועם זאת בווירטואוזיות פרקטית שאיפיינו את חיי העוני של משפחתו מאז ילדותו ועד תחילת תהילתו בגיל ארבעים, אך גם לחשל את רוחם בלהט האמביציה המארקסית המידבקת; יש לו הכישרון והסמכות והחן לשכנע את קוראיו שהוא נקלע באקראי לעמדה המתוקה של הסופר הגדול של העולם הלטיני ושאין נורא מהתהילה הרובצת בשפע על מפתן ביתו, ולזייף באמינות את הזעף המחויך שבו הוא מונה את מספר העותקים שנמכרו מספריו והשפות שאליהן תורגמו.

ועל מתרגמים אמר פעם שכשהם טובים הם עושים מלאכה כבירה בשכר עלוב ויוצרים מחדש את ספריו בשפה אחרת. אילו היה יכול לקרוא את תרגומה של טל ניצן-קרן, היה בוודאי נאנח בסיפוק וקובע שהספר שיצרה מחדש בשפה העברית ראוי לשמו.

ספרה האחרון של איריס לעאל, "אושר פתאומי", ראה אור בהוצאת כתר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ