קרוב מאוד ללבה הפועם של רומא

אריאל רטהאוז
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאל רטהאוז

אל אחרון האלים - על מזרקות רומא, מאת אריאל הירשפלד, כתר, 194 ,2003 עמודים

כשם שאין נביא בעירו, כך אין עיר הנגלית לבניה כחזון נבואי. אדרבה, בן-העיר יעדיף לא-אחת להסתכל על עירו כעל זירה אורבנית פשוטה ואף אנונימית, שמתרחשים בה האירועים השגרתיים וה"לא-נבואיים" של היומיום (בייחוד אם עירו משתייכת לאותה קבוצה מצומצמת של ערים הקרויות "נצחיות"). היטיב לבטא זאת יהודה עמיחי בחלק השני (הכתוב לא באקראי בפרוזה) של שירו הנודע "תיירים": "אתם רואים שם את הגשר מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו". מלים אלה, התובעות את עלבונו של האנושי כנגד פגיעתה הרעה של ה"תרבותיות", גם מוכיחות בעקיפין שבני אדם עומדים לפעמים כעיוורים בשערי עירם ומסרבים להיענות לקסם של הקרוב מדי.

גם רומא, אולי המובילה בין "הערים הנצחיות" בעולם, אינה יוצאת מכלל זה. נביאי יופיה מבין הסופרים המודרניים הגיעו אליה בדרך כלל מארצות נכר (כגון גתה וסטנדל), ואילו האיטלקים (כגון ליאופרדי ופירנדלו) היו הרבה יותר מסויגים ממנה; ובמה שנוגע לרומאים ממש, הם פשוט התעלמו לא-אחת מיופיה. מפתיע לא מעט, למשל, להיווכח כמה מעט מתאר את סביבתו המונומנטלית והאומנותית ג'וזפה ג'ואקינו בלי, גדול משורריה של רומא המודרנית (1863-1791). גאון זה של הגרוטסקה הדיאלקטלית שר על עיר הנצח ביותר מאלפיים סונטים הכתובים בניב רומאי עסיסי, וכמו עמיחי בשירו לא התעניין כל כך בקשתות אלא בעיקר באנשים הקונים פירות וירקות לביתם. הוא צייר ודובב בסונטים שלו דמויות עממיות ופשוטות, "אנטי-תרבותיות" בעליל, והתייחסויותיו הנדירות למורשתה ההיסטורית-האסתטית של העיר משקפות על פי רוב אותו הומור גס וממזרי שהפלבס הרומאי התברך בו עוד מימי יוליוס קיסר (למשל הקולוסיאום, בסונט מבריק ומצחיק הנושא את השם החתרני "כינויים של גרוטאות", איננו בעיניו אלא "מין דבר כזה עגול כתחת": אכן, שום עיר, ולו הקסומה והנצחית ביותר, אינה הנגלית לבניה בהילה נבואית).

ספרו החדש של אריאל הירשפלד, "אל אחרון האלים - על מזרקות רומא", הוא הוכחה ברורה לדיאלקטיקה זו של קירוב וריחוק. הירשפלד שייך לזן האופייני ביותר של מעריצי רומא, אלה שבאו אליה מרחוק ונשבו בקסמיה; אין להתפלא איפוא על כוח ההתבוננות שלו, על ראייתו הנקייה המשוחררת מנטל הציניות הרומאית, ועל יכולתו להישיר מבט על שכיות החמדה של עיר-הנצח ברגישות ובחוכמה.

מה שמפתיע יותר, לעומת זאת, היא מידת רגישותו למה שאפשר להגדיר "נשמתה של העיר", כי כדי להבין מקום לא די לו לאדם להיות זר חד-מבט ומשכיל (כמו כדי להבין יצירת-אמנות), אלא עליו להתיידד עם המקום באמת. והנה, הירשפלד לא רק מנתח בהצלחה את מזרקותיה, את חזיתות ארמונותיה ואת כיכרותיה של רומא, אלא מתקרב מאוד ללבה הפועם.

התפעלותו מעיר-הנצח אינה מונעת אותו, למשל, מלדון בצלילות רבה במתח התמידי הקיים בין העם הרומאי לעירם המופלאה, אותו מתח הנחשף בבירור, כאמור, בשירתו של בלי. אינני יודע, כמובן, אם הוא מכיר את יצירתו של המשורר הרומאי, אבל בפרק קצר של ספרו, הנקרא "המוזרים", נראה שכאילו התכוון לה. הוא מתאר בפרק זה את "הפרצופים המשונים, המכוערים והמצחיקים" במזרקה שבכיכר הפנתיאון (אחד המבנים המרשימים ביותר ששרדו מימי ראשית האימפריה הרומית, כידוע), ומציין בצדק שיש "להסיר את הכובע" לפני מי שהחליט להעמיד אותם פרצופים דווקא בכיכר זו. שכן הפסל של פרצופים אלה (כנראה ג'קומו דלה פורטה) הציג כאן "את עמידתה של רומא החדשה כנגד השגב העתיק ויודע שרומא, מתחת לחוכמתה הגבוהה של אמניה ומתחת לאובליסקים העתיקים, היא עיר ארצית במיוחד, גסה למדי ככל עיר" (עמ' 144: ועל כך אפשר להוסיף: גסה יותר מכל עיר מצויה).

דוגמה זו, הלקוחה מפרק צנוע-לכאורה, וכמעט נעלם מן העין, מעידה על טיב תובנותיו של הירשפלד, השופכות אור בהיר על פניה של העיר ואשר בהן טמונה בעיני מעלתו הראשונה של "אל אחרון האלים".

עצם בחירת הנושא של הספר היא למעשה עדות להיכרותו המצוינת של הירשפלד עם העיר האהובה עליו. שכן, מדוע החליט לכתוב על המזרקות דווקא? מדוע בחר להסתכל על העיר (כי בסופו של דבר זהו ספר על רומא בכלל) מבעד למסך הזגוגי של סילוני המים והמפלים הנשפכים בפונטנה די טרוי, בפיאצה נבונה ובפיאצה ברבריני? כמובן אפשר להשיב על כך בפשטות שאלה העדפותיו האמנותיות, שהוא מתעניין בעירום הגברי שמציגות רוב דמויות המזרקות או באופיין "הדמוקרטי" של המזרקות, יצירות "שלא נועדו להיסגר במוזיאון" (עמ' 190); ואפשר גם לציין שבסוגיית המזרקות עסקו רבים וטובים לא רק בחקר האמנות אלא גם בספרות ובמוסיקה, ממשוררי הברוק האיטלקי (ג'אמבטיסטה מרינו כתב שיר על "נושא המים", אחת המזרקות הראשונות שמתאר הירשפלד), עד לרילקה (המוזכר בספר בהקשר זה), ועד לרספיגי שהלחין כידוע פואמה סימפונית בשם "מזרקות רומא". אבל נדמה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת. דרך המזרקות ביקש הירשפלד להציע לקורא מפתח להבנתה של העיר, ומבחינה זו המזרקות הן רומא עצמה (או הדבר החשוב ביותר שיש לחפש ברומא).

גישתו מתאפיינת בהדגשת משמען האנתרופולוגי של המזרקות - וכוונתי ל"אנתרופולוגי" במובן העמוק ביותר של המלה (כלומר, הנוגע לדבר-מה מהותי מאוד בהגדרת האדם). נקודת המוצא לדיונו הם מעיינות המים ברומא העתיקה האלילית, שהמזרקות של תקופת הרנסנס והבארוק הן המשכם הישיר לדידו, או נכון יותר: נקודת המוצא הם המים, ככוח חיוני מתפרץ. לפי תפישתו, מזרקות רומא מציגות ברמה מטאפורית את "אלוהות הנהר הגברית של סף המים, המסמלת את רגע הנביעה, הפריצה מן הסתום, הלא-נודע, הקרקע, הסלעים או האם הגדולה - 'הטבע'" (עמ' 116).

חיוניות טבעית-אלילים זו - המצטיירת בעיני הירשפלד ככוח יצירה, כאנרגיה ארוטית וכשמחת חיים מבורכת - היא הגרעין האידיאי והפיוטי של הספר. הירשפלד, ידיד קרוב של רומא, יודע היטב שלמרות אלפי צלביה וכנסיותיה, עיר זו איננה בירת הנצרות אלא בירת האלילות של הזמן העתיק, שמעולם לא נעלמה מהמקום הזה - ובלשונו: "ישוע התלוי בכנסיות רומא אינו מסתיר כלל את היותו דיוניסוס; דיוניסוס בימי הסתיו, הימים שבהם, מדי שנה, היה נקרע גופו לגזרים" (עמ' 77). הוא מטייל איפוא בין אותן כנסיות כחובב מושבע של העולם עתיק, הקדם-נוצרי, השמח מאוד על על שמצא גם בצלן את חלקת האליסיון האבודה שלו (באופן פרדוקסלי, עמדתו אינה רחוקה כל כך מגישתו של היהודי המסורתי, המרחרח אלילות מבעד לשכבת המונותיאיסטית - הדקה מאוד בעיניו - העוטפת את סמלי הנצרות, ברומא ובמקומות אחרים: אלא שהיחס הערכי של הירשפלד לפגניות זו הפוך לגמרי מיחסו של היהודי המסורתי, כמובן).

אלילותה של רומא מחזירה בעיני הירשפלד את האדם אל השמחה ואל השורשים האמיתיים של קיומו האנושי, ובנגיעה בשורשים אלה, בנקודה הבראשיתית לכל הדעות (אם כי לא בעלת ערך אנושי שווה בעיני כולם) מסתיים הספר בעמודים שבהם אנו מגלים בסוף מדוע הוא נקרא כפי שהוא נקרא.

כי מי הוא "אחרון האלים" שבכותרת? זהו פריאפוס, אל הזיקפה והפריון הרומי, שאל פסלו המוצב "בפאתי הגן" הקדיש גתה שיר חינני מאוד (המוגש לקורא בתרגומו של הירשפלד עצמו). נראה שגתה מכנה את פריאפוס "אחרון" בהוראת "נזנח", "נדחה"; על כל פנים כך מפרש הירשפלד את שם התואר, והוא מעיר בעניין זה ש"גתה בשיריו מבקש להשיבו (את פריאפוס) אל מקומו האלוהי בתור חלק מן היפה והראוי" (עמ' 187). כל הסילונים העדינים ומשברי המים הרבים הניגרים ממזרקותיה של רומא באים אפוא ונקווים, בעמודי הסיום של הספר, לרגלי פסלו של שפריאפוס, האל הטבעי והחיוני מכולם, שגתה והירשפלד מייחלים להפיכתו לחלק מכובד ומוכר של סמלי התרבות וערכיה. שתי כותרות הספר מתאחדות ואנו מבינים שמשמעות אחת להן: המזרקות הן כוח הארוס, כפי שפריאפוס, "אחרון האלים", הוא התגלמות ישירה וכנה, לא מוסווית, של כוח זה.

אולם זאת כמובן רק סכימה אידיאית שלדית של הספר; בפועל, "אל אחרון האלים" הוא בראש וראשונה אוסף של סיורים מודרכים במקומות הקדושים של היופי הרומאי, אם מפורסמים ושורצים תיירים לרבבות בכל עונות השנה, אם ייחודיים ונסתרים, פינות חמד שהירשפלד גילה והגישן שי לקוראיו. לעינינו נפרשת שורה צפופה של מראות המוצגים ברמות שונות של התייחסות ופרשנות מהפרטים הטופוגרפיים ומהרקע ההיסטורי-האנקדוטי עד להעמקת החוויה האסתטית שהם מעניקים ולזיכרונות ולווידויים אינטימיים הצומחים מתוכם בדרך אסוציאטיווית.

רומא של הירשפלד איננה רומא המונומנטלית של העתיקות, זו הנפרשת במרחבים פתוחים בין הקולוסיאום לפורום, אלא רומא של הכיכרות החבויות בין הבתים כקרחות במעבה היער - רומא של הרנסנס, שגיבורה מיכלאנג'לו, ורומא של הברוק, שגיבורה ברניני. כצפוי ברניני הוא גם גיבורו האישי של הירשפלד בספר זה, וכמה מניתוחיו המפורטים והמעניינים ביותר מוקדשים ליצירותיו (די אם נזכיר את העמודים המרתקים של מזרקת ה"טריטון" שבפיאצה ברבריני); ועם זאת, קסמו הייחודי של הספר טמון בעיני בעיקר בניתוחי היצירות או החללים האורגניים הידועים פחות, שיש בהם כאמור משום תגלית אמיתית ומפתיעה. כזה הוא למשל ניתוח דמות "המסיכה" במזרקה שבויה ג'וליה היפהפייה (שם נמצא בית-הספר התיכון שבו למדתי כמה שנים, אך כיאה לבן-עיר העיוור לעירו מעולם לא הצלחתי לראות באמת אותה דמות עד שקראתי עליה בספר זה); וכזה הוא גם התיאור של פיאצה סנט איניאציו וחזית כנסייתה הישועית: "זוהי העברה אל החלל של מה שמתרחש בוודאי בתיבת תהודה של צ'לו בזמן הנגינה: חזית הכנסייה היא הצליל העשיר המנגן על פני תיבת הפיאצה כולה, וזו מחזירה לה ארג נהדר של הדים ותנועות מבט. הבניין שממול כמו נסוג ומתקרב או נע תדיר קדימה ואחורנית מפני ההוד שלפניו וגם הבתים שמאחוריו מגיבים בקולות שקטים יותר כחבורה של חברים" (עמ' 31).

ציטוט אחרון זה מדגים היטב את טיב סגנונו של הספר: זוהי פרוזה מסאית עשירה, רהוטה ושופעת, מלומדת ואנטי-אקדמית כאחד. אמנם סגנון מרכיב זה נראה לי כאן מעט בעייתי, כי המיזוג בינו לבין הצריכה ההדוניסטית הבלתי-פוסקת של מראות נהדרים גורם בסופו של דבר לאיזשהו עומס-יתר, כאילו ביקש הירשפלד לדחוס בספרו את כל היופי שבעולם (או לכל הפחות את כל היופי של רומא ושל המלים המתארות את רומא). אך למרות נימה אסתטיציסטית זו, שקשה כנראה לאסתטיקן מובהק כמוהו להשתחרר ממנה, הספר המצוין הזה נקרא בהנאה רבה ובתועלת רבה עוד יותר.

בסופו של דבר אהבת היופי האקסקלוסיווית של הירשפלד מתגלה בספרו בצורה אנושית מאוד, מלאת להט ותום-לב כאחד, לפעמים בדרך מיוסרת ונוגעת ללב כמו בשורות הבאות (מתוך הפרק על פיאצה נבונה) - שורות מלוטשות וסגורות בתוך עצמן כשיר קטן בפרוזה, ושאני מפרש אותן כמין אלגיה בזעיר-אנפין על היופי החומק מידי האיש האוהב אותו יותר מכל:

"אצלי, אני יודע מאז ילדותי, נצברים המראות שראיתי סביב העיניים בצבירים ובאשכולות ההולכים וגדלים, והיום הם כבר נראים סביב עיני בפועל בצורה של שקים שאני מביט בעדם. יבוא יום שבו יגדלו שקי המראות במידה כזאת שלא אראה עוד כלום" (עמ' 104).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ