עלייתה ונפילתה של הישראליות המאחידה

מהגרים, מתיישבים, ילידים

מני מאוטנר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מני מאוטנר

ברוך קימרלינג. הוצאת עלמא, עם עובד, 627 עמ', 94 שקלים

ספר זה עוסק בניסיונה של הציונות לבנות בארץ ישראל תרבות יהודית חדשה ואחידה. הניסיון לבנות תרבות חדשה הצליח באופן חלקי, טוען קימרלינג. הניסיון לבנות תרבות אחידה נכשל.

המושג התיאורטי העיקרי שאותו מפעיל הספר הוא מושג ההגמוניה, כפי שפותח בידי אנטוניו גרמשי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ובידי ממשיכיו של גרמשי במחצית השנייה של המאה. הגמוניה היא מצב של שליטה באמצעות התרבות. הקבוצה ההגמונית מצליחה להכתיב באופן נרחב את הגדרתה באשר ל"כללי המשחק" שעל פיהם צריכה המדינה להתנהל. לפיכך, אף כי במצב הגמוני מתקיימים בין קבוצות חברתיות מאבקים אידיאולוגיים, הם אינם מתייחסים לעקרונות היסוד שעל פיהם מתנהלת המדינה. נוסף לשליטתה בתרבות, הקבוצה ההגמונית שולטת גם במוסדות המרכזיים של המדינה והחברה האזרחית. באמצעות שליטה משולשת זו - בתרבות, במדינה ובחברה - מצליחה הקבוצה ההגמונית להנחיל באופן נרחב את תפיסת העולם המשרתת אותה בקרב אוכלוסיית המדינה.

מאז קום המדינה שלטה בישראל הגמוניה, טוען קימרלינג. יסודות ההגמוניה הונחו בתקופת "היישוב", אך היא הגיעה למלוא מיצויה כשהתאפשר לקבוצה ההגמונית לשלוט במוסדות המדינה. תפקיד חשוב של ההגמוניה היה לשמר את כוחם של "הוותיקים" (בני ובנות החברה היישובית) לנוכח גלי העלייה הגדולים שהגיעו למדינה מארצות האיסלאם, ואיימו לחולל שינויים רדיקליים בסדר החברתי והתרבותי שנוצר בתקופה היישובית.

לפיכך הפעילה ההגמוניה "כור היתוך" שהיה משוכלל ודורסני במיוחד, טוען קימרלינג, משום שהופעל בתנאים שבהם מושג זכויות הפרט היה שולי. שני רכיבים חשובים של התרבות ההגמונית היו שהמדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושהיא צריכה להיות חילונית, מודרנית ומערבית.

ברבות השנים נחלש כוח ההכוונה של ההגמוניה ובשנות השבעים היא התמוטטה באופן סופי (מועד נוח לתיקוף סופה של ההגמוניה הוא "המהפך" של 1977). הניסיון ליצור בישראל חברה חד-תרבותית בצלמה של הקבוצה ההגמונית נכשל. ישראל הפכה לא רק למדינה של ריבוי תרבויות (מצב הפוך מהמצב ההגמוני), אלא למדינה ה"מצויה כעת בעיצומה של מלחמת תרבות רב-ממדית אשר עלולה ללבוש מגוון של צורות, כולל דרגות שונות של מלחמת אזרחים."

קימרלינג מאתר שבע קבוצות תרבותיות המרכיבות כעת את אוכלוסיית המדינה: המעמד הבינוני החילוני; הקבוצה הדתית-לאומית; הקבוצה החרדית; הקבוצה המזרחית-מסורתית; ערביי ישראל; העולים מבריה"מ לשעבר; האתיופים. עיקר הספר מוקדש לדיון בהיסטוריה של כל אחת משבע הקבוצות, בתפיסותיהן באשר לעתיד המדינה, וביחסים ההדדיים ביניהן.

קבוצת המעמד הבינוני החילוני מורכבת מ"הוותיקים" ומצאצאיהם. עם זאת, נספגו לתוכה עולים מזרחיים ואחרים, וכן ערבים. חבריה וחברותיה של הקבוצה מאיישים את האליטות של המינהל הציבורי, הכלכלה, מערכת הביטחון, המקצועות החופשיים, התקשורת, האמנות, המשפט, המדע והאקדמיה. במסגרת קבוצה זו הובנו וטופחו התרבות ההגמונית והזהות הישראלית, כותב קימרלינג. במלים אחרות, קבוצה זו גילמה בעיני עצמה ובעיני רבים מחוצה לה את "התרבות הישראלית" ואת "החברה הישראלית".

קבוצה זו הצליחה לפתח תרבות עשירת תכנים, מגוונת במקורותיה וענפה מהבחינה המוסדית. עם זאת, היא מצויה במצב משברי תמידי, טוען קימרלינג. נוסף לבעיות הטבועות בכל תרבות חילונית (ההטרוגניות של התכנים והמקורות; העדר המיסוד של התכנים), התרבות הישראלית החילונית סובלת מבעייתיות ייחודית: תכניה הם בחלקם תכנים דתיים שהציונות מילאה בתכנים לאומיים, סוציאליסטיים וחילוניים. זה אינו יוצר רק טשטוש בין הדתיות היהודית לתרבות היהודית החילונית, אלא זוהי "פצצת זמן" דתית המונחת בבסיס החילוניות של ישראל וחותרת תחת יסודותיה.

בעקבות התמוטטות ההגמוניה איבדה הקבוצה של המעמד הבינוני החילוני את המונופול שלה על קביעת "התרבות הישראלית" ואת הדומיננטיות שלה בקביעת כללי המשחק שעל פיהם מתנהלת המדינה. הקבוצה עוברת איפוא ממצב שבו שימשה אמת המידה לכל שאר הקבוצות למצב שבו היא נתפסת בעיני עצמה ובעיני אחרים כקבוצה נוספת בין הקבוצות הנאבקות על עיצוב ישראל. מבחינה פוליטית, כותב קימרלינג, המעבר של המעמד הבינוני החילוני למצב של מגזריות מתגלם במפלגת "שינוי". עם זאת, מעמד זה הוא עדיין קבוצה מובילה בחברה הישראלית: חבריו וחברותיו עדיין שולטים במוקדי כוח רבים של המדינה והחברה, כגון בית המשפט העליון, הכלכלה, התקשורת והאקדמיה.

הקבוצה הראשונה שהציבה חלופה לתרבות ההגמונית מתוך ניסיון לתפוס את מקומה, טוען קימרלינג, היתה הקבוצה הדתית-לאומית, או ליתר דיוק "גוש אמונים", שהוא חלק מקבוצה זו. הגוש חתר לא רק להשתלטות על שטחי ההבטחה התנ"כית, אלא חתר גם להקים ב"שטחים" קהילה המתנהלת על פי ההלכה ופסיקות הרבנים, קהילה שהיתה אמורה בסופו של דבר לספוג לתוכה את המדינה כולה.

לטענת קימרלינג, גוש אמונים הצליח בצורה מוגבלת בלבד במימוש מטרותיו. הישגו העיקרי הוא בחיזוק התכנים הדתיים בזהות היהודית של המדינה - הרכיב היחיד של התרבות ההגמונית שנותר על כנו ואף התחזק. מי שסייע מאוד לחיזוקו היו עולי ארצות האיסלאם, שיותר מכל דבר אחר (מערביות, מזרחיות, ישראליות) רצו לשמר בזהותם תכנים יהודיים, כותב קימרלינג. עם זאת, במסגרת התרבות ההגמונית נאבקו ביניהן תפיסות שונות בשאלת התכנים שבאמצעותם צריכה היהודיות של המדינה לבוא לביטוי. מאבקים אלה טרם הסתיימו. גוש אמונים גרם לחיזוק משקלם של התכנים הדתיים האתנוצנטריים במסגרת הזהות היהודית של המדינה, תוך החלשת התכנים הלאומיים, החילוניים והאזרחיים של היהודיות של המדינה.

ואולם, ממשיך קימרלינג, קבוצת האזרחים הערבים היא שמציבה את האתגר הרציני ביותר לאופיה הקיים של המדינה. קבוצה זו מהווה כמעט 20% מאוכלוסיית המדינה, ובתוך עשור עשוי שיעורה באוכלוסיה להגיע ל-25%. ישראל הולכת ונעשית איפוא לא רק מדינה של ריבוי תרבויות, כותב קימרלינג, אלא גם מדינה דו-לאומית דה-פקטו.

בתנאים דמוגרפיים כאלה, טוען קימרלינג, ישראל המבקשת לשמר את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית תתקשה להתייחס לאזרחיה הערבים כאל מי שאינם זכאים להיות שותפים מלאים במרחב הציבורי שבו מתנהלים המאבקים על עיצוב דמותה של המדינה. עם זאת, התהליכים שבהם נתונה המדינה בעשורים האחרונים פועלים על הקבוצה הערבית בשתי דרכים סותרות. מצד אחד, חיזוק הרכיב של היהודיות בזהות המדינה מדגיש את מעמדה של הקבוצה הערבית כמיעוט הנבדל מכל חברי הקבוצות התרבותיות האחרות, שהן יהודיות. מצד שני, המעבר למצב של ריבוי תרבויות תורם להעצמת הקבוצה הערבית: מצב זה מאפשר לה לתפקד כקבוצה אחת נוספת בין הקבוצות האחרות המנהלות מאבקים תרבותיים במדינה.

על פי תיאורו של קימרלינג, הקבוצות התרבותיות שמהן מורכבת אוכלוסיית המדינה מקיימות גבולות נוקשים וכמעט בלתי עבירים. חברי הקבוצות אינם מקיימים שוק נישואין ומגורים משותף. מגוריהם נפרדים כמעט לחלוטין. גם דפוסי הצריכה, סגנון החיים ופריטי הלבוש שלהם נבדלים. יש להם עגה וצופני דיבור שונים. לעתים אין הם יכולים לאכול אלה אצל אלה.

לכל אחת מהקבוצות גם מערכות מוסדיות וסוציו-פוליטיות נפרדות, כגון בתי ספר, בתי תפילה, רשתות שיווק, קופות צדקה, עיתונות, אמצעי תקשורת ומערכות משפט. כמו כן, לכל אחת מהקבוצות לא רק תרבות ייחודית משלה, אלא גם תפיסה שונה באשר לכללי המשחק שצריכים לנהוג במדינה ובאשר לחלוקת המשאבים הראויה בה. כל אחת מהקבוצות גם מייצרת זיכרון קולקטיווי נפרד של ההיסטוריה של המדינה ושל מקום הקבוצה בהיסטוריה זו.

עם זאת, המעבר מהגמוניה למצב של ריבוי תרבויות היה כרוך גם בהעצמתן של קבוצות שבתקופת ההגמוניה היו ממוקמות בשולי המדינה, בראש ובראשונה הקבוצה הערבית, וכן הקבוצה של עולי ארצות האיסלאם.

זהו ספר עשיר במידע, בנתונים ובתובנות, ורחב יריעה מבחינת ציר הזמן ומקומות ההתרחשות. הוא כתוב מתוך אמונה שכדי להבין את המצב הישראלי העכשווי יש להרחיק עד ימי הראשית של הציונות, עד תקופת צמיחתה של ההשכלה היהודית, במחצית השנייה של המאה ה-18, ואפילו עד המאה השביעית, כשארץ ישראל נכבשה בידי האיסלאם.

הספר מדלג על תהליכי התמוטטות ההגמוניה, ואינו דן בהיחלשות כוח ההכוונה של התרבות ההגמונית ואובדן השליטה של הקבוצה ההגמונית במוסדות מרכזיים של המדינה. בגלל חסר זה, המעבר מהגמוניה לריבוי תרבויות נראה בספר פחות מדי כרצף ויותר מדי כשבר, בוודאי בניגוד לעמדת המחבר.

במשך שנים רבות תפסו חוקרי התרבות את התרבויות של חברות כנבדלות זו מזו באופן חד; כנהנות ממידה גבוהה של אחידות ולכידות; וכמי שאינן נתונות במחלוקת בקרב אלה החיים בתוכן. בשני העשורים האחרונים התחלפה תפיסה זו בהבנה שהגבולות בין תרבויות הם מטושטשים; שתרבויות משפיעות זו על זו כל העת; שבתוך כל קבוצה תרבותית קיים פיצול גדול לתרבויות משנה; ושבתוך כל קבוצה תרבותית קיימות מחלוקות באשר לפרשנות של התרבות ולערך שיש לייחס לרכיבים של התרבות.

ברוח זו אפשר לטעון נגד קימרלינג שהוא מציג בצורה נוקשה מדי את הבידול הקיים בין הקבוצות התרבותיות במדינה, ושהוא מתעלם מהמורכבות הרבה שבכל אחת משבע הקבוצות שבהן הוא דן. אבל כפי שכתב קליפורד גירץ, "ניתוח תרבותי הוא בלתי מושלם ממהותו". קימרלינג מתאר מאפיינים חשובים של היחסים המתקיימים בין הקבוצות התרבותיות, גם אם אלה אינם כל המאפיינים. בדומה לכך, הוא מתאר רכיבים תרבותיים מרכזיים, יציבים, הנהנים מתפוצה נרחבת בקבוצות התרבויות שהוא דן בהן, גם אם ברור שאין אלה כל הרכיבים הקיימים בחיי כל החברות וחברי הקבוצות.

קימרלינג מדבר על חיזוק הרכיב היהודי והרכיב הדתי בזהות של ישראל. אבל הוא מתעלם מכך שבמקביל, באותן שנים עצמן, התחזקה בישראל גם הזהות האזרחית, שעל פיה תופסים עצמם האזרחים כבעלי זכויות אזרחיות ופוליטיות כלפי המדינה. כך, למשל, קימרלינג מצביע על חוקי היסוד של 1992 כשיא בתהליך הקיבוע של הזהות היהודית של המדינה. אבל חוקי היסוד האלה מגדירים את ישראל לא רק כמדינה יהודית, אלא גם כמדינה דמוקרטית (קרי ליברלית). צמיחת הזהות האזרחית חשובה במיוחד כמסגרת משותפת אפשרית ליהודים ולערבים, לאחר שחיזוק הרכיב היהודי בזהות המדינה חיזק את המשותף בין היהודים אך הפריד בינם לבין הערבים.

בדומה לכך, קימרלינג מציג את התחזקות היהודיות והדתיות של המדינה, אבל מתעלם מכך שבאותן שנים עצמן, שוב במקביל, התעצמה מאוד גם החילוניות בישראל (אגב, הדיון בהתחזקות היהודיות והדתיות של המדינה אינו מתייחס כלל למנחם בגין ולתקופת שלטונו במשך שבע שנים סמוך לאחר קץ ההגמוניה. אני סבור שלבגין היתה תרומה חשובה במסגרת התהליכים האלה).

יהיה מי שיטען נגד קימרלינג שההגמוניה כלל לא נפלה, משום שכפי שקימרלינג עצמו כותב, המעמד הבינוני החילוני של ישראל, הנשא ההיסטורי של ההגמוניה, עדיין שולט בכלכלה, בתקשורת ובאקדמיה (ראו למשל: סקירתו של יוסי יונה, "הידיעות על קצה היו מוקדמות", "הארץ, ספרים" 7.11.01). אבל קימרלינג צודק. אי אפשר לדבר על שליטה הגמונית של קבוצה במצב שבו קבוצות משמעותיות במדינה כופרות חזיתית בעקרונות היסוד של התרבות של הקבוצה, ומציעות חלופות סדורות לתרבות זו, אפילו אם הקבוצה משמרת את שליטתה בכלכלה ואף מחזקת את השליטה הזאת).

קימרלינג כותב כי הפיצול התרבותי והגידול במספר האזרחים הערבים במדינה יחייבו שינוי של כמה מהנחות היסוד שעליהן בנויה המדינה, תהליך שבו האינטלקטואלים יידרשו למלא תפקיד חשוב. אכן, ישראל תידרש בשנים הבאות ליצירתיות רבה כדי להתמודד בהצלחה עם ריבוי התרבויות הקיים בה, אבל היא אינה המדינה היחידה המתמודדת עם אתגר זה. ההכרה בקיומו של ריבוי תרבויות בשטח המדינה היא כיום נחלתן של מדינות רבות. בתחומים אקדמיים רבים מתקיים זה שלושה עשורים דיון ער בשאלת הקיום בצוותא של תרבויות שונות בשטחה של מדינה אחת. מדינות אחדות, כגון קנדה ואוסטרליה, המירו את זהותן הלאומית הקודמת בזהות לאומית חדשה - זהות של רב-תרבותיות. עם זאת, ספק בעיני אם קיימת מדינה בעולם המתמודדת עם בעיות כל כך חמורות של ריבוי תרבויות כמו ישראל. ספרו של קימרלינג הוא מסמך חשוב להבנת המצב הרב-תרבותי בישראל ושורשיו, לקראת יצירתם של פתרונות נורמטיוויים חדשים.

ספרו של פרופ' מני מאוטנר, "מהגמוניה לרב-תרבותיות: משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה-21", יראה אור בסדרה "יהדות ישראלית" בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ