"ראה, מלכי השכין את שמו בארץ ירושלים לעולם. ואינו יכול לעזבה, את ארץ ירושלים"

מכתבי תלונה שכתב עבדחבה מלך ירושלים לאמנחתפ הרביעי מלך מצרים, הוא אחנאתון, מלכה ה"מונותיאיסטי" של מצרים, לפני יותר מ-3,000 שנה, ושנמצאו בארכיון המלכותי בתל אל-עמארנה שבמצרים התיכונה. תירגמה מאכדית ציפורה כוכבי-רייני

שמואל אחיטוב, ציפורה כוכבי-רייני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל אחיטוב, ציפורה כוכבי-רייני

אל-עמארנה הוא אתרה של אחת-אתון (מצרית: "האופק של אתון") בירתו של פרעה אחנאתון (1353-1337 לפסה"נ), המלך שזנח את כל אלי מצרים ועבד רק לגלגל החמה המיטיב, הלוא הוא אתון. אחנאתון עזב את הבירה נוא-אמון (היום לוקסור וכרנך) על מקדשי האלים המפוארים שבה, ובנה עיר חדשה במצרים התיכונה, באתר שלא היה מיושב קודם לכן, ולכן לא היה נחלתו של שום אל מהאלים שתיעב. זמן לא מועט לאחר מותו חזר הסדר הישן למצרים. יורשיו שבו לנוא-אמון, ועבודת האלים נתחדשה. העיר החדשה שקמה מן העפר שבה אליו. אחת-אתון נעזבה ונשכחה, עד ששבו אליה חוקרי עתיקות מצרים.

בשנת 1887 יצאה פלחית מאחד כפרי הסביבה לחפור בחורבות העיר אדמת תל עשירה ברקבובית, לטייב את גינתה. מתוך לבני הבוץ שהתפוררו העלה המעדר לוחות חומר. מביני דבר הכירו בערכם של הלוחות כעתיקות ששכרן בצדן. הלוחות נצררו בשקים והועברו על גבי חמורים לחוף הנילוס ומשם בסירות ללוקסור ולקהיר. השמועה על התגלית הגיעה לאוזני מנהל מחלקת העתיקות המצרי, וסוכניו יצאו לשים יד על הסוחרים ושללם. איננו יודעים כמה לוחות אבדו במרדף, וכמה נשחקו בטלטולים שטולטלו. בסופו של דבר נותרו בידנו 382 לוחות ושברי לוחות המפוזרים בכמה מוזיאונים, והחשובים שבהם, המוזיאון הבריטי בלונדון, מוזיאון המזרח הקרוב בברלין, והמוזיאון הארכיאולוגי בקהיר.

הפרסום המוסמך של התעודות עודנו ספרו בן שני הכרכים של החוקר הנורווגי קנודטזון (1915-1907), הכולל תעתיק ותרגום גרמני, שורה מול שורה (הכרך השני הכולל פירושים ומפתחות הוא פרי עמלם של קנודטזון, ובר ואבלינג).

לאחר שנתגלו התעודות, והחוקרים עמדו על חשיבותן, נתארגנו חפירות ארכיאולוגיות באתר. אבל התוצאות היו מאכזבות, רק תעודות מעטות נתגלו בהן. לעומת זאת נתגלה "בית הסופרים" שבו כתבו סופרי פרעה את התעודות.

מחקרן של תעודות אל-עמארנה מעלה שהן שריד של הארכיון של משרד החוץ המצרי במאות הי"ד-י"ג לפסה"נ. הארכיון הכיל את חליפת המכתבים בין מלכי מצרים, פרעה אמנחתפ השלישי 1353-1391 לפסה"נ) ובנו אמנחתפ הרביעי, ששינה את שמו לאחנאתון, עם מלכי הממלכות הגדולות: מיתני שישבה על מרוצו העליון של הפרת, אשור ובבל, ממלכת החתים שבמרכז אנטוליה וממלכת ארזוה שבמערב אנטוליה, ממלכת אלשיה שבקפריסין, ועם המלכים של ערי הממלכה הכנעניות.

במשך המחקר התברר כי התעודות אינן משקפות את הארכיון המלא, אלא את התעודות ה"מתות", אותן תעודות שהפקידים המצרים לא נזקקו להן יותר במגעיהם עם הממלכות הגדולות, או עם המושלים של ערי המדינה הכנעניות הכפופות למצרים. אבל כבר כשהגיע הארכיון לאחת-אתון היה ארכיון חלקי. הפקידים המצרים העבירו מנוא-אמון לבירה החדשה רק את "הארכיון החי" של המשרד, "התעודות המתות" נותרו בנוא-אמון. שנים ספורות לאחר מותו של אחנאתון, כשנעזבה הבירה החדשה, ופרעה על שריו ופקידיו שבו לנוא-אמון, העבירו עמם את הארכיון הפעיל של משרד החוץ. מה שנותר והגיע לידנו הוא שריד של "ארכיון מת".

שלא כבימינו, הקדמונים היו אנשים מעשיים ולא טרחו לשמור לדורות שיבואו, ולחוקרי קדמוניות, את התעודות שאין בהן חפץ. לא היו ביניהם גנזי מדינה כבימינו. משום כך גם לו הגיעו לידנו כל התעודות שנותרו באל-עמארנה לא היתה בידנו תמונה שלמה של ארכיון משרד החוץ המצרי. אבל גם מה שבידנו אינו "הארכיון המת" בשלמותו. איננו יודעים כמה תעודות אבדו מאז עלו מעפר החורבות של אחת-אתון.

"זירת הפעולה" של מכתבי אל-עמארנה היא המזרח הקדמון כולו. אבל הזירה שעניינה ביותר את חוקרי ארץ-ישראל והמקרא, ודיברה יותר מכל לקהל הרחב היתה ארץ כנען. עניין רב עורר הזכרת החבירו, שזוהו לשונית ועניינית בעברים (הכתיב האכדי חבירו משקף את המצרית והכנענית עפירו, הכתיב שבו נתכנו בגוף המכתבים). זיהוי קשה זה מסרב למות, ועד היום יש המבקשים לקיימו, אם לא מבחינה לשונית אז מבחינה חברתית והיסטורית. ואם עוד היום יש המחזיקים בדעות אלה, לא ייפלא שכך היה, מראשית המחקר ועד לשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, שאז נתפרסמו כמה מחקרים שהפריכו זהות זו.

הסברה שרווחה למדי בראשית המחקר היתה שתלונות כמה מהמלכים של ערי המדינה הכנעניות על החבירו משקפות התנקשויות בין שבטי העברים, בני ישראל או שבטים עבריים קודמים, לבין תושבי הארץ הכנענים. לא זו אף זו. במכתב 256 ששלח מותבעל מפחל (היום טבקת פאחיל בעמק הירדן המזרחי מול בית-שאן) לנציב המצרי ינחמו, הוא כותב לנציב שיאמת את דבריו וישאל כמה אנשים וביניהם פלוני בשם Yasuya. מכאן קצרה היתה הדרך להתפתות ולראות באותו Yasuya את יהושע בן-נון. ובר בהערותיו למכתבי אל-עמראנה במהדורת קנודטזון העיר שניתן להשוות את השם Yasuya לשם המקראי יהושע, אבל ההשוואה כלל אינה ודאית והעדיף לראות בו שם חתי-מיתני (היינו חורי). מורן, שהיה מבכירי החוקרים של תעודות אל-עמארנה ותרגמן לצרפתית ולאנגלית, ראה בו שם תיאופורי (שם המורכב בשם אלוהות) מקוצר המורכב בשורש יש"ע. אבל השוואה בין Yasuya ליהושע, הס מלהזכיר.

המרב שמכתבי אל-עמארנה יכולים לתרום לתולדות ישראל הוא תמונת ארץ כנען ומשטרה לפני היותה לארץ-ישראל. התיאור של הפיצול המדיני של כנען בספר יהושע, כולל הבריתות של מלכי הדרום והצפון, הולם את תמונת הפיצול המדיני של כנען המצרית, והמערכות של בריתות מקומיות כמו אלו העולות מתיק המכתבים המובא להלן. אבל לעומת זאת אין זכר במקרא לשלטון-העל המצרי.

התמונה כאילו היו החבירו הולכים ומשתלטים על הארץ חסרת יסוד. לפרשת החבירו אין שום זיקה לפרשת הכיבוש וההתנחלות. תמונה זו מבוססת על קריאה פשטנית מדי של מכתבי אל-עמארנה, ומתן אמון רב מדי במכתבי התלונה, והזעקות המוגזמות לעזרה של כמה ממלכי כנען. הבעיה העיקרית של החבירו לא היתה בארץ-ישראל גופא, אלא בגבל שלחוף הלבנון. בעייתו של מלך גבל לא היתה החבירו כי אם שכניו, ובראשם עזירו מושל אמורו, הממלכה שקמה בלבנון. ההאשמות של מלכי כנען על עשיית יד אחת עם החבירו הלכו הלוך ושוב, מאשים היה הופך למואשם וההפך, ואינם יותר מניסיונות לערב את השליט המצרי ופקידיו לטובתם. החבירו לא איימו על שלטון-העל המצרי, וכאשר אינם בגדר האשמות הדדיות הרי היו בעיה מקומית, שנגעה לצעקנים ובכיינים דוגמת עבדחבה הירושלמי.

עתה, לראשונה, עומד לראות אור ב"ספריית האנציקלופדיה המקראית" (על ידי מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב) תרגום עברי מלא של כל תעודות אל-עמארנה, ועמן התעודות שנמצאו בכאמד א-לוז שבבקעת הלבנון, שמן הראוי לצרפן לאוסף של תעודות אל-עמארנה, וכן תעודות תענך הקודמות בזמן לתעודות אל-עמארנה. עוד שולבו בכמה מפרקי הספר, ה"תיקים", תעודות שהמתרגמת מצאה לנכון לשלבן עניינית בפרקים השונים. מקורן של תעודות אלה בארכיון של ממלכת החתים בחתושה שבמרכז טורקיה ובארכיון של ממלכת אוגרית שבחוף של סוריה הצפונית.

פרשת עבדחבה ויריביו

להלן פרק י"א של הספר הכולל את התעודות הנוגעות לעבדחבה מלך ירושלים, מריבותיו עם שכניו ותלונותיו החוזרות ונשנות על העוולות הנגרמות לו. מתוך מכתביו מבצבצת דמותו של האיש. המכתבים ערוכים בסדר המשוער של השתלשלות העניינים.

זמנם של המכתבים הנוגעים לירושלים הוא פרק זמן לא ארוך בסוף ימי אמנחתפ השלישי וראשית ימיו של בנו אמנחתפ הרביעי-אחנאתון. מאחר שהמכתבים לא מציינים את שמות הנמענים אי אפשר אלא לשער למי מהמלכים האמורים נשלחו. עניינם המרכזי של המכתבים הוא מאבקם של עבדחבה ושכניו על השליטה בדרך הרוחב המחברת את במת ההר באזור ירושלים עם מישור החוף ודרך האורך הבינלאומית העוברת בו, ומחברת את מצרים עם סוריה, מסופוטמיה ואנטוליה. במכתבים מתגלים היחסים של מלכי דרום כנען עם המלכים שבצפונה של הארץ, שגם להם עניין בשליטה באותו עורק תחבורה בינלאומי. לפיכך אנו מוצאים את מלכי עכו ואכשף (שבעמק עכו) מעורבים במאבקי עבדחבה ושכניו. בשלב מסוים הם סייעו בידי עבדחבה ושוורדתה (כנראה מלך גת) במאבקם באויב משותף המכונה בשם חבירו, ושלחו לעזרתם חמישים מרכבות, אלא שמסיבות שלא נודעו לנו התפרדה החבילה. בעלי הברית מהצפון נעשו עוינים לשוורדתה, וכנראה גם לעבדחבה. אויביו של עבדחבה היו מלכאלו מלך גזר שעל הדרך ממישור החוף לירושלים, וחותנו תגו מלך גת-כרמל, שמיקומה שנוי במחלוקת. גם היחסים בין שוורדתה ועבדחבה עלו על שרטון.

המכתבים גם מעלים על פני השטח את היריבות בין ירושלים לשכם, יריבות טבעית העולה בתקופות שונות בהיסטוריה שלא נעלמה עד עצם היום הזה. עבדחבה האשים את מלכאלו שהתחבר אל בניו של לבאיה משכם. אלה ביקשו להמשיך במדיניות ההתפשטות של אביהם על חשבון שכניהם. את תגו מלך גת-כרמל האשים כי אנשיו שישבו בבית-שאן, כנראה כחיל-מצב בשירות מצרים, מסרו את ארץ שכם לחבירו.

מצוקתו של עבדחבה עולה ממכתביו המלאים ייאוש. עבדחבה מבקש בהם כי פרעה ישלח להביאו למצרים. אבל השליט המצרי לא התרגש ביותר ממכתביהם של היריבים בכנען. כל עוד מריבותיהם לא פגעו באינטרסים של מצרים יכולים היו היריבים להתקוטט. כל עוד המסים שולמו ושיירות המסחר הוסיפו לעשות דרכן, ושלטון-העל המצרי לא הרגיש באיום על קיומו, לא היה לשליט המצרי עניין להתערב במריבות הפנימיות בכנען. רק כשהתגברו ענני הסכנה החתית בצפון התכונן פרעה לצאת למסע מלחמה בכנען, מסע שעל ההכנות לקראתו אנו קוראים במכתבים.

שמו של מלך ירושלים, עבדחבה, מורכב בשם העצם השמי-מערבי "עבד" ובשם האלה החורית הראשית "חבה". מאחר שמתן שמות בעולם הקדום לא היה עניין של אופנה כבימינו נראה שעבדחבה השתייך ליסוד חורי באוכלוסיית ירושלים.

עבדחבה מרבה להתלונן על שמאשימים אותו שבגד במלך, בעוד שהוא נבגד ולא בוגד. כולם מתנכלים לו, שכניו וגם הפקידים המצרים אדיה וינחמו. הוא מתלונן על התנהגותם של חיילי חיל-המצב הכושי המוצב בירושלים שפרצו את עליית הגג בביתו. עבדחבה מסיים את מכתביו בהתרפסות לפני הסופר המצרי העתיד לקרוא את מכתבו לפני פרעה: "לסופר המלך אדוני אמור: כה (אמר) עבדחבה עבדך. לרגליך נפלתי. עבדך אנוכי. הבא מלים יפות אל המלך אדוני".

מכתב מאת עבדחבה מושל ירושלים למלך מצרים

למלך אדוני אמור: כה אמר עבדחבה עבדך. לרגלי המלך אדוני שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי.

ראה אנוכי אינני מושל-עיר; חייל אנוכי למלך אדוני. מדוע המלך אדוני אינו שולח את שליחי?

לכן ינחמו שלח כוח צבאי, אך הוא לא יצא; אני עצמי שילחתי אותו. לכן, ישמע-נא המלך אדוני לעבדחבה עבדו.

אם אין צבא סדיר ישלח-נא המלך אדוני נציב אשר יביא את מושלי הערים עמו.

...המלך... המלך,... וחיל המצב השייך לאדיה שליח המלך, לקח רכוש של ביתם.

ידאג-נא להם המלך וישלח-נא את שליחי במהרה, כאשר... הכוח...

מכתב מאת שוורדתה מושל גת למלך מצרים

המכתב מזכיר את קעילה שבשפלת יהודה שאנשיה ניצלו את היריבות בין עבדחבה ושוורדתה ועברו מצד לצד.

למלך אדוני, אלוהי, שמשי, אמור: כה אמר שוורדתה עבדך, עפר רגליך. לרגלי המלך אדוני שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי.

ידע-נא המלך אדוני כי חרבה ארץ המלך אדוני בשל עריקת אנשי קעילה אל הבוגדים.

ישלח-נא המלך צבא סדיר. ולו יקשיב למושלי עריו ואנו נתנגד להם ונרחיק מארץ המלך אדוני את הבוגדים.

מכתב מאת שוורדתה מושל גת למלך מצרים

במכתב זה מספר שוורדתה על הצלחתו להחזיר לרשותו את קעילה לאחר שתושביה בגדו בו בעבור בצע כסף. שוורדתה מצהיר כאן על ניקיון כפיו. דבריו מזכירים את דברי משה: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), ושמואל: "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" (שמואל-א יב, ג). לבאיה היה מושל שכם, הזכרת מותו מסייעת בקביעת הכרונולוגיה היחסית של מכתבי שוורדתה ועבדחבה. לבאיה מתואר כאויב מצרים. ברור שהיה אחת הדמויות המרכזיות בתככים ההדדיים בכנען.

למלך אדוני, אלוהי, שמשי, אמור: כה אמר שוורדתה עבדך, עפר רגליך. לרגלי המלך אדוני, אלי, שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי.

המלך שלחני להילחם בקעילה. נלחמתי, ועתה שלום לי. עירי הושבה אלי.

מדוע כתב עבדחבה לאנשי קעילה "קחו כסף ולכו אחרי"? וידע-נא המלך אדוני כי לקח עבדחבה את עירי ממני.

ועוד: ישאל-נא המלך אדוני אם לקחתי מידי איש שור או חמור; או-אז הוא צודק!

ועוד: לבאיה מת, זה אשר נהג לכבוש את ערינו, אבל עתה עבדחבה הנו לבאיה אחר, והוא כובש את ערינו.

וייתן-נא המלך דעתו על עבדו בעניין זה; אבל לא אעשה דבר עד אשר ישיב המלך דבר לעבדו.

מכתב מאת עבדחבה מושל ירושלים לאמנחתפ הרביעי מלך מצרים

מכתב זה מגלה כי עבדחבה היה בן למשפחת המלוכה של ירושלים. אבל ירושת הכיסא לא היתה תלויה רק בכך, כי אם ברצונו הטוב של פרעה. עבדחבה מבקש לשכנע את המלך בנאמנותו למצרים, כי הרי הוא חב לפרעה את עצם היותו למושל בעירו. הוא מתלונן על שאינו זוכה להגנת מצרים. אפילו את חיל-המצב שהיה מוצב בירושלים לקח ממנה הנציב המצרי ינחמו. אלומלכו הוא כנראה מלכאלו מלך גזר, שבעבר היה בעל-בריתו. בקשתו של עבדחבה לראות את עיני המלך, משמעה לבוא למצרים ולהתייצב לפני המלך. הוא מתלונן שבגלל המצב אינו יכול להראות את פני המלך. אולי אין מדובר ברצונו לראות את המלך אלא בדרישה שנדרש להתייצב במצרים, והוא מתחמק ממנה.

למלך אדוני אמור: כה אמר עבדחבה עבדך. לרגלי אדוני המלך שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי.

מה עשיתי למלך אדוני? הם משמיצים אותי לפני המלך אדוני: "עבדחבה מרד במלך אדונו". ראה באשר לי, לא אבי ולא אמי הושיבוני במקום הזה, אלא זרוע המלך החזקה הכניסה אותי לבית אבי, מדוע דווקא אני אפשע במלך אדוני?

כל עוד אדוני המלך חי; אומר אני אל נציב המלך אדוני, "מדוע אוהב אתה את העפירו, אך את מושלי הערים אתה שונא?" לכן אני מושמץ לפני המלך אדוני.

הואיל ואני אומר: "אבודות ארצות המלך אדוני", לכן אני מושמץ לפני המלך אדוני, כי המלך אדוני הציב כאן חיל-מצב, אך את כולם שבה ינחמו. ואת החיילים החזיר אל ארץ מצרים....

ועתה המלך אדוני, אין כאן חיל-מצב, על כן ידאג-נא המלך לארצו. כל ארצות המלך אדוני ערקו, אלמלכו הרס את כל ארצות המלך, ולכן ידאג-נא המלך אדוני לארצו. ואנוכי אומר: "הייתי בא אל המלך אדוני לראות את עיני המלך אדוני", אך עזים מעשי האיבה נגדי, לכן איני יכול להיכנס אל המלך אדוני.

יישר-נא בעיני המלך לשלוח חיל-מצב וכך אוכל לבוא ולראות את עיני המלך אדוני, כל עוד המלך אדוני חי; תמיד כאשר יצאו הנציבים, הייתי אומר להם: "אבודות ארצות המלך!" אבל הם לא הקשיבו לי. אבודים כל מושלי-הערים; לא נותר מושל-עיר נאמן למלך אדוני.

ייתן-נא המלך דעתו לצבא הסדיר, ושיצא הצבא הסדיר של המלך אדוני. אין עוד ארצות למלך, העפירו שדדו את כל ארצות המלך. אם יהיה כאן צבא סדיר עוד בשנה הזאת, תישארנה ארצות המלך אדוני; אך אם לא יבוא צבא סדיר, תאבדנה ארצות המלך אדוני.

לסופר המלך אדוני, כה אמר עבדחבה עבדך: "הבא-נא את דברי במלים יפות אל המלך אדוני. אבודות כל ארצות המלך אדוני!

מכתב מאת עבדחבה מושל ירושלים לאמנחתפ הרביעי מלך מצרים

גם מכתב זה מזכיר את פרשת קעילה. עבדחבה מאשים גם את אשקלון ולכיש בהשתתפות בסכסוך, ובתמיכה במי שהוא קורא להם פושעים במלך. עניין אחר המעסיק אותו הוא התנהגות חיילי חיל-המצב הכושי בירושלים. איננו יודעים מדוע פרצו החיילים לעליית הגג, היינו הקומה העליונה, בביתו של עבדחבה. האם הוא מגזים בתיאור הסכנה שנשקפה לחייו מהחיילים הכושים? כרגיל במכתבים, המכותבים יודעים את פרטי העניין אבל לבאים מהחוץ, המידע קטוע. עבדחבה מבקש לשלוח חיל-מצב לירושלים, במקומו של החיל שלקח אדיה אבל אינו רוצה לשאת בכלכלת חיל-המצב.

למלך אדוני, אמור: כה אמר עבדחבה עבדך: לרגלי אדוני שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי. ראה, באשר לכל דברי המלך אדוני, הביאו אלי צבא סדיר לתוך קעילה להילחם בי. ראה את המעשה אשר עשה/עשו נגד עבדך. חצי נחושת...

...הכניסו אל קעילה. יידע-נא המלך כי כל הארצות חיות בשלום זו עם זו, אך נגדי הן עושות מלחמה; לכן ידאג-נא המלך לארצו. ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ולכיש נתנו להם מזון, שמן ואת כל מחסורם. לכן ידאג-נא המלך לצבא הסדיר וישלח-נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני.

אם יהיה עוד בשנה הזאת צבא סדיר, יישארו הארצות ומושלי-הערים נאמנים למלך אדוני; אולם אם אין צבא סדיר, למלך לא יהיו ארצות ומושלי-ערים.

ראה, ארץ ירושלים זו - לא אבי ולא אמי נתנו לי אותה, זרוע המלך החזקה נתנה לי אותה. ראה מעשה זה! זה מעשה מלכאלו ומעשה בני לבאיה אשר נתנו את ארץ המלך לעפירו! ראה, המלך אדוני, הצדק עמי באשר לכושים.

ישאל-נא המלך את הנציבים, כי הבית חזק מאוד והם זממו לבצע פשע חמור מאוד: לקחו את כליהם ופרצו את עליית-הגג. אם ישלח המלך לארץ ירושלים חיל-מצב עם... עבדים, ידאג-נא המלך להם. כל הארצות בידם. וישאל-נא מלכי עליהם/עליהן. ולו יהיה הרבה מזון, הרבה שמן, הרבה לבוש, עד שיעלה פורו, נציב המלך, לארץ ירושלים.

אדיה הסתלק עם חיל-המצב, החיילים שנתן המלך. ידע-נא המלך שאדיה אמר אלי: "ראה, הוא פטרני". אל תעזוב אותה (את העיר). ועוד בשנה זו שלח אלי חיל-מצב ושלח נציב מטעם המלך, לכאן שלחתי שיירות אל המלך אדוני, אסירים, חמשת אלפים... שמונה מובילים לשיירות המלך נלכדו בשדה אילון. יידע-נא מלכי אדוני שלא אוכל עוד לשלוח שיירה אל המלך אדוני. לידיעתך!

ראה, מלכי השכין את שמו בארץ ירושלים לעולם. ואינו יכול לעזבה, את ארץ ירושלים.

לסופר המלך אדוני אמור: כה אמר עבדחבה עבדך. לרגליך נפלתי. עבדך אנוכי. הבא מלים יפות אל המלך אדוני. חייל המלך אנוכי. נכון אני למות למענך!

אכן פשעו נגדי האנשים הכושים. כאצבע שלא נרצחתי ביד הכושים בתוך ביתי. יחקור-נא המלך אדוני, וישאל עליהם שבע פעמים ושבע פעמים ידאג-נא לי המלך.

מתוך הספר "למלך אדוני", מכתבי אל-עמארנה, מכתבי כומידו, מכתבי תענך ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ, מאת ציפורה כוכבי-רייני, העומד לראות אור בספריית האנציקלופדיה המקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ