בני אדם נולדו לשתוק ולחייך

85 שנה לפרעות פטליורה-דניקין שהתחוללו באוקראינה ומסע לטטיב, עיירת הולדתו של יעקב אורלנד

רוחמה אלבג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוחמה אלבג

לפואמה "קייב" מאת יעקב אורלנד (2002-1914), שהתפרסמה באמצע שנות התשעים, הוסיף המשורר, בעשור האחרון לחייו, שני שירים שבהם התייחס באופן מלא לחוויה המשמעותית ביותר בתולדותיו: הטבח שהיה עד לו כילד בעיירת הולדתו טטיב, עיירה קטנה ושלווה במרחבי יערות ושדות מוריקים. זמן ההתרחשות "יום יפה לאלהים. ערב פסח. / תפרחת הלילך באילנות... / אבל באו פטליורה ודניקין... / חורבן והשמד ומעינות אימה רבה".

העיירה טטייב, כמו מאות עיירות יהודיות אחרות, נכללה ב"תחום המושב" שידע במאות ה-19 והעשרים פרעות אינספור. החמורות ביניהן, מאז גזירות ת"ח ות"ט, היו הפוגרומים שהשתוללו באוקראינה בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה. מתוך 120 קהילות שהיו בפלך קייב נכחדו בשנים 1920-1919 כתשעים עיירות וכפרים. בטטייב, השוכנת כמאתיים קילומטרים מדרום לקייב, נטבחו 5,000 יהודים בשני גלי פרעות, בשבוע אביבי אחד. גם מקהילת יהודי דובובה, השוכנת כמאה קילומטרים מדרום, שאליה נמלטו פליטים מטטייב, לא נותר איש, ובין יתר הנרצחים היה גם רב העיירה, אביו של מ"י ברדצ'בסקי ואחיו הבכור.

אחד היוצרים שהגיבו מיד לפוגרומים הקשים היה טשרניחובסקי, שישב באותה עת באודסה. בשלושה שירים - שהמפעים ביניהם הוא "זאת תהי נקמתנו" המוקדש "לנשמת הרוגי אוקראינה". הרקע לפרעות נעוץ במלחמת העולם הראשונה; לקראת סיומה ספג הצבא הרוסי כשלונות, והיהודים - אף שרבים מהם השתתפו בקרבות - הואשמו באהדה לאויב הגרמני. אלפי פליטים גורשו מרוסיה (שחלשה על חלקים נרחבים בפולין, לטוויה וליטא) לאזור תחום המושב (הצייר אבל פן תיעד בסדרת ציורים את הגירוש המאסיווי של היהודים). לאחר שתי המהפיכות (פברואר, אוקטובר 1917) התחוללה מלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה כשנתיים. חילופי השלטון התכופים הביאו להתגבשותן של כנופיות פורעים שמרביתן היו בפיקודם של פטליורה, מפקד הצבא האוקראיני, ודניקין, מפקד כוחות הצבא הרוסי. שני המחנות התנגדו לשלטון הסובייטי אך כילו את חמתם ביהודים. הפוגרומים העקובים מדם, שהיו בהן התעללויות, אונס, ביזה, שחיטה והשלכת תינוקות וילדים לנהרות, הביאו למותם של 200 אלף יהודים; כחצי מיליון גורשו או נמלטו מבתיהם. שרידי החרב הגיעו בעיקר לקייב ואודסה, ועוני ורעב פשטו בקרב הנמלטים.

באותה עת נודע ההסכם שחתם זאב ז'בוטינסקי עם סמיון פטליורה שנמלט לפולין, ואשר לפיו - אם יחזור פטליורה לשלטון באוקראינה תוקם שם מליציה להגנה יהודית. פטליורה לא שב למולדתו ומצא מסתור עם בני משפחתו בפאריס. שם, ב-1926, ירה בו יהודי צעיר ושמו שלום שוורצבארד כנקמה על מעלליו, ובכללם טבח בני משפחתו. במפתיע, בסיום המשפט המסוקר, זוכה הרוצח ויצא לחופשי.

במשך שבעים שנה נשא עמו יעקב אורלנד את צער השתיקה על הפוגרום בטטייב עיירתו. השיא היה בטבח שהתחולל בערב פסח, ה' בניסן תרע"ט (1919). בעקבות ידיעות מוקדמות על התנכלויות ליהודים בכפרי הסביבה התארגנו בטטייב צעירים יהודים ורכשו כלי נשק להגנה עצמית. אך כל הניסיונות לא הועילו, ומעשי הזוועה שנערכו במקום כילו את הקהילה בעיירה. צער השתיקה בשירו המפורסם של אורלנד, והבקשה מהנמענת "נרדים את עברנו", נבע מהניסיונות לכסות את הזיכרונות. כך למשל הוא מצהיר: "ברגע כואב של יחוד ומימוש וגילוי - / אני סוד / דרכי מיושר ונפרע, אמיתי ובדוי / עד מאוד" (מתוך: יעקב אורלנד, "מבחר כתבים א-ג", מוסד ביאליק, 1997; כרך א, עמ' 42). גם בראיון משנות התשעים התוודה לשמואל הופרט: "קשה לספר על פחד, לתאר את המראה או התחושה".

נראה שאורלנד ניסה לחפות על האימה דווקא בעליזות, כמו בשיר "חרוזים מעטים על עירי הקטנה": "הביאו אלי האדרת שלי - / אצא להביט בעירי הרודמת" (שם, א, עמ' 85). בהמשך הוא כותב שכל הדרכים מובילות לטטייב, "כי דרך אחת רק ממנה נפתחת / ודרך אחת רק אליה לעד". בשני קובצי השירה הראשונים של אורלנד - "אילן ברוח" (1939) ו"שירים על עיט ויונה" (1946) יש הד קלוש לזוועות. דב סדן הבחין בנהרה ייחודית בפניו של המשורר התמיר ואוהב החיים, שהיא אופיינית למי שהתנסו ב"ראייה מקרוב של מיתה משונה ואכזרית". וכך אכן כתב המשורר ב"שלכת": "בני אדם נולדו לשתוק ולחייך / בני אדם נולדו לצנוח וללכת" (א, עמ' 270).

בפוגרום של ערב פסח 1919 נטבחו כ-4,000 מיהודי טטייב. אורלנד בן החמש הסתתר בחבית אשפה בחצר הבית והיה עד לזוועות. אמו משכה אותו מהחבית, רצה לכנסייה ונשארה בה כמה ימים בחסות הכומר. לבסוף נמלטו בני המשפחה לקייב, משם לקישניב, וכעבור כשנה עלו לארץ והתיישבו בכפר גלעדי. אחת הפעמים היחידות שבהן התייחס אורלנד במישרין למראות הקשים מטטייב היתה במחזור השירים "נתן היה אומר" (1984). באחד השירים הוא מתעד סיור עם יצחק שדה לאחר כיבוש העיר לוד. שם, למראה החללים המושלכים ברחוב, התערבבו בו חרדות המציאות וזוועות הזכרון "מראות טעטיב שלי. הפוגרומים. סבי וסבתי, דודי ובנותיהם..." (ג, עמ' 80).

שתיקתו ההולכת ונמשכת של המשורר הניבה ביטויים מהופכים שעיקרם געגוע למולדת הישנה והתרפקות על הווי החיים הכפרי הפסטורלי; כאילו היה משורר כפול-מולדת שנאלץ להיעקר, ללא הנמקה ברורה, מהיער והפרחים שאליהם הוא מייחל, כי "ביער ובנחל / אוולד שנית... חיוך עודו זורח.... שם לתכלת ולרוח / את פני אושיט" (א, עמ' 22-21). אבל היתה גם ביוגרפיה שתוקית. ניסיונות ההשתקה והעמדת הפנים חילצו מתוכו צער וגעגועים, כאב וכמיהה אל ה"שם" הרחוק. לקורא בשירת הנוסטלגיה הזאת ניכרת אחיזה כמעט נואשת בילדות שלפני גדיעת החיים: "שם בכפר, על גדות הנחל / בין עצי הדובדבן, / יש עוד דלת שנפתחת / לקראתי בגן" (א, עמ' 21).

חלק מאותן חוויות מוצפנות ביטא אורלנד בפואמה "קייב", שהופיעה בגירסה ראשונה ב-1985, ובה מתוארת התקופה שבני המשפחה התגוררו בקייב כפליטים. בצד הרשמים מהעיר הגדולה - מזחלות השלג, הכנסיות המהודרות, הדנייפר, בית הכנסת הגדול ועוד - מטושטשות הנסיבות שהביאו את בני המשפחה לעיר. פה ושם נמצא תיאורים של האב, שאימת המאכלת בעיניו, ומבין השורות עולה התהייה על אלוהים: "מה שברור: בטטייב, בשעת השחיטה לא ראיתי את אלהים / תמיד היה לו חוש לפוגרומים. ידע מתי לחמוק". כן נכתב "אבל מה לי ולקייב? מה סוף-סוף יש לי ולקייב"? קייב מסווה היטב את הסוד; היא שורש הרע, ולראיה מובאת באבי-יאר הסמוכה.

הקרע הכפוי עורר באורלנד געגועים שהיקשו על סיכויי ההיטמעות בארץ, דבר שהיה לו ביטוי בשירה המוקדמת, כפי שהציג א' ליפסקר ב"מולדת הרימון - ארץ-ישראל בשירת יעקב אורלנד", המראה כי בספר שיריו הראשון "אילן ברוח" אין ולו שיר עמל או מולדת ארץ-ישראלי מובהק אחד. כפי שמעיר ליפסקר, בשיר "מכתב מאמא" (שירים על עיט ויונה), נוקט אורלנד תחבולה רטורית, ובמכתב שכותבת האם לבנה היא מספרת לו על הרצח בילדותו ועל הרצח שהתרחש מול עיניו כש"אבות אבותיך / שחוטי סכין קצבים וערופי גרזן מיער" (השיר לא כונס במבחר שלפנינו).

אורלנד התמיד בשתיקתו עד 1991. בהקדמה לפואמה "קייב", שהופיעה בספר נפרד, הוא כותב "מצאתי צורך לצרף לה שני פרקי שיר נוספים, הזוכרים את עיירת הולדתי טטייב... מגיל ה"א ואילך מהלכת על טטייב אימים וחרדות" (כרך ג). הצורך שחש המשורר לצרף שני פרקי שיר נועזים ומצמיתים במיוחד נבע בין השאר מהעובדה שטטייב נהפכה לסמל בחייו ובהגדרת עצמו כיהודי, אגב תובנה עמוקה של איש בערוב ימיו כי טטייב התוותה את גורלו וגורל בני משפחתו מאז. לשני השירים המאוחרים ניתנה הכותרת "אני כותב טטייב" וכותרות משנה "טיוטה א" ו"טיוטה ב", שהיא בבחינת אמירה על כי שתי הטיוטות אינן אלא נוסח מוקדם ונסיוני למה שאולי לא ייכתב לעולם. "לא יכולתי לתאר הכל", התוודה אורלנד בראיון הרדיו. "רק דבר אחד זכרתי: את החתן והכלה שתלו אותם על מוטות חופתם", והוא פרט שהוכנס ל"טיוטה ב".

מתוך החבית שבחצר הבין הילד יעקב אורלנד "כי טטייב היא הפחד". באחת נשטף הכל אדום, ומבעד לחבית ראה "מה שלא יספר לעולם". אחר כך הוא נפנה לתיאור הצלתו על ידי אמו והכומר. אורלנד נרתע עדיין מלהעלות את המראות הקונקרטיים ומבליעם בין השורות. רק ב"טיוטה ב", בעלת המבנה הקצר והחד-פעמי ביצירתו, הוא מתגבר על השיתוק הפנימי ומונה במעין ספירה אוטומטית רצף של מראות זוועה. בצמדי משפטים דחוסים עוברות במהירות התמונות: הדודות נשחטות, גרזן ננעץ בעורף האב, "בית המדרש - בשלהבת קורס", גוססים מכל עבר, ראש ערוף וכלב נובר בו, הסבתא מתרוצצת ונר בידה, "אני רק בן הא - ושפתי נוגס". אולם אורלנד פוסח על המראה המחריד מכל: נפילתו של הסב ותיאור ראשו הכרות. שהרי המלים, לדבריו, "רק מסייעות לקרוב. לגעת. לדעת שעד כאן. / שלא עוד".

בנסיעתנו באחרונה לאוקראינה ביקשנו לבקר בין השאר גם בטטייב. לא ידענו מה צפוי לנו שם, זולת בית קברות. ביום האחרון לשהותנו שם הצטרפנו למסע חזרה של אורלנד, בערוב ימיו, ב-1992, אל טטייב. המשורר שביקש לסגור מעגל התקבל בכבוד בבית העירייה, ואחד מנכבדי העיירה, המשמשת עיר מחוז לכפרי הסביבה, ניסה למצוא אתו את בית המשפחה ואת הכנסייה שבה התחבאו האם ובנה בן החמש. הכנסייה לא נמצאה, מפני שחרבה לדבריהם עם פלישת הגרמנים.

ככל הנסיעות באוקראינה, מלאה בצבע ויופי גם הדרך לטטייב, העוברת בביאלה צרקוב (שדה לבן), עירו של הסופר יעקב שטיינברג שכנסייה לבנה בטבורה. להפתעתנו התגלתה טטייב כעיירה זרועת בתים קטנים דמויי בקתות, שפה ושם מבצבצים בה מבנים ציבוריים נעדרי חן. בשלב זה התעוררה תחושת חוסר אונים: לאן עכשיו? איש אחד, נשוא פנים, יצא לקראתנו מבין פיגומי כנסייה חדשה וניאות להובילנו אל בית הקברות היהודי. יחד עלינו לגיא קטן, ששרידי מצבות אפורות, שחלקן כתוב עברית, מבצבצות בו מבעד לדשאים ירוקים. המצבה החדשה ביותר נשאה את התאריך 1953. בגל הראשון של הפרעות נקברו כאן המתים בקברי אחים, אך בגל השני לנהר או נותרו מוטלים בשדות.

לשאלתנו על הכנסייה אמר לנו האיש, שהסתבר כי הוא מבכירי העירייה, כי אין כנסייה פרבוסלווית בטטייב; הכנסייה העתיקה והיחידה באזור נבנתה ב-1825, והיא סמוכה מאוד לעיירה, מרחק של דקות נסיעה אחדות. לאחר שנפרדנו ממנו הגיעה אשה, ובלי לשאול דבר סיפרה כי באחד הבתים בקצה העיירה מתגוררת "היהודייה האחרונה בטטייב". עשינו את דרכנו בעקבותיה, מתפתלים והולכים בשבילים ורחובות בין עצי דובדבנים ומרבדי פרחים, עד שהגענו לבקתה שבחצרה קילון מים, אורווה ריקה וערוגות פרחים. את פנינו קידמה אשה מבוגרת ונמוכת קומה שופעת חיוכים. חברי הקבוצה נדחסו לבית לשמוע את סיפורה המרתק של הגויה שנישאה ליהודי בשם סגל, על בתם היחידה ועל מותו לפני עשרים שנה. היהודי האחרון, בעלה, קבור באותו גיא שהיינו בו דקות אחדות לפני כן.

מהביקור המרגש הזה יצאנו לכיוון הכנסייה העתיקה. בדרך אליה עברנו ברחבה הגדולה שבמרכז העיירה, במקום שהיו בתי המדרש ובית הכנסת שעלו באש על יושביהם, שהיום היא פארק קטן. חצינו פלג מים, עברנו בחורשה ובשדות שזה עתה נקצרו, והנה "על הגבעה, באופק ממול, קלויסטער פראווסלאבי ישן", כפי שכתב אורלנד. כעבור שנים שאל המשורר את אמו מדוע ברחה דווקא לשם, ותשובתה היתה "אולי מידת הרחמים שמייחסים לאותו האיש". בתום נסיעה קצרה הזדקרה על אחת הגבעות כנסייה יפה וצנועה בעלת שתי כיפות כסופות, שבקודקודן צלבי כסף וחלונותיה צרים, מבנה הנאמן לדגם המסורתי הביזנטי. צבעה כחול ולבן והיא טבולה בדשא. בית הכומר שמאחור היה נעול. סביב שקט גדול. על ספסלי עץ ישנים שברחבת הכנסייה ישבנו וקראנו "נזיר צעיר, בחרוט שחור ומצועף לראשו, עומד בפתח היראה... בערב פסח תרע"ט היו אלו שתי עיניו שזלגו רחמים, שפעו לב,... הנזיר גוחן לפני אמא, תומך בידה... אוחז בידי, מוליך את שנינו לבקתה קטנה... אפילו שמו ואסילי, אפילו שמו איואן, לא אשכח לו זאת, ליהודי שבו, לבן האדם".

בחזרה לקייב הקשבנו לשיר שאורלנד כתב את מלותיו, ללחן עממי-רוסי:

"מיהו המיילל ברוח

ובקולו השכול?

מי המתפלל לנוח

ואינו יכול?

זה שיר דחי, זה שיר בכי

ששרים כולם.

כך זולג לו על הלחי

עצב העולם".

תודתי לשמרית אור ולארכיון יעקב אורלנד, המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ