יחזקאל רחמים
יחזקאל רחמים

"בואו-מהר, בואו-מהר, מנשה מזיין ת'אשכנזי", קרא אלינו יוסי, הילד הכי פלצפן בקבוצה, בדיוק כשחזרנו מהבית ספר לפנימייה. "נו רוצו כבר, מנשה הורג ת'אשכנזי במכות!"

כמו בכל יום היינו עסוקים בלנחש מה יש לאכול לארוחת צהריים לפי הריח שהגיע דרך החלונות הגבוהים במטבח של פלורה. בפעם הזאת זה לא היה קשה במיוחד. דבר ראשון היה כרוב מבושל, את זה ידענו כבר מרחוק, ואם ככה אז בטוח היה גם פירה. דורון ניחש שיש נקניקיות וכולם הסכימו אתו בלי בעיות, אני הימרתי שיש קציצות בשר טחון עם הרוטב האדום הטעים הזה. איך ששמענו שמנשה מזיין ת'אשכנזי הפסקנו עם ההימורים ורצנו כולנו בכיוון הדשא, אל מתחת לעצי אורן הענקיים.

"סתום ת'פה, יא-אשכנזי!" מנשה קילל ובעט. האשכנזי כבר היה שכוב על הדשא וניסה להגן בשתי הידיים שלו על הפנים ועל הראש. הוא היה רזה וחיוור, האשכנזי שלנו, ציפלון כזה עם רגליים דקות, שדורון מהתחלה התחיל לקרוא להם גפרורים וכולנו המשכנו אחריו.

האשכנזי שלנו היה האשכנזי היחיד בכל קבוצת עופר, הקבוצה של כיתות ד' וה', ולפי מה שאנחנו יודעים הוא גם היה האשכנזי היחיד בכל הפנימייה. בכיתה ו' היה עוד אחד, אבל הוא תמיד התעקש שהוא לא אשכנזי כי אמא שלו בכלל בולגרייה, וחוץ מזה הוא היה השוער הכי טוב בפנימייה ככה שנמאס לילדים להתווכח אתו על זה. האשכנזי שלנו היה הילד הכי חדש בקבוצת עופר. הוא הגיע לפנימייה שלנו בגלל מה שקרה בין אבא שלו לאמא שלו. אומרים שאפילו היה כתוב על זה בעיתונים. האמת היא שהוא היה בין הגדולים בקבוצה, אבל בכלל לא הרגישו את זה עליו בגלל שהוא היה חלשלוש כזה ובקושי דיבר. כנראה שלפני שהוא בא לפנימייה הוא היה סתם עוד ילד אשכנזי רגיל.

"תראה לו מה זה, שילמד!" צעק דורון כשהתקרבנו אל השניים וכולם התחילו לשיר כמו איזה מקהלה מאחוריו את שיר המכות הידוע. "לא ראינו דם! לא ראינו דם! לא ראינו דם!"

עוד תוך כדי ריצה יוסי סיפר שהאשכנזי לא מוכן להודות שהוא שבר ת'טלוויזיה במועדון, ושמנשה אומר שבגללו המדריכים מתכוונים להאשים אותו. בגלל הטלוויזיה השבורה כל הקבוצה היתה בעונש של כיבוי אורות מוקדם בשעה שלמה, כבר שלושה ימים. עופר המדריך אמר שנישאר בעונש עד שמישהו יבוא ויודה שהוא שבר ת'טלוויזיה. בקבוצה רצות כל מיני שמועות, יש כאלה שיודעים מי שבר, אבל בינתיים אף אחד לא בא להודות, והבנות לא מפסיקות להתבכיין שהעונש לא צודק, כי בטוח מי ששבר היה אחד הבנים, אז למה כולם צריכים להיענש ולסבול.

כבר הקפנו את מנשה ואת האשכנזי בחצי עיגול ומנשה הפסיק לרגע עם הבעיטות שלו, כאילו הוא רצה לראות קודם מה כולם חושבים על ההחלטה שלו לכסח לאשכנזי ת'צורה עד שהוא יסכים להודות. גם האשכנזי עצר להסתכל, אבל על כל מקרה השאיר יד אחת למעלה בשביל להגן על הפנים.

"למה שברת ת'טלוויזיה?" צעק דורון על האשכנזי.

"תענה לנו", מנשה הכין ת'רגל לבעיטת וולה, "למה שברת ת'טלוויזיה? הא?"

"זה לא אני שברתי," האשכנזי אמר וספג בעיטה, חלשה האמת.

"שתוק יא-אשכנזי!" קובי התערב וישר אחרי זה חייך ת'חיוך המטומטם שלו.

"איך אתה יודע שזה הוא שבר?" שאלתי את מנשה וראיתי איך האשכנזי מסתכל עלי פתאום.

"הוא כל הזמן יוצא בלילה מהחדר, אחרי הכיבוי אורות, החולה נפש הזה", דורון אמר, כאילו שזאת הוכחה שהאשכנזי שבר ת'טלוויזיה, כאילו שילדים אחרים לא בורחים מהחדרים אחרי הכיבוי אורות.

"אני עד!" התערב קובי וחייך עוד פעם ת'חיוך שלו.

"אתה", הצביע עלי דורון, "נהיית אוהב אשכנזים רק בגלל הממתקים שסבתא שלו מביאה לו כל הזמן".

קבוע, כל יום רביעי אחרי הצהריים ולפני הסרט, סבתא של האשכנזי מגיעה לביקור. היא באה במונית שמביאה רק אותה, יושבת עם האשכנזי הקטן שלה איזה עשרים דקות על הספסל ליד החדר אוכל ונותנת לו שקית עם ממתקים, וגם כסף. בסוף הוא מלווה אותה בחזרה למונית, שמחכה כל הזמן הזה רק לה ועומד להסתכל עד אחרי שהמונית כבר נעלמת. אף פעם לא ראינו ת'הורים של האשכנזי, וגם אף אחד לא מסכים לספר לנו מה בדיוק קרה אתם. מאיר אומר שהוא שמע פעם ת'מדריכים מדברים על זה שאבא של האשכנזי הרג את אמא שלו ועכשיו הוא בבית סוהר, אבל יוסי סיפר שגם הוא שמע דיבורים על זה שיום אחד אבא של האשכנזי לקח את כל הכסף שלהם וברח אתו לחוץ לארץ, ואמא שלו, שנסעה לחפש את אבא של האשכנזי, שמה אותו בינתיים אצל סבתא שלו, עד שהיא תחזור, יחד עם כל הכסף שלהם.

"אתה יודע שאני בכלל לא אוהב ממתקים", אמרתי לדורון, "וחוץ מזה, הוא מכבד גם אותך מהממתקים שלו, אפילו בלי שתהיה חבר שלו".

"תנשק לי ת'נעליים, עכשיו!" ציווה מנשה על האשכנזי ונעמד דום כמעט צמוד לפנים שלו. כולם עמדו וחיכו להסתכל מה יהיה.

"שלא תעיז לנשק לו ת'נעליים, אתה שומע, שלא תעיז!" איימתי על האשכנזי וראיתי איך דורון סוגר אגרופים. "מנשה", אמרתי, "שנינו יודעים טוב מאוד שלא הוא שבר ת'טלוויזיה, נכון? אז רד ממנו כבר".

"מה יש לך אתה?" התעצבן עלי מנשה.

"מה אכפת לך מסתם אשכנזי, הא?" ניסה דורון להתגרות בי, ולמרות שנשבעתי באלוהים שאני יתאפק בפעם הבאה, כבר הייתי מוכן ללכת אתו מכות עוד פעם.

"אז מה אם הוא אשכנזי?" אמרתי והרגשתי שאני כבר לא לבד, כי ראיתי בעיניים של יוסי שהוא קצת עבר לצד שלי. "אם הוא אשכנזי אז זה אומר שהוא חייב להיות הפראייר שלך?" המשכתי, "איך היית מרגיש אם אתה היית אשכנזי, הא?"

"אני בשום מקרה לא הייתי מוכן להיות אשכנזי", השוויץ דורון. הוא שם את שני האגרופים שלו על המותניים והסתובב אלי. "אבל אתה בטוח היית מוכן!"

באלוהים שניסיתי לשמור על הברקסים אבל תוך שנייה היינו, אני ודורון, על הדשא.

האשכנזי קם להסתכל עם כל הילדים האחרים, אל איך שאני ודורון הופכים אחד את השני ומנסים להדביק אגרופים לפנים, וכולם התחילו לקרוא: "לא ראינו דם! לא ראינו דם! לא ראינו דם!"

"עופר המדריך מגיע, עופר בא!" הזהיר יוסי את כולם ואני ודורון שחררנו רק קצת אחד את השני.

"מה זה צריך להיות פה? זה עוד פעם שניכם?" עופר צעק, "אתה ואתה", הוא הצביע עלי ועל דורון, "עד ארוחת ערב או שאתם באים אלי להודיע לי שהשלמתם אחת ולתמיד, או שאתם לא יוצאים לטיול קבוצתי בשבת, הבנתם?"

נענענו בראשים בלי לענות ושלחנו אחד לשני מבטים של רצח בעיניים.

"למה אתם מחכים?" עופר אמר, בפעם הזאת לכולם, "קדימה, לכו לאכול".

בסוף היה נקניקיות. לא יודע למה הימרתי שיש קציצות בשר טחון עם הרוטב האדום הטעים הזה, אולי בגלל הריח של העגבניות שפלורה מוסיפה לפעמים לכרוב, ואולי זה סתם בגלל שאני שונא נקניקיות. נתתי נקניקייה אחת ליוסי שישב אתי בשולחן, ת'נקניקייה השנייה נתתי לאשכנזי, שמת על נקניקיות. כל הארוחה דורון המשיך לשלוח מבטים מתגרים והייתי מת לקום ולהרוג אותו, אבל המשכתי לשמור על הברקסים. כבר נמאס לא לצאת לטיול קבוצתי בגללו.

כמעט בסוף הארוחה אמר האשכנזי בשקט: "הלוואי שלא הייתי אשכנזי".

"אל תהיה כזה חמור", אמרתי לו, "חכה עוד חודש-חודשיים, אתה תהיה כמו כולם כאן, אתה תראה".

-

יחזקאל רחמים, תושב יפו, סטודנט לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. סיפורו "העוד של דוד והדרשה של יונתן" נבחר כסיפור מומלץ בתחרות הסיפור הקצר בשנה שעברה. זה מקרוב ראה אור ספר ילדים שכתב עם רקפת רחמים "גלית מחליטה להחליט"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ