הטראומה המתמשכת שעיצבה את חייהם בטרם נולדו

קרעי עבר<br> ביוגרפיה, זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני

יהודית באומל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודית באומל

איריס מילנר. הוצאת המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב והוצאת עם עובד, 247 עמ', 84 שקלים

בספרה "היתה פה פעם משפחה" מספרת ליזי דורון על אמה, ניצולת שואה, המתאשפזת במחלתה האחרונה. יום אחד מתחילה האם לצרוח לפתע "חמצן! חמצן!". הרופאים והאחיות מתגודדים סביבה, מבקשים להקל על נשימתה ומצמידים מסכה לפיה, אך היא בשלה, ממשיכה לצעוק שוב ושוב מלה אחת: "חמצן!". רק בתה, המבינה את פשר הדבר, מביאה לבית החולים עוד באותו יום את הספרית השכונתית אשר מחמצנת לה את שערה הדליל, כי הרי רק בלונדיניות, בעלות מראה ארי, יכולות להינצל מציפורני הנאצים. סיפורה של דורון מלמד אותנו בעת ובעונה אחת על עולמם של בני הדור הראשון לשואה, ועל הדרך שבה הם מצטיירים בעיני הדור השני. אך בד בבד הוא גם מלמד אותנו על הדרך שבה בני הדור השני רואים את עצמם, את עברם, את עולמם, ולעתים אף את עתידם.

איריס מילנר, במחקר מעמיק ומבריק, מנתחת את סיפורת הדור השני של יוצרים ויוצרות ישראליים הממשיכים להתעסק בטראומה המתמשכת שעיצבה את חייהם בטרם נולדו.

ספרה של מילנר בנוי כמסע סוציולוגי-ספרותי שבמהלכו היא מנתחת את האלמנטים החוזרים שהיא מוצאת בסיפורת בני הדור השני בארץ. החלק הראשון של המסע עוסק בהכרת הטריטוריה שאנו עומדים לסייר בה: הבהרת המושג "בני הדור השני לשואה", בייחוד מנקודת מבט ספרותית-תרבותית. כאן מתייחסת מילנר למונח "דור שני" כמונח תרבותי, ועוד יותר מכך, כמושג ספרותי, ומכירה לנו לראשונה את הדמויות שילוו אותנו במסע.

התחנה השנייה, מסע בארץ השתיקה, מאפיינת לדעתה כמעט את כל הספרות היפה על השואה, פרי עטם של בנות הניצולים ובניהם. מדובר במה שנראה כמעין דריכה במקום מצד אחד, אך התקדמות עצומה מצד שני: שלב הדחקת העבר למען בניית ההווה והעתיד. בחטיבה המוקדשת לתחנה זו היא מתרכזת בתיאורים של אותה שתיקה, שלדבריה איפיינה בתים כה רבים של ניצולי שואה בארץ לאחר המלחמה, ואשר יש לה ביטוי בולט בספרות בני הדור השני.

בטריטוריית ההדחקה אנו לומדים להכיר את מנגנון ההגנה שאימצו ניצולים וניצולות בארץ כדי לעבור את המסע בארץ החיים שלאחר המוות וכדי שיוכלו להפנות את האנרגיות לבניית עולם חדש במקום זה שהוחרב.

אך זו רק תחנה זמנית. התחנה הבאה היא מסע בארץ המשבר - המקום שבו נפרץ הסכר ונכשל ניסיון ההדחקה של הניצולים. מילנר מפרטת את השלבים בתהליך שהיא מכנה "שובו של המודחק", ובו מתגלה מחדש זהותו האבודה של הניצול. בתחנה זו גם מתגלה לבן הדור השני זהותו האמיתית, המלאה, שהיא "לא מעכשיו ולא מכאן".

בשלב זה מבינים בני הדור השני שהם מגורשים מהמקום הפרטי שלהם ואז מתחיל מסע שורשים. התחנות הבאות בספר עוסקות בתוצאות של אותו פרץ הסכר: ניסיונות בני הדור השני להבין את העבר שלהם ושל בני משפחותיהם, לכתוב על אותו עבר כעדות, ולהתמודד עם הצדדים האפלים של ההתמודדות עם אותו עבר המביאים ניצולים למוות - או לשיגעון.

"קרעי עבר" נכתב כספר מחקר מובהק, העושה שימוש במינוח מקצועי שהוא זר לקורא המזדמן המחפש לעיין בספר חדש על השואה. ובכל זאת הוא מומלץ לציבור הרחב, ולא רק ליודעי דבר בתחומי הספרות והתרבות, משתי סיבות. הראשונה היא יכולתה המובהקת של המחברת לפשט את הז'רגון הספרותי כדי שיהיה מובן לכל קורא אינטליגנטי.

השנייה קשורה בעצם הנושא הסמוי שהספר עוסק בו - הדרכים שבהן נבנו חלקים גדולים של החברה הישראלית, מבחינה פסיכולוגית ותרבותית, תוך כדי התייחסות לאירועי השואה - ובנושא הגלוי שלו: השתקפות התהליך בתחומי הספרות והתרבות, במקרה זה, של בני הדור השני.

רק משום כך אסור לפסוח על ספר זה, העושה סדר בחלק מנכסי התרבות הפופולרית המוכרים בארץ תחת כותרות אחרות, כשעיון מעמיק יותר מגלה כי למעשה מדובר בספרות שואה מובהקת. דוגמה לכך הוא הספר "מיי פירסט סוני" מאת בני ברבש, שמעיבודו הטלוויזיוני נמחק כמעט לחלוטין הפן של השואה, שהיה מרכזי בהבנת העלילה כולה.

מילנר מארגנת למען הקוראים את כל מה שקשור בספרות בני הדור השני שנכתבה בשפה העברית. ראשית, היא מסבירה, מדובר בתשתית כמעט אחידה של עלילה היוצאת מקולמוסם של ילדי הניצולים: סיפור העוסק בעיקר בקרב הקיום של הניצולים ובני משפחותיהם לאחר השואה, והניסיון לבנות חיי המשך. ואולם כל זה נעשה תוך כדי חזרה לזיכרונות ילדות של ילדי הניצולים, המלווים אותם ומשפיעים על חייהם כמנגינת לוואי חרישית לאורך חייהם הבוגרים.

מעניין לציין שגם ניצולים שכתבו ספרות יפה העוסקת בשואה החלו את סיפורם מאותה נקודת מוצא - החיים שאחרי. למעט סיפוריו של ק' צטניק, כמעט לא ניתן למצוא ספרות יפה בעברית פרי עטם של ניצולים העוסקת בשואה עצמה, ובייחוד לא בחוויית מחנות ההשמדה.

הנקודה השנייה שמילנר מציינת קשורה בשתיקה. מילנר טוענת כי ספרות בני הדור השני מחזקת את הטענה הרווחת בארץ כי יחסם של הניצולים לחוויות שעברו התאפיין בשתיקה: כתמים לבנים וגדולים ששימשו תפאורה לילדותם של בניהם. לדעתה, העיסוק הרב בשתיקה זו והתיאורים הבלתי פוסקים שלה בספרות בני הדור השני מחזקים וממחישים את העובדה שהיא שלטה במשפחות כה רבות לאחר השואה.

ואולם, האם באמת היו פני הדברים כך, או שמא באותם בתים שבהם שתקו על השואה נדחפו הצעירים לכתוב על השואה בכלל ועל השתיקה בפרט, ואילו אלה שבבתיהם דיברו רבות על השואה לא חשו באותו הדחף ועל כן פנו לעיסוקים אחרים, או לכתיבה על נושאים אחרים?

במפגש ראשון של ארגון ילדי ניצולי שואה, שהתקיים בארץ בשנת 1981, דיברו חלק מהמשתתפים על שתיקה, אך אחרים הדגישו דיבור יתר - סיפורים בלתי פוסקים על זוועות השואה, שעוררו בהם דווקא כמיהה לשתיקה שתגאל אותם מהאזנה מתמדת לייסורי הוריהם. גם מקרב קבוצה זו יצאו יוצרים וסופרים ומעניין היה לבדוק על מה הם כותבים היום - על שואה, על שתיקה, או על נושאים אחרים לגמרי.

מילנר עוסקת גם בנושא בעייתי וכאוב: השימושים השונים שעושים בשואה בחברה הישראלית של ימינו. התיזה שלה עומדת בניגוד גמור לעמדה הפוסט-ציונית שלפיה מדינת ישראל והחברה הישראלית משתמשות בסיפור השואה כדי להשיג עמדות כוח ולרדוף עם אחר. לדעתה, ספרות בני הדור השני מראה שהחברה הישראלית אכן רדופת טראומה אמיתית, כעין פרנויה של חיסול, וטראומה זו נוכחת בכל ממדי החיים שלנו בארץ. לדעתה, יש להבחין בין השפעתה של השואה על קביעת החלטות עקב קיומה של אותה טראומה אימתנית, לבין שימוש מניפולטיווי של השואה כמנוף לאימפריאליזם וכוחנות. אכן, השואה מכתיבה מצב חרדה מתמיד ומצב דאגתי, מספרת לנו מילנר, אך בין זה לבין טענות של מניפולטיוויות קרה וצינית הדרך ארוכה ובלתי ניתנת לגישור.

העיסוק בשואה נועד בראש ובראשונה כדי לזכור, מטרה ראויה בפני עצמה. כל עשייה שבאה בעקבותיה באה בדיעבד, כפועל יוצא של טראומה אמיתית וכדי לנסות לאחות את הקרעים שהותירה השתיקה, שנועדה לאפשר לניצול מרחב להיבנות מחדש וללילדיו לנסות ולהשתלב בהווה אחר ולבנות לעצמם עתיד חדש ובטוח יותר, מה שכנראה לא תמיד הצליח.

ובחזרה לליזי דורון: בהתאם לתבנית שמילנר מצביעה עליה בספרה, גם היא התמקדה בשלושת ספריה במאבק על החיים לאחר השואה ובשתיקה. אצלה, כאצל רבים מסופרי הדור השני, הפכו אירועי שנות המלחמה לאורחים רצויים-בלתי רצויים, שמילאו את חללי החדרים שבהם גדלה במקומם של האנשים שהיו אמורים למלא אותם אך נספו. "אם אני חוטאת לאמת", היא כותבת בסוף הספר, "אני מתנצלת, שהרי אמת לאמיתה לא תוכח או תתבדה. למראות לא יהיה לעולם מסד הוכחות תקף ומהימן. אבל אולי עוד יעצור לרגע שכן, עובר אורח, מכר או זר, ויידע את מה שסיפרה השתיקה.

"ונזכור".

פרופ' יהודית באומל הקימה בשנת 1980 יחד עם יעקב נאור את ארגון "הדור השני" הראשון בארץ, "ארגון ילדי ניצולי שואה"

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ