דיוקנו של מבקר כמרחיב אופקים

אויגן קולב בניין תרבות בארץ ישראל מחקר, עריכה ומבוא: גליה בר אור. הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 408 עמ', 94.40 שקלים

דליה מנור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה מנור

בפירמידת האמנות בעולם המודרני מוצב על פי רוב האמן בפסגה ומתחתיו, כמי שבאו לשרתו, מוצבים גורמים שונים במערכת האמנות כמו אספנים, סוחרי אמנות, מנהלי מוזיאונים, היסטוריונים. מקומם של מבקרי האמנות הרבה פחות ברור. נטייה רווחת היא לראות במבקרי האמנות אמנים שנכשלו, אנשים מתוסכלים שהמירו את מעשה האמנות ה"אמיתי" במתן שירותי הסברה לאמנים או לקהל. יש הסוברים שלמבקרים אין שום השפעה של ממש, כפי שהתבטאה זה לא כבר מבקרת ישראלית במסגרת כתבה על בעלי הכוח בעולם האמנות הישראלי. אין ספק שהמבקרים שותפים לגיבוש מעמדם של אמנים ושל זרמים אמנותיים, אך פרט למקרים בודדים, כמו שארל בודלר באמצע המאה ה-19 או קלמנט גרינברג מאה שנה אחר כך, אין השפעתם מרחיקה מעבר לנסיבות המקומיות הרגעיות.

מעטים הם הזוכים שכתביהם יכונסו בספרים ושהעניין בהם יימשך. הספר המוקדש לכתביו של אויגן קולב (1959-1898) הוא, אם כן, אירוע יוצא דופן ולא רק בקנה מידה ישראלי. ועם זאת, ברור שהוצאת הספר בידי מוזיאון תל אביב קשורה בכך שקולב, מלבד היותו מבקר ותיאורטיקן חשוב, היה גם מנהל מוזיאון תל אביב (1959-1952). פעולתו זו בהשגת יצירות חשובות לאוסף (פולוק, ארכיפנקו) ובארגון תערוכות ישראליות ובינלאומיות נסקרת בקצרה במאמר המבוא.

עיקרו של הספר הוא מבחר מאמרים שפירסם קולב החל ב-1946, זמן קצר לאחר בואו לארץ ישראל מהונגריה (דרך שווייץ, לשם הגיע עם משפחתו בזמן המלחמה), עד 1952, כשפרש מטעמים אתיים - עם מינויו כמנהל המוזיאון - מכתיבת ביקורות שוטפות. יש לציין שכבר ב-1949 מונה קולב יועץ אמנות למוזיאון, מה שלא מנע ממנו להמשיך בתפקידו כמבקר. כך יכול היה לכתוב הקדמה לתערוכת "אופקים חדשים" השנייה באוקטובר 1949 (עמ' 137-136) וזמן קצר אחר כך לפרסם ב"על המשמר" ביקורת על אותה תערוכה (עמ' 142-138). מאמרים והקדמות לתערוכות מתקופת ניהולו נכללים אף הם בספר.

מה העניין שלנו היום במאמרי ביקורת אמנות ישנים? לכאורה, מועט מאוד. השתנו הזמנים, השתנתה האמנות ובמאמרים אלה יש בעיקר כדי לעניין את ההיסטוריונים המתחקים אחר קורות האמנות הישראלית. מספרם של אלה עדיין זעום, אך להם, ולאחרים שעוד יבואו בעתיד, וגם לאלה העוסקים בחקר התרבות הישראלית בכללותה, יש כאן ספר מקורות חשוב ביותר, שליקטה שושנה חסון, בתו של קולב, וערכה גליה בר אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד.

מאמר המבוא של בר אור מציג את ההקשר לעבודתו של קולב בתוך האקלים האינטלקטואלי של ראשית ימיה של המדינה. היא שמה את הדגש במיוחד בקשריו ההדוקים של קולב עם חוגי השמאל של "המרכז לתרבות מתקדמת" בתל אביב וההשפעה שהיתה לאלה, ובעיקר למשורר אברהם שלונסקי שעמד בראש "המרכז", על שדה האמנות, ובמיוחד על קבוצת "אופקים חדשים". הזיקה בין "המרכז" לבין הופעתה של "אופקים חדשים" ב-1948 - קבוצה הנחשבת לנושאת הדגל של המודרניזם הבינלאומי באמנות בישראל - ידועה למדי. ואולם בר אור מדגישה את תרומתו המשמעותית של קולב ליצירת קשר זה, שהוליד לא רק דיונים עקרוניים סביב הקבוצה במועדון "המרכז", אלא גם תמיכה של משוררים ואנשי ספרות בפעולתם של האמנים.

חשיבותו של קולב היתה יותר מזה של מתווך ומארגן. בר אור מצביעה על תפקידו של קולב בעצם הקמת "אופקים חדשים", והיא עושה זאת לא רק במאמר המבוא שלה, אלא גם באמצעות עריכת מאמריו על פי נושאים. הפרק השני, "אמנות מודרנית בארץ ישראל", נפתח בביקורת אוהדת לתערוכה קבוצתית של שמונה ציירים מודרניים מ-1946 ומסתיים בהקדמה לתערוכת "אופקים חדשים" במוזיאון ב-1959, שהיתה למעשה תערוכתה האחרונה של הקבוצה כהתארגנות עצמית שוטפת. מתוך המאמרים מצטיירת תרומתו של קולב בעידוד ואף בדחיפה של האמנים לקראת הקמת קבוצה שתפרוש מהמסגרת הכוללת של אגודת האמנים ותציג עמדה אמנותית מובחנת.

"פרשת" הביאנלה בוונציה ב-1948, שבה התנהגות בלתי דמוקרטית מובהקת מצד ראש אגודת האמנים, יוסף זריצקי, בבחירת משתתפים לתערוכה הבינלאומית היוקרתית הביאה לסילוקו מהאגודה, לפרישתם של תומכיו, ובעקבות זאת להקמת "אופקים חדשים", היתה רק עילה; ואת הרקע וההכנה לקראת המהלך הזה מוצאת בר אור בכתביו של קולב כבר בשנתיים שקדמו לפרשה זו. העיון מחדש באינטריגות הישנות מאפשר פרשנות שונה מן המקובל ליחסי הכוחות בעולם האמנות הישראלית. על פיה היה לאויגן קולב משקל לא מבוטל בהקמתה ובקיומה של "אופקים חדשים", משקל שאינו נופל מזה המיוחס לזריצקי, השליט הבלתי מעורער באמנות הישראלית במשך עשרות שנים. הסטת נקודת הכובד בעיצובם של מהלכים היסטוריים מן האמן שבפסגה אל גורמים אחרים, כמו המבקר, התיאורטיקן והאוצר היא אולי החידוש המשמעותי שמציעה קריאתה של בר אור בעבודתו העיונית של קולב.

קולב, יש לומר, לא חשש לבקר את זריצקי. על ציורו "צפת", שהוצג בתערוכה השנייה של "אופקים חדשים", כתב קולב ש"בגלל גודל מידותיו ובגלל מקומו המובלט" שגו רוב המבקרים וראו בו מעין "מוטו" לתערוכה כולה, אלא ש"בתמונה זו מוצאים אנו רק גיבוב של כל האמצעים האסתטיים הנתונים בידיו של זריצקי" ו"מאחורי שלל זה של תופעות צבעוניות אינו מתגלה עומק, אלא חלל ריק, וכי תמונה זו אינה אלא אימפרוביזציה בעלת שאר רוח..." (עמ' 139). בלי ספק דברים חריפים, וקשה למצוא מבקרים, אפילו כיום, שיעזו להתבטא כך כלפי זריצקי, אף על פי שקולב מדגיש מיד את הערכתו לזריצקי ש"הוא אמן הרבה יותר גדול מזה שמתגלה על ידי 'צפת' הפעם" (שם).

יש לשער שזריצקי לא אהב את הביקורת של קולב, ואולי גם צדדים אחרים ברעיונותיו של אינטלקטואל מרכז-אירופאי זה, שהיה בקי בהיסטוריה ובתיאוריה של האמנות יותר מרוב המבקרים והאמנים בארץ בתקופתו. עם או בלי קשר לכך, זריצקי סירב להשתתף בתערוכת ראשית המודרניזם בציור הישראלי, 1930-1920, שאצר קולב במוזיאון תל אביב ב-1957, תערוכה בעלת חשיבות עצומה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית, משום שהגדירה ואף קיבעה בתודעה ההיסטורית את מקומה של הפעילות האמנותית בתל אביב של שנות העשרים, ובמיוחד את התערוכות בצריף האוהל "כעין נקודת-מפנה בתולדות הציור הישראלי, ומשתתפיהן ראויים לכינוי הכבוד של חלוצי המודרניזם בציור הישראלי" (עמ' 346). ייתכן שבעת קיומה של התערוכה, כשזריצקי ראה עצמו כחלוץ האוונגרד המופשט והבינלאומי, הוא לא ראה עניין להתחלק בתארים אלה עם אמנים אחרים, ובמיוחד לא עם אמנים כראובן, גוטמן או תג'ר, שהשתייכו עתה למחנה אחר. בעקבות קולב באו תערוכות "שנות העשרים באמנות ישראל" (מוזיאון תל אביב, 1982) ו"שישים שנה אחרי" (בית ראובן, 1986) והדגישו את חשיבותו המעצבת של עשור זה. יש להודות שקריאת חלק מהמאמרים בספר מייגעת, בעיקר אלה הדנים ביצירות ספציפיות של אמנים, אך יש כאלה העשויים לעניין גם כיום, כגון שיחה עם נתן רפופורט, יוצר האנדרטה הנודעת ללוחמי גטו ורשה, ראיון עם הצלם רוברט קאפה ועם הצייר הצרפתי ז'ורז' בראק, מאמר ענייני על תולדות הצילום ומאמר מקיף על הצייר היהודי מאוריצי גוטליב. ויש גם מאמרים שנושאיהם נשארו רלוונטיים, כמו מאמר על הקליטה הרוחנית והתרבותית של אמנים עולים, ומאמר על שאלת תפקידו של האמן לנוכח אירועי השעה.

קולב התחבט לא מעט בשאלת זהותה של האמנות הישראלית, ועל כל פנים דחה כאבסורדית את הנהייה אחרי מקורות כנעניים אליליים או אף מקורות יהודיים קדומים (כגון בתי כנסת עתיקים), וראה באלה לא יותר מאופנה של פרימיטיוויזם שהופכת לפורמליזם עקר: "שימוש בצורות עתיקות, ללא הקשר החברתי והנפשי, ללא הקבלה בתוכן - מביא ממילא לקידוש הצורות בלבד, ואין בזה שום סימן ל'ישראליות' מיוחדת" (עמ' 249). מאמר מעניין, שעדיין עשוי להועיל למורים ולמדריכי אמנות, עוסק בבעיות הכרוכות בהסברה של יצירות אמנות לקהל, ומדגיש את הצורך בהיכרות עם הנצרות בהקשר זה (עמ' (195-190). גם שאלת האמנות היהודית זוכה לדיון עקרוני הכולל סקירת הכותבים העיקריים על הנושא עד אז, יהודים ולא יהודים (עמ' 265-254 ,282-279).

מעניינת גם הסקירה של פולמוס שהתקיים בעיתונות הצרפתית סביב השאלה "האם קיימת נורמה מארקסיסטית שלפיה אפשר לחייב או לשלול כיוונים בספרות ובאמנות?" (עמ' (337-327). מה שהעסיק הוגים ואמנים צרפתים קומוניסטיים לאחר מלחמת העולם השנייה עשוי להיות רלוונטי גם כיום, כאשר ביקורת ניאו-מארקסיסטית בשאלות של תרבות ואמנות, בעיקר ממקורות צרפתיים, מצויה שוב על סדר היום האינטלקטואלי.

צריך לומר שקולב עצמו התחבט בשאלות אלה, כפי שניכר בביקורת די מתפתלת על תערוכת גרפיקה סובייטית ב-1950. בעיקרון הוא לא ראה פסול במודל האמנות הסובייטי: "והרי ריאליזם סוציאליסטי חדש, כביר כוח, יכול היה לשקף על הצד הנהדר ביותר את הטבע הרב צדדי עד בלי די של המדינה הסובייטית האדירה" (עמ' 323).

הניסיון לגשר בין אידיאולוגיות מנוגדות מתגלה לאורך כל הספר, ובמיוחד במאמרים העוסקים באמנות הישראלית. לצד תמיכתו באוונגרד מודרניסטי ובשאיפה לסטנדרטים בינלאומיים של אמנות גבוהה קולב שב ומדגיש את אפשרות הייחוד הלאומי (מקומי) של הציור בארץ. יש לציין שקולב נותן תשובות שונות בהקשרים שונים. תחילה טען שעדיין אין לאמנות הארץ-ישראלית שורשים תרבותיים מקומיים ואילו חודשים ספורים אחר כך כתב שכבר "אפשר לדבר על אמנות ארץ-ישראלית בת זמננו, ולא רק על אמנים" (עמ' 93 ,83 ההדגשות במקור). במקום אחר שאל "היש טעם לשאוף, דווקא באמנות, לייחוד לאומי?" (עמ' 266) והשיב בהמשך ש"החיפוש אחר אופיה של האמנות הישראלית אי אפשר לו שיהיה מנותק מחזון מקיף יותר: חזון דמות האדם הישראלי החדש בחברתו החדשה" (עמ' 269). כעבור שמונה שנים כבר הכריז בגאווה ש"הציור הישראלי הנו ביטוי לאדם הישראלי" וכי "אמנינו הרציניים... למרות מקורותיהם השונים, עיצבו את אופיים האמנותי כאן, על ידי חייהם בארץ, בהשפעת הטבע והאקלים התרבותי שלנו, ובכוח אותה השראה רוחנית שארצנו כה עשירה בה" (עמ' 349).

קולב מצטייר כמי ששאלת הזהות התרבותית-הלאומית של האמנות הישראלית היתה לו מטרה חשובה, והוא שב והתחבט בשאלת הגדרתה. הדגש ששמו אמני "אופקים חדשים", ולמעשה זריצקי יותר מהאחרים, בהיבט האוניוורסלי של האמנות, הביא את קולב לקביעה ש"אוניוורסליזם אמנותי וייחוד אמנותי לאומי אינם צריכים להיות תרתי-דסתרי" (עמ' 278).

מאמציו הכנים של קולב אינם יכולים להסוות את העובדה שהאידיאולוגיה המודרניסטית באמנות, שהציגה עצמה כאוניוורסלית (בבחינת פאריס היא העולם) ואוטונומית לא התיישבה בקלות עם אידיאולוגיות לאומיות או חברתיות. בר אור מסבירה שתפיסת המיזוג בין האוניוורסלי ללוקלי אצל קולב מקורה בהשפעת האסכולה הווינאית של תולדות האמנות, שאותה ספג בעת לימודיו שם מחוקרים בעלי-שם כמו ולפלין ודבוז'ק. מוזר מאוד בעיני שאין היא מנסה לקשור את תפיסותיו של קולב לשנות עבודתו כעורך וכותב על אמנים בהונגריה, מדינת לאום חדשה שהתמודדה בוודאי עם שאלות דומות של זהות תרבותית ייחודית לאחר היפרדותה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית.

ייתכן מאוד שקולב היה ער למורכבות של בניית זהות תרבותית באמנות מודרנית עוד לפני בואו לארץ, ולפיכך גם תשובותיו לנוכח המציאות הישראלית אינן חד-משמעיות. אם קולב יכול היה בעת ובעונה אחת להיות ציוני ויהודי גאה, סוציאליסט מאמין ותומך נלהב בתרבות גבוהה אליטיסטית ואוניוורסלית בלי לחוש סתירה של ממש בין האידיאולוגיות השונות, ייתכן שהבעיה המשתמעת נמצאת במקום אחר - בפוליטיקת הזהות המאפיינת את השיח האינטלקטואלי והאקדמי בעשורים האחרונים, כמו בישראל; זו המציגה עמדה של או-או ו"חושפת" את נקודות התורפה או נקודות הכוח והשליטה של המחזיקים באידיאולוגיה זו או אחרת.

ריבוי הפנים הרעיוני של אויגן קולב ממחיש את הקושי ליישב שאיפות שונות ואף סותרות בכל הנוגע ליצירת תרבות לאומית מודרנית, קושי שעמד לפני יוצרים ומבקרים רבים ביישוב כבר בראשית המאה העשרים, וכמובן גם בארצות אחרות. במובן זה תורם הספר לא רק למחקר באמנות, אלא גם לחקר תולדות הרעיונות בחברה ובתרבות הישראלית.

דליה מנור היא היסטוריונית של האמנות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ