מילון זה עניין לאומי

מילון אבן-שושן מחודש ומעודכן לשנות האלפיים, אוצר המלים המקיף של העברית לתקופותיה

עמינדב דיקמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמינדב דיקמן

עורך ראשי: פרופ' משה אזר. הוצאת המילון החדש בע"מ, שישה כרכים, 2200 עמ', 850 שקלים

להיות או לא? זב"שי:/ זה יותר אבו-עלי לחשוב לסבול/ ת'רוגטקות ות'חיצים של המזל שמבאס,/ או לתפוס פיקוד נגד בוכטה של צרות,/ ולהיכנס בהם ברייס? לתפגר; לחרופ/ וזהו! ובחרופ להגיד שמחסלים/ ת'כאבלב ומלן שוקים מהטבע/ שהורסים לך ת'צורה, זה משהו-משהו/ שמוכרח לבוא לך עליו".

זהו כמובן המפורסם במונולוגים, שבנוסחו זה, מעשה ידיה של יעל לוין, נשא את כותרת-המשנה "אילו שקספיר היה כותב את המלט בסלנג עברי". הוא ראה אור על גב כריכת "לקסיקון הסלנג העברי והצבאי", שנדפס לפני עשר שנים בדיוק. נניח לרגע לשאלה הצפה כמאליה, באילו ממלות הסלנג בקטע שלעיל דבקה כבר בעליל ירוקת יושן. עובדה היא שבמילונים ה"תקניים" שעמדו באותה שעה לרשות מפרשו בכוח של דבר פיוט עברי בלתי שגרתי זה, לא נכלל אלא חלק זעום מאוצר מלותיו וניביו. בינתיים יצאו לאור "מילון רב-מלים" ו"מילון ספיר", שהרחיבו את היריעה בתחום זה הרחב יפה, ועתה, במהדורתו "המעודכנת לשנות האלפיים" מחרה-מחזיק אחריהם גם הידוע והנפוץ שבמילונינו, מילון אבן-שושן.

כפי שמעידות מודעות הפרסומת בעיתונים הורחב אוצר ערכיו של המילון, עד שהוא מחזיק עתה, מחד גיסא, מלים וניבים רבים העוברים לסוחר על שפתותינו בשעה שאנו משמשים בעבריתנו המדוברת, מלים כגון "אחלה", "באסה", "נחס" ו"קול", ומאידך גיסא, נצררו עתה באמתחת ערכיו גם רבים מחידושיה הנצברים והולכים של האקדמיה ללשון העברית (מהם, יש לומר, גם אלה שלא נקלטו כלל בציבור, כגון ה"אסקפית" המפורסמת, הלא היא המרבדון הקדם-דלתי לקינוח הסוליות).

אין צורך להיות בלשן או לקסיקוגרף כדי להשיג שמערך ההחלטות הנוגעות להכנסתם של מלה או ניב לאוצר המלון או להשמטתם ממנו כרוך בבעיות רבות. מהם הקריטריונים שיתחמש בהם המילונאי היוצא לציד פרפריה הממהרים לעוף של "העברית המדוברת"? ברור שבכל מלה חדשה המקובעת בסיכתו באוצר הערכים כרוך איזה הימור, שהלא אין לדעת אם יזמן לה העתיד קיום או כליה. הימור זה עצמו כרוך כמובן גם בהכללת מלים נדירות משכבותיה הישנות יותר של הלשון. על סמך אילו עקרונות יוחלט מה יירשם ומה לא יירשם? מדוע נכללו באוצר המלים "אהבל" ו"ג'ימקנה", אבל נעדרים ממנו ניבים כה נפוצים (עתה), כגון "חבל על הזמן", או "יש מצב"?

כלרוב ההדיוטות, אין גם לי אלא תהיות ושאלות, ואת הפתרונות הנכונים אני מצפה שימציא לי הלקסיקוגרף החכם ממני. אלא שגם בתורת משתמש הדיוט ברי לי שיש כאן צורך מובהק בקריטריונים חדים וברורים.

המבוא למילון המחודש מסתפק בהצהרת פתיחה קצרה מאוד, שהעמום והכללי מרובים בה על המפורט והמדויק. בפתח הדברים נאמר שדבריו של אבן-שושן עצמו, שמילון של לשון חיה "אינו מגיע לעולם לסוף פסוק", היו נר לרגלי המערכת בבואה לעדכן ולחדש את המילון. דברים נאים אשר אין מי שיחלוק על אמיתותם, אבל חדורים, כמדומה, ברוח הכלליות הכללית ביותר.

בתחתית העמוד, באותיות של קידוש לבנה, נאמר כי המילון המעודכן כולל אלפי ערכים וערכי משנה חדשים ומנוקד על פי כללי הניקוד החדשים של האקדמיה. משתי העובדות הללו רק האחת ברורה כל צורכה, והיא חידוש הניקוד, דבר שיש לקדמו בברכה. לעומת זאת, הניסוח הנוגע לעיקר עבודת החידוש מעורר שמץ תמה: מה פירוש "אלפי ערכים"? וכי לא היתה, במחילה, דרך למנותם אחד לאחד ולהגיש למעיין מידע מדויק יותר על מניינם וטיבם? דווקא ממודעות הפרסומת, ולא מן הנדפס במילון עצמו, נמצאנו למדים, שמדובר בכ-7,000 או אפילו 8,000 ערכים חדשים. אולם עדיין לא למדנו מה בדיוק כלול ביריעת החידוש (למשל: X חידושים משל האקדמיה, Y ניבים מן הלשון המדוברת, Z מלים לועזיות שקנו אחיזה בלשון בשנים האחרונות, וכיו"ב).

ההצהרה השיווקית המובהקת שבסימנה הוצאה מהדורה זו של המילון לאוויר ארצנו - "מחודש ומעודכן לשנות האלפיים" - פנים לה לכאן ולכאן. מחד גיסא, כמובן מאליו, גרסת המילון המותאמת לעידן פנטיום ארבע, חמש ו-12, עידן המסעות העתידיים לקצות מערכת השמש, עידן החיים המוארכים עד מאה ועשרים, שישאירו פנאי רב והותר לעיון בכל טוריו. ומאידך גיסא, בכל זאת: גרסה מותאמת לשנות האלפיים כפי שהן משתקפות יותר ויותר בהוויית קריית ספר שלנו, שעל שלט הגיבורים שלה חקוק, כמדומה, באותיות בלתי נראות אך מוחשות היטב: "מהר שלל חש בז!" ו"הזדרז ומכור!"

לא אתריע בעקימת חוטם של מי-שאינו-מתרצה-לעולם שלא נעשתה כאן כל עבודה. נעשתה גם נעשתה, כפי שייווכח כל מי שיעלעל בדפי המהדורה החדשה ולו בחטף. ובכל זאת, לדאבון הלב, מה שלא נעשה רב כאן הרבה מאשר נעשה, ולעניות דעתי - רב אשר עשוי היה להיעשות על אשר נעשה. אעז ואומר שתחת אשר לאחוז בשור בקרניו, תסרקו לו כאן תסרוקת חדשה, הגם שנאה ומפוארת מאוד.

במה אמורים הדברים? כאשר עמל אברהם אבן-שושן, עד אחרון ימיו, על חידושו והתאמתו של מילונו לזמנים השועטים ולעברית הדוהרת עמם, אמנם לא שינה מעקרונות היסוד שלו, אולם קבע לעצמו, בגבורה, הייתי אומר, כי "יש להרחיב את מתכונתו של המילון לא רק באוצר ערכיו, אלא גם במובאותיו מספרות המופת על כל תקופותיה, בדיוקי משמעויותיהם של הערכים, בהסברים אטימולוגיים (...)". במלים אחרות, ההרחבה נהגתה כעבודה שקודה בכל הכיוונים, ולא רק כלפי מה שמושג אצלנו, דרך הרגל, כ"קדימה". והנה, מתוך עיון במהדורה החדשה עולה כי בכיוונים האחרים, אלה שאינם דווקא "קדימה", לא נעשה בחידוש שבכאן ולא כלום.

הרחבה זו של המילון בכיוון "קדימה" ו"עכשיו" היא התו המאפיין, סימן הלידה המובהק של מהדורה חדשה זאת, שבה, דרך אגב, הוטבל המילון, כראוי, בשמו המהלך בעם מזה שנות דור ויותר - "מילון אבן-שושן" (אביו-מולידו קרא לו, כידוע, "המילון החדש"). תו מאפיין זה הוא, כצפוי (וכמאכזב?), סימן רוח הזמן, שאין מילון בעולם שאינו טבוע בו.

וסימן זה, בזמננו ובמקומותינו, הוא זה של "האפליה המתקנת": העברית המדוברת והסלנג אמנם היו, כידוע לכל בר-בי-רב, קבוצת מיעוט לשונית מקופחת, נרדפת ודחוקה לשוליים, שדורות של לשונאים וסגנונאים עמלו לכסחה במכושים ובכילפות של תיקוני לשון. והנה זכו עתה מקופחי לשון אלה לפיצוי ושילום מפוארים, וכדרך האפליה המתקנת, ומעצם טיבה, הרי זה על חשבון "קבוצות קיפוח" לשוניות אחרות, שחלקן טרם זכו להתגדר ככאלה (אולי מחמת שחסרות הן שליחי מצווה חרוצים דיים), ולעת עתה הן קרויות "מלים של בית מרקחת", או "מלים של שבת", ומעמדן היום, מצד היחס אליהן, יש בו אולי אחד משישים דמיון למעמדה של מפלגת העבודה ה"היסטורית", מעמדו של הנפול מהגמוניה דאי-אז.

ומתוך סיכון ביודעין שיוצמד לגבי, כצפוי במשחק, הפתק שעליו הכתובת "פוריסט!" - אני תוהה ביני לביני אם אפליה מתקנת, כל כמה שהיא תואמת את רוח הזמן ומהלכיו, היא המדיניות המיטיבה ביותר עם עניינו של מילון בכלל.

למותר לומר שלא בדקתי את המהדורה המעודכנת לכל תגיה ופרטיה. אפס, נדמה כי די לעבור בעיון על "רשימת המקורות הספרותיים העיקריים של המילון" (אלה ש"נבדקו באופן שיטתי או שצוטטו במילון במידה מרובה"), למען היווכח שמה שנתחדש בה איננו מתאים לחזון החידוש של אבן-שושן, אלא דווקא למדיניות הזירוז וההזדרזות נוסח המו"לות הישראלית בת-ימינו. כך, מוצאים אנו בראש סעיף המקורות הספרותיים שצוינו במובאות לפי שמות המחברים את רב-המכר "חמסין וציפורים משוגעות" לגבריאלה אביגור-רותם, ובהמשך הרשימה רבי-מכר אחרים, דוגמת "מישהו לרוץ אתו" לדוד גרוסמן, "שרה, שרה" לרונית מטלון ואפילו "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז - ללמדך שנעשתה כאן עבודת חידוש על סמך החדש שבחדש, עד כדי יצירות ספרות שקדמו להדפסת המילון אך בכתריסר ירחים.

מאידך גיסא, בחלקות הספרות האחרות, שאינן בוהקות כל כך בזיו החדש והאחרון, נדמה כי קפא הזמן על שמריו. מצד הספרות העברית החדשה, למשל, עדיין מיוצג נתן זך רק ב"שירים שונים" משנת תשכ"ב (!), ושירי אצ"ג עדיין מופיעים בציון "שירים שונים בעיתונות הפריודית", כאילו לא נשלמה כבר הוצאת המהדורה הגדולה של כתביו העבריים. וכזאת גם מצד ספרות התקופות העתיקות יותר: אליעזר הקליר, למשל, מופיע כאן בציון "פיוטים שונים במחזורים ובסידורים", משל לא נעשתה בעשורים האחרונים העבודה העצומה, ההולכת ונמשכת, של ההדרתם והוצאתם לאור של פיוטיו. בכלל, בתחום שכבה לשונית מרתקת זו של הפיוט וימי הביניים לא הצלחתי לגלות שום חידוש ותוספת, שכן עיני העושים במלאכת החידוש היו נשואות, כמדומה, רק "קדימה".

למותר כמעט לומר, כי בזה אין מתמצות בעיותיה של מהדורה חדשה זאת. לו היתה עבודת חידוש המילון נעשית לעומקה הראוי לה, יש להניח כי מלבד ההוספות הלקסיקליות המתבקשות כמאליהן, היו המהדירים טורחים על ריענונם ועדכונם של הסברי הערכים והאטימולוגיות שלהם, מנפים מיני זיבורית שנצטברה באורח בלתי-נמנע עם השנים (בכלל זה טעויות סתם), משכתבים את ההגדרות ששוב אינן תואמות את טעם זמננו, וחשוב עוד יותר, אולי, משערכים את חלוקתם של הערכים לתקופותיה השונות של הלשון.

הנה דוגמאות אחדות, לקט פירורי רפרוף ראשוני. האטימולוגיה בערך "מנטרה" אומרת: "סנסקריט - mantra: מכשיר חשיבה". הסבר זה הריהו, אל נכון, תרגום חלקי ובלתי-מוצלח היישר מן ה-English Dictionary Oxford, מקום שם מופיעה ההגדרה הבאה: ,Skr (Sanskrit): mantra an instrument of thought"

"from 'man' to think. ברור שצריך היה לתרגם כאן "כלי חשיבה", ולא "מכשיר חשיבה". בערך "סטנצה" מוסבר: "צורה מיוחדת של 'בית' בשירה המורכב משמונה טורים המתחרזים בסדר מסוים: ששת הטורים הראשונים מתחרזים שלוש פעמים לסירוגין (אבאבאב), שני הטורים האחרונים מתחרזים לחוד (גג). האפוסים הגדולים של אריוסטו וטסו באיטליה נכתבו בסטנצות". זוהי הגדרה נאה, אלא שהיא מסבירה לא את הערך "סטנצה", אלא את הערך (החסר במילון) "אוטאבה (או "אוקטאבה") רימה", שהיא אמנם צורת בית שיר מיוחדת כמוסבר, שבפי משוררינו העבריים הישנים קרויה היתה "על השמינית" (ג"כ איננו מופיע במילון).

באות אל"ף נמצא בערך אבו - את תת-הערכים "אבו ארבע" ו"אבולבנאת" ולצד שניהם הציון "בלשון הדיבור". אכן ואכן, אולם רק בלשון הדיבור הישראלית הקדומה, זו שרווחה בפי בני דורו של דן בן-אמוץ. בתת-הערך "מנוד ראש" ניתן הסבר הצירוף לפי מובנו בעברית קלאסית, "הנעת הראש אילך ואילך לאות השתתפות בצער, או להבעת בוז וספקנות", בשעה שבעברית המדוברת הנכתבת בימינו התרחב מובנו של צירוף זה גם לכלל תנועת ראש לחיוב ("אישר במנוד ראש").

לפי הדוגמאות הניתנות בהסבריהם נראים הערכים "אורתודוקסי" ו"אורתודוקסיה" מוגבלים רק ליהודים חרדים ולמרקסיסטים אדוקים, מתוך פסיחה בדלנית-משהו על ת"ק מיליוני נאמני הכנסייה היוונית הסכיסמאטית (כשמה בפי הקאתולים), אשר להם, כמדומה, יוחד שם זה מעיקרא. הוא הדין בערך "סמינר", שבין ארבע הגדרותיו כלולים "בית מדרש למורים ולגננות" (1) וכן "בית מדרש לרבנים" (2), אבל המשמע הנפוץ ביותר בלועזית, בית-מדרש להכשרת כמרים (בעיקר קתוליים), איננו בנמצא. במה שנוגע לאי-התאמה לטעמי זמננו, מצאתי, גם כן באות סמ"ך, בערך "ססגוני", את הדוגמה "תלבושת מזרחית ססגונית", דוגמה שחוששני כי בימינו עלולה להיות לצנינים בעיני מעיינים לא מעטים.

אפס, נניח לה לפנקסנות הפרטנית, שאפשר להפוך ולהפוך בה, עד כי מרוב עצים לא ייראה עוד היער. במבט כולל, מהדורה חדשה זו של מילון אבן-שושן מאכזבת למדי. רבות ושונות הן מחשבות העוגמה המתעוררות למראיה. במה שנוגע למילון "עצמו", שבה ומתחדשת למראה כרכיו המחודשים הכמיהה הוותיקה למילון עברי "אולטימטיווי", "כולל כל", והוא, אהה, עדיין רחוק ממדפי ספריותינו מרחק רב. מחשבה מטרידה יותר היא המחשבה על גורלו של מילון זה - שעדיין הוא המצוין שבמילונינו - בתנאים השוררים במו"לות שלנו ובתרבותנו בכלל, בתקופה זו.

אין צורך להיות "אורתודוקס מרקסיסט" כדי לדעת שהמגמה המולכת בכיפתנו, ובכיפת תרבותנו בכלל זה, היא מגמת ההפרטה. והנה, הפרטה עניין טוב הוא לענות בו, אולם אך אם מתקיים בה תנאי הכרחי ומספיק אחד, שקל לנסחו בעברית מדוברת, מיודשת קצת (מלשון יידיש): שיהיה למי למסור. דהיינו, שתהיינה ידיים אמינות דיין שתשכלנה לטפל כיאות בנכסים המופקדים ברשותן. שקלו בדעתכם, רבותי הקוראים, הכותבים והדוברים עברית מדוברת ושאינה מדוברת: מזה - האקדמיה ללשון העברית ומזה - קונגלומרט של מו"לים. מזה - מוסד המופקד על חקר הלשון העברית, שמבית היוצר שלו אמור לצאת, ביום מן הימים, אותו "מילון אולטימטיווי" נכסף, מוסד שכבר הסכין זה כבר עם קיתונות הלעג המהובלים ששפכו עליו, ובימינו הוא מסכין, המסכן, עם קיצוצים רבים והולכים, כמעט כאותו סוס מן ההלצה ארוכת הזקן, שבעליו כמעט-כמעט שהצליח לאלפו לא לאכול כלל.

לו היה נכס לאומי זה של מילון אבן-שושן מופקד לחידוש בידי האקדמיה, מובטחני שלא היתה מסתפקת במין רמונט שטחי וחלקי כזה שהוצא עתה לציבור. ומאידך גיסא - הוצאת "עם עובד", הוצאת "כנרת זמורה-ביתן" והוצאת "ידיעות אחרונות", שלושה מאילי המו"לות הישראלית, שהונם המשותף סכומו מיליונים רבים. צאו וחשבו: האם עולה "השוק הפרטי" על "המוסד" במקרה זה? חוששני שלא ולא, ודוקא מפני ה"פרטי" שבדבר, הכפוף לחוקים שהתקף שבהם, מסתמא, הוא Time is money. אלא שחידוש נאות של מילון דורש time רב, ואילו המו"ל הפרטי שומר חוק "לגיטימי", המצווה עליו להוציא money פחות ככל האפשר. התוצאה היא, שבתוך "לו"ז" "כלכלי" (בלשוננו המדוברת: רווחי), בן שנתיים-שלוש, ביקשו לעשות את הדורש כעשור (במקרהו של מילון בן-יהודה - שבעים שנה) והתוצאה - ככה ככה, ואולי אף פחות מזה. ככל שעלול הדבר להישמע ילדותי, אעז ואקרא באואין (כרך א' במהדורה המחודשת, עמ' 24, טור שלישי למטה: ריבוי של 'או'): או יואילו אלה שעתה הם בעלי המילון לנהוג בו כראוי לו, כבנכס לאומי, או - יולאם נא מילון אבן-שושן!

עמינדב דיקמן עומד בראש המחלקה לתרגום באוניברסיטה העברית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ