"יהא היהודי כעת בטוח, שכן רפואתו קרובה"לא רבים יודעים כי שורשיו של הפונדמנטליזם הפרוטסטנטי, הלוחש בימים אלו בתוקף באוזני

תומר פרסיקו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תומר פרסיקו

...ועל צדי נגה

האב יהויכין יליד קלבריה

חנון ברוח נבואת הקשט.

ועידת יהדות ישראל והעולם

בעיני דנטה, כמו בעיני שאר מעריציו הרבים של יואכים מפיורה בחייו ובמאות השנים שאחריהם, היה אב המנזר מקלבריה ראשית כל נביא; אך גם אם לא נבואית היתה הרוח שנתנה לו השראה, אין ספק כי יואכים היה אחד המוחות הפוריים והמקוריים ביותר בתקופתו, אם לא בתולדות הנצרות בכלל. כמי שהיה מקורב בחייו לארבעה אפיפיורים אך מורחק מהמסדר הסיסטרקיאני, נערץ על ידי הפרנסיסקנים אך מוקע מהאורתודוקסיה הנוצרית חמישים שנה אחרי מותו, שמו המשיך לעורר עניין ומחלוקת אפילו במאה ה-17. הרעיונות שפיתח, בדבר אופיה ההיסטורי התלת-שלבי של הגאולה, בדבר המעבר מדת המקבלת את השראתה מספר לדת היונקת ישירות מהרוח, בדבר הצורך במסדר חדש של נזירים נודדים "רוחניים", כל אלה לא חדלו מלהשפיע על תנועות וזרמים דתיים ומיסטיים בשלהי ימי הביניים, ואף על פילוסופים בני העת החדשה, כלסינג ושלינג. למעשה מגיעה השפעתו של יואכים מפיורה עד לחוגי הפונדמנטליזם הפרוטסטנטי, שבימים אלו לוחשים בתוקף באוזני הנשיא בוש לא לאפשר כל נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים.

ליואכים מפיורה, מסתבר, היה רומאן חצי-סודי עם היהדות. בספר שיצא לפני פחות משלוש שנים כותב רוברט לרנר על היחס המיוחד שגילה יואכים מפיורה לעם היהודי: יואכים היה הנוצרי הראשון שראה את קץ הימים כזמן של שיתוף ואחדות בין היהודים לנוצרים, ולא כזמן שבו יקבלו לבסוף בני ישראל של הבשר את עונשם וייכחדו. לרנר אף מעלה את ההיפותיזה שלפיה היה יואכים מפיורה, למעשה, יהודי מומר.

כבן המאה ה-12 הפורייה חי יואכים כל חייו בדרומה של איטליה, ספון בחדרו שבמנזר אשר הקים, רושם באריכות את דברי הימים: אלו שעברו ואלו שיבואו. הוא מפורסם בעיקר הודות לחזונו בדבר ה"עידן הרוחני", אותן אלף שנים שבהן, כך חזה, אחרי ניצחון ביניים על האנטיכריסט, תמלוך רוח-הקודש בגאון והכל יפנו לעבודה קונטמפלטיווית של האלוהים. בקרב חוקרים רבים, וגם אצל רבים מחסידיו בזמנו ואחרי מותו, תפס החזון האסכטולוגי של יואכים את תשומת הלב העיקרית. אלא שהדרך שראה יואכים את ההיסטוריה היא הוליסטית, סיפור תולדות האנושות שלו הוא בראש וראשונה סיפור שלם שבו כל שלב ושלב תלוי ונובע מהקודם לו, ונבואתו על העתיד קשורה קשר אמיץ עם פרשנותו את העבר. אכן, יואכים ראה את עצמו כחושף ופרשן של תהליכים היסטוריים יותר מאשר כנביא.

אל המבנה המשולש של ההיסטוריה, שפירסם אותו, הגיע יואכים למעשה ממבנה דואלי, שאתו החל את דרכו הדרשנית: בראיון הראשון שלו אצל האפיפיור לוקיוס השלישי, בשנת 1184, כאשר נתבקש להביא עדות לכשרונו הנבואי כדי לקבל רשות לפתח אותו, כותב יואכים חיבור קצר המסביר את החלוקה הדואלית של ההיסטוריה, על פי החלוקה לברית הישנה והחדשה. ההיסטוריה כולה מומשלת לשני זרמים מקבילים הנעים ומבשילים לקראת שתי התגלויות אלוהיות (יציאת מצרים ומעמד הר סיני; חייו של ישו והצליבה). בחיבור זה אין כלל רמז לא לחלוקה משולשת ולא לעידן רוחני, אך ניתן מקום להתנצרותם של היהודים. בהינתן הרשות מהאפיפיור חזר יואכים למנזר וכתב משך השנים הבאות את שתי יצירותיו הגדולות והחשובות ביותר, ה-Expositio in Apocalypsim, וה-Testementi Liber Concordie Novi et Veteris.

ביצירה השנייה מקופלת המסגרת לכל פרשנותו ההיסטורית של יואכים: ישנן שתי בריתות, שניתנו על ידי שתי ישויות שונות (מתוך השילוש), לשני עמים שונים (Populus Judaicus, Populus Gentilis), ושמסוכמות על ידי שתי התגלויות אלוהיות שונות - אלא שכאן נמצא הפתח, אף ההכרח, לשלב השלישי: העם היהודי מכונן ומגשים את תפקידו ההיסטורי בהתגלות הר סיני; הגויים נהפכים לנוצרים, ובכך לאהובי האל, עם בוא הבן; בואו של הבן גם מסמן, בד בבד, את סיום עידן הברית הישנה והעברת דגל הבשורה למחזיקי הברית החדשה. אם רוצה לשמור יואכים על הקבלה מושלמת, ומסיבות השמורות עמו הוא מתעקש על כך, הרי שצריך גם לבוא סוף לעידן הברית החדשה, כלומר יש צורך בשלב שלישי.

לבד מההקבלה בין שתי הבריתות, שני עקרונות נוספים מנחים את יואכים בבניית חזונו: המסירה והסינתיזה. "המסירה" פירושו שהיהודים והגויים מוסרים את לפיד נבחרי האל הלוך ושוב ביניהם, במירוץ אל הגאולה. מהעיקרון שבו "אלוהים ללצים יליץ ולענוים יתן-חן" (אגרת יעקב, 4:6), מבין יואכים שהאל הכניע את המצרים ובירך את העבריים הענווים של אז, אך כשאלו התמלאו רהב הוא הנמיך אותם והעלה את הגויים. עתה, כאשר לדעתו הרבה נוצרים הם נוצרים בשמם בלבד, מגיע שוב תורם של היהודים להתעלות: "יהא בטוח זה אשר בתחתית... יהא היהודי כעת בטוח, שכן רפואתו קרובה", הוא כותב.

אך היהודים ודאי לא פשוט יחליפו את הנוצרים, וכמו כן לא תיתכן ברית חדשה חדשה - לא, השלב הבא, עידן הרוח, שאמנם יביא סוף לעידן הבן כמתבקש מסוף עידן האב, הוא סינתיזה בין היהודים הענווים לבין הנוצרים. כפי שעידן רוח הקודש לא יציג ספר קודש נוסף, אלא רק הבנה ברורה יותר, רוחנית (Spiritualis Intelectus) של שתי הבריתות הקודמות, כך גם לא ייתכן עם נוסף על שני הקיימים, אלא רק איחוד שלהם וחיים בהרמוניה. האומה החדשה תהיה לא יהודית ולא נוצרית אלא "רוחנית", ואלו שבעבר נחלקו באמונות ומנהגים יהיו אז שותפים בידיעת האל המושלמת "מהקטן ביותר ועד לגדול ביותר". במקום שבימות המשיח יתרחקו נבחרי האל הרוחניים מאותו עם יהודי עקשן וחומרני, הרי דווקא אז מתבצעת חזרה ואחדות עם היהדות: "מקנה אחד תחת רועה אחד".

זו הסינתיזה הגדולה של אחרית הימים, וזה גם הקשר בין המבנה הדואלי לזה המשולש של ההיסטוריה היואכימית: השלב השלישי חייב לנבוע מתוך שני הקודמים. ההבנה הרוחנית נובעת מהברית הישנה והברית החדשה, האומה הרוחנית נובעת מהיהודים והנוצרים.

מעניין לראות, אם כן, שבעידן שבו אירופה, מבחינה רעיונית, רואה את היהודים, על פי התפישה האוגוסטינית, כאומה אטומה השייכת לעבר בלבד, אשר באומללותה מעידה על הגורל של מי שאינו מאמין במשיח, ואת הברית הישנה לכל היותר כהקדמה חיוורת לברית החדשה, האמיתית, ואשר רק בדרך של פרה-פיגורציה ניתן לקלוט ממנה אור קלוש, הדומה לאורו של הירח לפני השמש; ואשר מבחינה פוליטית ומעשית רודפת את היהודים ועושה בהם פוגרומים כאירועים פריפריליים של מסעות הצלב ומשתמשת בהם כשעיר לעזאזל; בעידן זה יואכים מפיורה הוא היחיד שלא רק ראה את הברית הישנה כשווה לחדשה, אלא אף הכין ליהודים תפקיד נכבד בחזון אחרית הימים שלו.

כאמור, לרנר מבקש להסביר זאת על ידי הקשר האישי מאוד של יואכים ליהדות, אך לא איכנס לטיעוניו של לרנר בקשר לאפשרות שיואכים היה יהודי שהתנצר. די לומר כי העדויות מעניינות מאוד, אם כי נסיבתיות.

"החשיבות ההיסטורית של יואכים נעוצה באיכות הדינמית של כמה רעיונות-מפתח שבישר. הם פעלו מתחת לקרקע במאות הבאות, מפעם לפעם זוכים לחיים חדשים על ידי קבוצה או אינדיווידואל". כך כותבת מרג'ורי ריבס במחקרה על הנבואה בימי הביניים המאוחרים, ומציינת את תפוצתם הרחבה של כתביו, שמלומדים לא פסקו מלקרוא ולהעתיק. אכן, הזרע שזרע יואכים לא נגדע, לא כאשר גונו תפישותיו על השילוש ב-1215, לא כאשר מועצת אגני שהקים האפיפיור גינתה ב-1255 את תורתו של גררדו דה-בורגו, הפרשן הראשי ומרחיק-הלכת ביותר של יואכים אז, לא כאשר יוחנן מפרמה היואכיתי נאלץ, תחת לחץ כבד, לפרוש מהנהגת המסדר הפרנסיסקני ואף לא כאשר חלפה כאילו כלום שנת 1260, שאמורה היתה, על פי פרשניו של יואכים, להביא אתה את סוף הסדר הקיים ומלכות רוח-הקודש.

להפך, רעיונותיו של יואכים מצאו להם חסידים בכל דור ודור: בונוונטורה, ראש המסדר הפרנסיסקני אחרי יוחנן מפרמה, אמנם ריכך את המסרים היואכיתיים, אך זה לא הפריע לו להכריז כי פרנסיסקוס הקדוש הוא "מלאך החותם-השישי" המבשר את בוא העידן השביעי, עידן שליהודים יהיה בו תפקיד חשוב, שכן מהברית החדשה תצא "הקריאה ליהודים". רוג'ר בייקון, הפרוטו-מדען, ופיטר אוליבי, התיאולוג הפרנסיסקני, המשיכו את הקו הזה. אחריהם, במאה ה-14, חסידיו ה"בגונים" (Beguins), ובעיקר הפרנסיסקני מדרום-צרפת, ג'ון מרופסקיסה (בצרפתית: Jean de Roguetaillade), שחזה בכתביו את התנצרותם של היהודים ב-1370, הפיכתם לאבירי הנצרות החדשה והטהורה, והפיכת ירושלים לבירה (הנצחית, כמובן) של נבחרי האל.

אחריו ובהשפעתו הנהיג פרדריק מברונסויק אף הוא תנועה מילינאריסטית, שציפתה לאלף שנות שלטון משיח יהודי (!) שימלוך מירושלים הבירה החל מ-1399. פרנססק איקסימני, פרנסיסקני מקטלוניה, הגה דוקטרינה דומה, לבד מהעובדה שהוא ציפה למשיח בשנת 1400. במאה ה-15 היה זה ניקולס מבולדסדורף שהחזיר את רעיון "הבשורה-הנצחית" של גררדו דה-בורגו, אך טען שזו תצא מהיהודים, בעזרת משיח מיוחד שיבוא לעזרתם, שלדעתו היה הוא עצמו; הוא עלה על המוקד ב-1446.

זאת ועוד: ב-1490 מצטט סבונרולה, הרפורמטור האיטלקי, בדרשותיו בפירנצה את יואכים כמקור מרכזי, ובהשפעתו, בשנות השלושים של המאה הבאה, חוזים ג'ירולמו בניביאני ולוקח בטיני, כל אחד בנפרד, את בוא האפיפיור הרוחני, התנצרותו של העולם כולו, וחזרת הבכורה והתהילה, שוב, לירושלים. ב-1550 כתב גיום פוסטל, פרופסור מאוניברסיטת פאריס שנהפך למיסטיקן וטען שנולד מחדש כשכינה, שעל הנוצרים להתאחד עם היהודים ולכנות עצמם "נוצרים-יהודים". בערך באותה תקופה, הומניסטים ראשונים בבאזל וז'נווה דיברו על עידן חדש, שלישי של הרוח, שבו יתנצרו כולם, ובייחוד היהודים.

ב-1643 כתב איזק לה פיירר, שעל נוצרים-יהודים לבנות מחדש את פלשתינה. ב-1839 הטיף הרוזן משפטסבורי לחזרתם של היהודים "לחסדו של האל ולארצם" (ובהשפעתו פתחה בריטניה קונסוליה בירושלים במטרה לעזור לאינטרסים היהודיים) ובין 1936 ל-1939 אימן קצין בריטי צעירים יהודים (ביניהם משה דיין) בטקטיקות של לוחמת גרילה - שמו של הקצין היה אורט וינגייט, והוא השתייך לקבוצה פרוטסטנטית אליטיסטית ומלניאריסטית, ה-Plymouth Brethren, קבוצה שהאמינה בהכרח ששל היהודים לחזור לארץ ישראל ולהקים בה מדינה ריבונית משלהם.

אחד החידושים העיקריים של יואכים היתה נבואתו על שלטון הרוח בן אלף השנים, אחרי הקרב הראשון של האנטיכריסט. אכן, הניצחון (הזמני) על האנטיכריסט לפני קץ העולם הוא שנתן לנבואותיו של יואכים עוקץ פוליטי/מדיני, כאשר חזון השלום הכולל עלי אדמות עבר בקלות מפתיעה וולגריזציה ונהפך לחלום על אימפריית ענק ושליטה כלל-עולמית. מלחמת גוג ומגוג, אם כך, היא מלחמה אמיתית ממש בין צבאות אנושיים, כאשר בסופה נכנס העולם ל"שבת" של אלף שנה. רק בסופו של המילניום הזה יחזור האנטיכריסט, והקרב הפעם יביא את סופו, ואת סוף ההיסטוריה בכלל.

היהודים הם מרכיב מהותי בתורתו של יואכים, והם, על פיו, שחקנים ראשיים בתהליך הגאולה. על פי לרנר, מורשתו של יואכים אינה מסתכמת בסובלנות ליהודים (להבדיל מדיכוי וניצור בכוח), או ההכרה בלגיטימיות של דתם - יואכים מפיורה הוא הראשון שקבע תלות ממשית של הנצרות בהם, בכל הנוגע לימות המשיח ולגאולה. במשך המאות נהפכה תלות מעומעמת זו לאמונה שבלא חזרתם של היהודים לארצם והפיכתה של ירושלים לבירת ממלכתם המחודשת, לא יוכל לבוא השלב ההיסטורי הבא בדרך עקובת-הדם לאפוקליפסה.

תלות זו היא אשר מביאה, בסופו של דבר, ל"ציונות-נוצרית" ולהכרזות דוגמת זו של הכומר ג'רי פאלוול, על כך שהתאריך המשמעותי ביותר מאז עלייתו של ישו השמימה, הוא 14 במאי 1948, מפני שהקמתה של מדינת ישראל הוא "הסימן היחיד החשוב ביותר לחזרתו הקרובה של ישו המשיח".

מרג'ורי ריבס כותבת בסוף ספרה על השפעותיהן של נבואות יואכים, שהאמונה של התערבות האל בהיסטוריה המשיכה להיות מקובלת אף עד המאה ה-17, וש"ניתן לומר שרק כאשר אנשים אינטיליגנטים ומשכילים הפסיקו להתייחס ברצינות לנבואות, הגיעו ימי הביניים לקצם". אם נניח להסקת המסקנות העגומה מהאימרה הזאת, נוכל לראות כי האמונה בנבואותיו של יואכים, שאולי היתה תלויה רק בקבלת הרעיון של התערבות האל בהיסטוריה, קיבלה דווקא מאז המאה ה-17 אופי חדש, של זירוז הגאולה האלוהית על ידי מעשיו של האדם בהיסטוריה. שילוב של רעיון זה, בעל אופי קבלי מובהק, הוא שצבע את החזון היואכיתי בצבעי הדגל הכחול-לבן, ועודד "ציונות-נוצרית". מציפייה פאסיווית לקץ המבורך עברו נוצרים ויהודים לפעולות אקטיוויות בהווה, פעולות שמהצד הנוצרי היו למעשה עידוד והמרצה של המעשה הציוני. ברור לחלוטין שעל המגרש העולמי שיחקו כוחות רבים אחרים, מהם חזקים הרבה יותר מהשפעות אמירותיו של האב מקלבריה, אך מעניין להיווכח שוב באמת הידועה, כי אין לנבואות כל צורך להתגשם כדי להשפיע. רעיונותיו של יואכים, שראשיתם אולי בשורשים יהודיים, ניזונו גם בדרכם ממוטיווים יהודיים, וסופם גם הוא קשור בקשר סבוך עם היהודים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ