שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המשפחה מזווית אנתרופולוגית, ספרותית ומשפטית / נישואים בעיר קטנה / פרי התאווה / שירי אורי ברנשטיין

עמרי הרצוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג

על אהבת אם ועל מורא אב: מבט אחר על המשפחה, בעריכת אביעד קליינברג, הוצאת כתר ואוניברסיטת תל אביב, 289 עמודים הקובץ המעניין ומרחיב הדעת, "על אהבת אם ועל מורא אב", בעריכת אביעד קליינברג, משרטט תמונת מצב של הדיון הביקורתי במשפחה, מזווית אנתרופולוגית, ספרותית ומשפטית. הוא נפתח בסיפור קצר של אתגר קרת ונחתם בתצלומים של עבודות אמנות של פיליפ רנצר, אנג'לה קליין ויצחק גולומבק. במרכזו מסות של שלוש חוקרות, המלוות בראיונות עמן.

יערה בר און כותבת על כישלון החתירה נגד המיתוס של המשפחה הגרעינית, באמצעות מקרה הבוחן של הלינה הקיבוצית המשותפת. בר און מתארת את הלינה המשותפת כסיוט פסיכולוגי ורגשי; פצע של תודעה וזהות. "רוב הילדים", היא מדווחת, "חוו תחושות של פחד משתק ובדידות", ועולמם בחברת הילדים הוא "עולם מופקר, חסר הגנה ומאיים, שבו ילדים סובבים כסהרורים בין מיטות חבריהם". הכישלון של פרויקט הלינה המשותפת נובע מכך שחברי הקיבוץ לא עמדו במשימה ההירואית של יצירת חברת ילדים שתחליף את התא המסורתי המשפחתי, ובשל כך שידרו לילדים מסרים סותרים לגבי תפקידם הרגשי של ההורים ושל המרחב הביתי. בר און עצמה אמביוולנטית לגבי סיבותיו של הכישלון הזה: גם בהיותו מנוגד לרעיון האידילי של המשפחה הגרעינית, וגם מפני שלא צלח להתרחק מרעיון זה די צורכו.

יש דבר מה היסטרי מעט בנהי הפסיכולוגי-הספקולטיווי שדן בטראומה של הלינה המשפחתית. בשנים האחרונות היה גל אופנתי של כתבות יחסי ציבור במוספי השבת, שכללו וידויים פורנוגרפיים למחצה של אמנים וכוכבי פופ, על הטראומה הקיבוצית שחוו. מאחורי סיפורי האומללות הסנסציוניים הללו, שכמובן אינם סותרים ואינם מבטלים את הטראומות האישיות שאנשים מייחסים לילדותם, עומדת גם אידיאליזציה של מיתוס המשפחה הבורגנית, הגרעינית והמאושרת שנשללה מהם. ההיסטריה המכלילה והתוקפנית שמלווה את הסיפורים הללו מרתיעה, מפני שהיא עלולה להיות מופנית בתורה אל התארגנויות משפחתיות אלטרנטיביות אחרות, ובכך יוצרת אכיפה מסודרת של האדרת מיתוס שמרני ואידיאלי, שפעמים רבות מתפקד כאוטופיה מדומיינת בלבד.

הבחירה לספר את סיפור הילדות או את המשפחה כטרגדיה של אומללות היא בחירה ספרותית על פי רוב, שמתרחשת בדיעבד, ומשתמשת בכלים ספרותיים של בחירה, מחיקה ועריכה. ילדות מאושרת, או משפחה מאושרת, היא מיתוס. במסה המעולה שעומדת במרכזו הפיסי והתימטי של הספר, ונקראת "לב בית, לב האור", נדרשת חנה נווה למיתוס של המשפחה המאושרת, ובעיקר לאופן שבו הספרות מייצגת את הפרכתו או את החריגה ממנו. ישנו פער בין המיתוס שגדלנו עליו, ולאורו אנו מחנכים את ילדינו, ועל פיו המשפחה היא גוף מגונן, משולל אינטרסים, שמנהל מערכות יחסים שאינן אינסטרומנטליות, לבין ההבנה שמשפחה היא גוף שמתקיים בספירה ציבורית, וכלליה - האי-שוויוניים, הרודניים לעתים - מחלחלים לתוכו.

הפער בין דימוי למציאות-החיים גוזר עלינו, באמצעות הספרות, "להשתוקק אל דימוי המשפחה, אשר אליו תשוקתנו והוא ימשול בנו, ולחיות כל העת את חוסר התגשמותו המלאה והמעצימה". נווה מתארת את המיתוס של "דם סמיך ממים" כפטיש; כסחורה תרבותית שתנאי הייצור החומריים שלה והאינטרסים שהיא מגלמת הושכחו והודחקו, כדי להפוך אותה לגוף טבעי, נשגב וקדוש. הקריאה של נווה בספרות חושפת את האופנים שבהם מתקיים המיתוס התרבותי הזה, ואת הונאת הטבעיות המקודשת שלו. נווה אינה באה להתקומם נגד המשפחה הגרעינית המסורתית; בראיון עמה, שמופיע לאחר המאמר, היא אומרת: "אני מאמינה ב'משפחה הקדושה'", אבל היא נטולת אשליות לגביה. קדושתה התרבותית אינה מונעת אחריות אישית או מודעות לאופנים המורכבים שבהם היא נעתרת לאכיפה פטריארכלית ומסווה אותה בו בזמן". חיבורה של נווה הוא מופת של כתיבה מסאית מרתקת, אחראית ומעוררת מחשבה.

בחלקו השלישי של הספר חוקרת ליאורה בילסקי את מגילת רות כפרדיגמה משפטית תקפה עד ימינו. הפרדיגמה היא קבלה רטורית של מסגרת החוק המגדיר "משפחה" ואת הזכויות של חבריה תוך חתירה תחת מטרותיו המקוריות, כדי לאפשר תוצאה משפטית ליברלית. כך היא קוראת את השגת החוקיות של יחסי רות ונעמי, וזו אבן המידה לקריאה ביקורתית של פסקי דין אקטואליים המעצבים את המשפחה כמוסד שנע בין הפרטי והציבורי, ומעצים את הקונפליקט שבין רגישויות שמרניות וליברליות. המאמר שלה חותם את נימתו של הספר כולו: המוסד התרבותי הוותיק שמכונה המשפחה הוא זירת מאבק על זכויות - ועל חובות - הכרוכות בזיכרון ובייצוג, ובאופן שבו הן יוצרות אפשרויות חיים.

נישואים בעיר קטנה, מאת מארססה קולומבי. תירגמה מאיטלקית ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג, 107 עמודים הנובלה "נישואים בעיר קטנה" מאת מארססה קולומבי, שם העט של מריה טוריאני, היא היצירה המפורסמת ביותר של סופרת זו, והיא נכתבה בשנות השבעים של המאה ה-19. הוקסמתי בעת הקריאה מהדיוק הפשוט והאירוני שבה, שמאפשר את הצטברותן של מחוות זעירות ויומיומיות לפסיפס של מורכבות רגשית ואתיקה חברתית.

במרכז הנובלה ניצבת דנצה, נערה שמתגוררת עם אחותה ועם אביה האלמן בכפר קטן, וכל עולמה מסומן בגבולות שטחו. דודניותיה היפות, פרובינציאליות כמותה אך נתפשות כנשות העולם הגדול בגינוניהן ובלבושן, רומזות לה, כחלק ממשחקי דמיון רומנטי, שהיא מושא תשוקתו של גבר צעיר ועשיר. כשהיא מגניבה אליו מבט ראשון הוא אמנם נדמה לה כ"פיל אפור ושמן", אולם הרושם הזה מתבטל אל מול התביעה השוקקת לייחודיות, לאהבה "כמו בסיפורים" ולאוטונומיה רגשית. דנצה נשטפת ברגשות כבושים, סודיים ומלהיבים של אהבה חסרת מצרים, מדומיינת וממשית גם יחד לגבר הזה. היא ממתינה לרגע התייצבותו בחייה ולנטילתה עמו הרחק מבית אביה - צורך שמודגש בהופעתה של אם חורגת, עניינית ועסקית בתפישתה את כלכלת השידוכים. השנים נוקפות, אך המבטים הגנובים של השניים זה בזה אינם מתגשמים לכדי מעשה. ההזיה הרומנטית של דנצה קורסת לבסוף: אהובה בחר בנערה אחת, מיוחסת ועשירה ממנה. מעשיית ההתבגרות הפשוטה הזאת, המשעשעת והמנחמת בחגיגה הנאיווית של רגשות שהיא מגלה, מציירת באירוניה את המשפחה כמושא מקביל של תשוקה ושל רתיעה. החלום הרומנטי, שהוא חלק מהותי מהמיתוס של משפחה מאושרת, הוא פנטסיה שאינה תלויה בהגשמה ממשית, ולעתים מזומנות אף סותרת אותה.

פרי התאווה, מאת קארל חלסטרה ון לון, תירגם מהולנדית איתמר פרת, הוצאת כנרת, 237 עמודים ספרו של הסופר ההולנדי קארל חלסטרה ון-לון, "פרי התאווה", מסתמך בעיקר על הכריזמה של עיצובו הספרותי, ובשל בכך הוא רחוק מרחק רב מהפשטות של "נישואים בעיר קטנה". "פרי התאווה" הוא ראשומון של חיי משפחה, המתוארים בדיעבד שנים לאחר מותה של רעיית המספר. הרומאן הוא מפגן של טכניקה נרטיווית, שחושפת מיומנות ראוותנית, המניעה את הסיפור בין זיכרון לבין התרחשות, בין הזיה למציאות. סיפור המסגרת מתאר משבר מאוחר של בגידה באמון: ארמין, הגיבור המספר, שכעת חי עם בת זוג חדשה, מגלה שהוא עקר, והיה עקר כל ימי חייו; לפיכך, בנו בן ה-14 אינו צאצאו הביולוגי. הוא יוצא במסע כדי לגלות מיהו אביו של בנו ולהתחקות אחר סיפור הבגידה שנחשף בפניו שנים לאחר התרחשותו. אהבתו הגדולה לאשתו המנוחה, שמכתיבה גם את הזוגיות הנוכחית שלו, נסדקת, ועמה גם כל מה שארמין יודע על משפחה ואבהות, ועל ביטויי הידע הזה: אשמה, קורבן וכפרה.

באחת הסצינות שפותחות את הרומאן מתאר ארמין לבנו את בית הדעת. הוא משרטט לו את המבנה הארכיטקטוני של הידע: חדר המבואה, שבו נמצא כל הידע העובדתי, ומאחוריו הסלון, שהוא החדר של האפשרי, של כל הדברים שעוד עתיד הילד לגלות. ישנו חדר הירכתיים האפל, שבו אפשר לראות בחטף את הדברים שלא ייאמנו, ובקיטון הזעיר נמצא כל הידע, שמוטב היה לאדם שלא להתוודע אליו. הגילוי על עקרותו של ארמין מכניס אותו באחת אל הקיטון הזה, שנמסכים בו טירוף, אבדון ובושה, ומחייב אותו להריסת היסודות של מחויבות משפחתית. הדרמה הטרגית של הגיבור היא קלאסית באופיה: הוא נחשף למשגה הגורלי של חייו הקודמים, והאנאגנוריזיס הטרגי - המעבר מאי-ידיעה לידיעה - כרוך במסע אל העבר, שמונע על ידי הרצון לשנות את הגורל.

אך השאלה בדבר זהותו של האב "האמיתי", שנפתרת לבסוף בגילוי סנסציוני מאכזב, אינה מרכזית ברומאן, אף שהיא מניעה את העלילה. יותר מכל, עוסק הרומן בהתחזות שמכוננת את התיאטרון המשפחתי. כשההתחזות נחשפת לרגע, הכל משתנה להרף עין, אך גם נותר כשהיה. "אחרי זה", אומר הבן לאביו לאחר שהתעלומה נפתרת, "נמשיך בחיינו": זו העלילה המשפחתית האוניוורסלית, שמכתיבה את מהלכם של שני הרומאנים הללו ושל רבים אחרים: החיים קוראים את הפנטזיה של המשפחה המאושרת, וממשיכים בדרכם.

שירים 2002-1962, מאת אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 461 עמודים שיריו של אורי ברנשטיין מכונסים בספר עב כרס, המסכם ארבעים שנים של כתיבת שירה. ברנשטיין הוא משורר אהוב עלי; הפואטיקה שלו ממושמעת מאוד, קפדנית וחסכנית. היא אינה מצועצעת ואינה יומרנית, ובדייקנותה הכירורגית, חדת האבחנה, היא משרטטת את תחושת האימה המקננת ללא מנוח, ופורצת כאשר הלא ידוע מסתנן - או מאיים להסתנן - אל מהלך היומיום. ברנשטיין כותב: "זו פעם ראשונה, ורק לאחרונה, / שזמן אינו פועל כשורה. / והמקומות אליהם לא אוכל עוד לשוב / מתרבים מן המקומות אליהם לא הגעתי". זו ההנעה של פואטיקה אוטוביוגרפית: התעתוע של אפשרויות החיים הבלתי ממומשות, שמבליח לעתים, מרחיב ומעצים את הזיכרון של מה שהיה ואבד. ברנשטיין מתאר את המרתם של המיתוסים הנאיוויים שמכוננים את ההגדרות המהותיות ביותר של היות בן, מאהב או חבר, במילוי שקדני של תפקיד שביטויי היומיום שלו נכתבים מראש ונאכפים בקפידה, ושרק לעתים רחוקות ניתן להגביה מעליו את המבט.

הפואטיקה של ברנשטיין רושמת את הרווח שקיים בין האב לבנו, בין גבר לאשה, בין הגוף הבוגר והתקווה הצעירה ובין השירה לשפת היומיום; את התהום שפעורה מבלי דעת בין הקיים לבין מה שהיה יכול להתקיים. "מחכים שהזמן יעבור בלי שניפגע, דווקא אז / נבעה קרע, בדיוק בשעת הרצון הקצרה, / ואיש מנושל אינו יכול לשאת את ההפסק: / דרוש לו שהארץ תסתובב". בסד שמעברו האחד הבדידות שאינה נותנת מנוח, ומעברו השני המיתוס הגדול של המשפחה המאושרת, של השייכות ושל הבית, ניצב מרשם ההפעלה שמרסן את שניהם: "יש לבדוק שוב את שדה הראייה. / לעשות פעולות קטנות והרבה, / כדי שהאהבה, שלא שמחנו בה מעולם, / תישאר לנו, לפחות היא, לתועלת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ