שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לא גומר

ובזמן הזה

ארנה קזין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארנה קזין

אריק גלסנר. הוצאת כתר, 374 עמ', 84 שקלים

אריק גלסנר לא גומר. כלומר, ברומן "ובזמן הזה", שחיבר, כמעט אף פעם אינו משתמש בפועל "לגמור". הוא מעדיף לסיים. הנה כמה דוגמאות מתוך עשרות: "כשסיים לצחוק" (עמ' 29), "כשסיים לרשום על המפית" (35), "סיים להשתין" (40), "הבחירות הסתיימו" (41), "עד שהאידיוט יסיים את הדברים שלו" (42), "סיים את הלימודים" (102), "לאחר שיסיימו להתארגן" (127), "כשהסתיימו המדרגות" (330), "סיימת כבר להשמיץ אותי?" (עמ' 354).

לכאורה זו רק סוגיה של סגנון, עניין של טעם. רבים מדברים כך היום. בטלוויזיה, ברדיו, ברחוב, רבים נרתעים משימוש בהטיות של השורש הפשוט והיפה "גמר". כאילו בכל פעם שהם גומרים - לצחוק, לרשום, להשמיץ - הם מעלים לתודעתנו, חס וחלילה, את חדוות הפורקן המיני. אולי גלסנר ועורך הספר שמעון אדף פשוט בחרו להשתמש כך, בכוונה, בשפת העם, ואין פה בעיה מהותית.

אבל נדמה שזה לא עניין של מה בכך. המלה "גמר" מופיעה בספר רק פעמים אחדות, רק בהקשר מיני, ובפעם הראשונה בעמ' 176, דווקא כשגיבור הסיפור, משה, אינו מצליח לגמור: "היא נטלה את ידו והעבירה אותה בחיכוך על מכנסיה עד שגמרה. הוא, שלא הצליח לגמור, הוטרד אחר כך גם מהמעבר המהיר שעברה מהמורך והעצבות של תחילת הערב לענייניות של תשוקתה".

זה מעניין, בשל העובדה שהקושי לגמור בדרך כלל מיוחס לנשים, והענייניות של התשוקה - לגברים. וזה מעניין משום שהגמירה היא הסוגיה המרכזית של "ובזמן הזה", כפי שקובע הגיבור משה: "הרי בסופו של דבר אכן ישנה 'בעיה פילוסופית רצינית אחת', והיא, מה יש מחוץ לאורגזמה? מה יש מחוץ לאורגזמה?" (עמ' 169).

כביכול השאלה הזאת, שכמובן אין לה תשובה, היא נקודת המבט המתריסה של גלסנר (ושל גיבורו משה), שגדל במשפחה דתית, כפר באמונה וערק מחיי הצניעות לחיי התשוקה. כך שווק הספר בכתבות בעיתונים. כך הוא משווק בכריכה: משה, נכתב שם, "מתחיל לתהות על קיומו כיצור שהחובה שלו אל הבשר לא פחותה מן החובה שלו אל הרוח". ועוד: זהו "פילוסוף אנטי פילוסופי המבקש גאולה באמצעות הגוף".

נראה כי אלה הצהרות גדולות מדי. גלסנר עצמו שם בפי אחת הדמויות בספר ביקורת על הרצינות התהומית והחשיבות העצמית של הקביעות האלה: "כל התהליך של החזרה בשאלה, כל הסחרור הזה, זה נדמה לך כאילו זה אינטלקטואלי, אבל זה בעצם נובע מתהליכים פסיכולוגיים. פשוט נשבר לך שאתה לא יכול לזיין" (עמ' 131).

הפער הזה בין השאלות הפילוסופיות הגדולות לבין התשובות הפסיכולוגיות הקטנות הוא שעומד בבסיס הרומן. "הפילוסופיה לא רלוונטית, היא מנותקת, מגעילה, רק הפסיכולוגיה, רק, רק הפסיכולוגיה", אומר המספר, וחורץ: "אדם שחוזר בשאלה ממניעים פילוסופיים לא הייתי רוצה להיות חבר שלו" (עמ' 31).

הפער בין השאיפה להתפלסף ובין הצורך לאשר את הקיום הממשי באופן מוחשי מעניין לפרקים, אבל בדרך כלל רק מפריע. הספר עוסק כביכול בשרטוט "ההווה הישראלי על עומקיו ומוזרויותיו", כלשון הכריכה, אבל בעצם העומקים והמוזרויות הם רק הנוירוזה הפרטית של המספר. גלסנר יודע שמשה נתון במצב נוירוטי - שאפשר להגדירו בקלות כהפרעה נרקיסיסטית - וגם מתאר אותו ככזה: "כך אני אוהב את עצמי, בודד בחדר עם סיגריה, מוקף ספרים ומלא שנאת נשים אפלה" (עמ' 19). משה מתואר כאדם שעסוק בכפייתיות באופן שבו מסתכלים עליו, חושבים עליו, מכירים בו ומוקירים אותו. הספר מלא בתיאורים שלו מצית סיגריה, יונק ממנה, מכבה אותה, שואף ונושף - כאילו הוא מעשן רק כדי להיראות קול, שלא לדבר על הסובלימציה הפאלית הברורה.

לכל אורך הספר משה מדבר במין התרגשות יתר שמסתירה חרדה קיומית. וכן, יש לו גם מחשבות גדלות של ממש, מכמירות לב: "אבל אז צעקה נזדעקה במוחו, אני אחד למיליון, אני אחד למיליון, איך את לא רואה את זה?" (עמ' 134). או במקום אחר: "כבר זמן רב יש לו צורך פנימי דוחק לאישור קיומו של הגאון. חשוב היה לו להאמין שיש איש כזה, יוצא מגדר הרגיל, וחשובים היו בעיניו החיים שאפשר לחשוף בתוכם הבחנות כאלה, גאוניות" (עמ' 20).

לא פשוט לחבב דמות כזאת, גם אם קל להזדהות אתה. לא בטוח שגלסנר מצליח להתרחק מהנוירוזה של גיבורו ולא בטוח שנוירוזה כזאת היא מצב מעניין לסיפור. כשמתברר לקראת סוף הסיפור שאביו של משה התאבד, ושזה כביכול הסיפור הפסיכולוגי הגדול שמעיק עליו (הילד לא הספיק להרוג את אביו, כמתבקש מהנראטיב האדיפלי; האב הרג את עצמו, ואיך זה משאיר את הילד? אומניפוטנט או חסר אונים?) זה כבר לא כל כך מרתק. כי הנוירוזה מעייפת.

בהקשר של מסע החניכה המינית של הגיבור, הנוירוזה שלו גם מציבה בעיה אתית נוסף על זו האסתטית. משה, הגבר הישראלי, מתוך "חובה לבשר", כמו גברים ישראלים לפניו (של יעקב שבתאי, למשל), חייב להתחיל את המסע אל הגבריות אצל זונה. בהתחלה הוא נרגש, בהמשך הוא מתאכזב, כי "מגוף רוטט, רב כוח וקסם, הפכה לעוד יצור בעולם שמחפש את פרנסתו, שמנסה להתקיים". זה מעליב אותו. אבל אחר כך הוא מתרגש שוב. הזונה רוצה להזדיין אתו בלי קונדום, בלי כסף. כלומר, הוא נבחר: היא אוהבת אותו כבן אדם אחד מיוחד, לא כלקוח סתמי. ובסוף, מתברר, הוא משלם על זה ונדבק ממנה באיידס. כל העיסוק הזה נראה קצת פנטזיונרי ולגמרי לא בוגר. על היחס לזונות, והשימוש שנעשה בהן בתרבות ובחיים לצרכים פילוסופיים-פסיכולוגיים של גברים, אפשר רק לומר שזו אטימות, נצלנות וגו'(מר).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ