היא הנותנת

נייג'לה נותנת ביס

נירה רוסו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירה רוסו

נייג'לה לוסון. תירגמה מאנגלית: סימה פריאל. צילומים: פרנצ'סקה יורק. הוצאת כנרת, 244 עמ', 98 שקלים

אפילו בשם העברי של הספר, כבשמה העברי של תוכנית הטלוויזיה של נייג'לה לוסון, יש רמז עבה לסקס: נייג'לה נותנת. מה היא נותנת? אתם כבר תראו, ובמקרה זה, מראית העין בהחלט קובעת. מדובר באחת הנשים היפות שנראו מעולם על המרקע, ובמקרה של לוסון, היופי משולב גם בהשכלה נרחבת, באינטליגנציה ובליטוש אינטלקטואלי עשיר. תגידו, אין גבול? לא, אין. אלת המטבח הזאת (כשמו של ספרה הראשון), בוגרת לימודים קלאסיים באוקספורד, היא בשלנית מבטן. האמינו לי. כפי שקורבן אופנה אחת יודעת לזהות את רעותה, כך אנחנו, הבשלנים, יודעים מיד מי מהכותבים אכן נכנס בפועל למטבח.

תוכנית הבישול האהודה של לוסון היא תוכנית אנינה ומתוחכמת על סקס. אין מדובר רק במצלמה המתעכבת ארוכות על שפתיה של כוהנת האוכל, אלא כמובן על שפע התנוחות (נכון, מדובר בתנועות, אבל האירוטיקה המעודנת שנרמזת מהן משתלטת) של ליקוק, מציצה, זלילה תאוותנית, רחרוח, הבעות מצועפות של עונג שמיימי ואותה הרמת-מבט מלוכסנת, המלווה בעפעוף-ריסים ארוך. ייאמר מיד שהקנאה מדברת מגרוני, ושאילו היו לי נתוניה של לוסון הייתי ממהרת לעשות בדיוק את אותו הדבר.

ואגב, שלא תטעו. לוסון משדרת בעוצמה רבה נשיות עצמאית, בטוחה בעצמה, לא מזיעה ולא מתאמצת, וגם הלבוש שלה כאילו נבחר באקראי. לא משתדל ולא פרובוקטיווי.

גם במערכת מדור האוכל השבועי המפורסם, ה-"Dining In" של ה"ניו יורק טיימס", נפלו שדודים, בפעם הראשונה, למראה הטור הדו-שבועי של לוסון, טור אינטליגנטי, מפתה, ממטבח אמיתי, מלווה תמיד בתצלום חדש שלה. קונספט שלא היה קיים עד כה בעמודים המחמירים של העיתון. איך נראה מרק ביטמן, בעל הטור הפופולרי? מה צורה להן למריאן בורוז המוערכת ולפלורנס פבריקנט המשפיעה? שום דבר. מובן שגם בספר הבישול של נייג'לה נפתח כל פרק בתצלום מצועף אחר. סיבה בפני עצמה לרכוש אותו, האמינו לי. במיוחד התצלום בעמ' 93. לפחות לכו, תדפדפו בחנות.

ועוד לא הגענו לשפת הדיבור, שיש לה הדהוד גם בכתיבה העשירה והבלתי מתנשאת של לוסון. נייג'לה טבעה טרנד של דיבור חושני על אוכל. עולם הדימויים שלה על מאכלים שואב, בואו נאמר, מתחומים אחרים. לזעפרן יש חמוקיים שופעים (voluptuous). הסלמון "עסיסי וענוג", התפוז "מפתה", והספר אינו יכול לשחזר, כמובן, את צלצול המבטא האנין והמעודן מתוכנית הטלוויזיה. בספר, בעמוד 29, יש תצלום של נייג'לה, ריסיה מושפלים, בתנוחת ליקוק של פירה, על הכריכה היא מופיעה בשפתיים פשוקות ועיניים פקוחות למחצה, עוטות דוק קל (ורוק קל, שהובלט בכוונה, שיהיה אפקט) ובעמוד 75 המבט מיישיר אלינו, עדיין ממוסך במקצת, והופ! כבר שלחנו את מחצית מאוכלוסיית ציון לחנויות הספרים, ועוד לא אמרנו כלום על תוצר-הלוואי של אלבום נייג'לה: המתכונים ותצלומי האוכל. והם ראויים להערכה.

"cookbooks do not travel well" אמר לי פעם עורך ראשי בהוצאת "מקמילן" האמריקאית. קשה מאוד להעביר ספר בישול ללא שורשיו והמטען הקולינרי והתרבותי שמאחוריו לסביבה גיאוגרפית עם חוקים אחרים וצרות אחרות (כשרות, ים-תיכון, סביח ומנגל ושניצל בפיתה).

הוא צדק, העורך, אבל בדיוק בשל כך עלינו להעריך שבעתיים את העובדה שמו"ל ישראלי מעז בעצם הימים הקשים האלה לאפשר לנו הצצה אל קולינריה אחרת, אל כתיבה מהנה ושונה על אוכל, אל סמל תרבות מערבית, ומתייחס למשימה ברצינות, כמו במקרה התרגום של "השף העירום". שני המו"לים נשענים על תוכניות הטלוויזיה המוכרות של גיבורי התרבות האלה, אבל בכל זאת כולנו יוצאים נשכרים מכך. אנחנו מבודדים בעולם יותר מתמיד. השפה שלנו קשה להעברה, על כן תודה על המאמץ להרחבת האופקים שלנו, וגם על שמירת הספר לא כשר, במחיר איבוד חלק מהקוראים.

והספר, אכן, שווה את המאמץ. הוא מחולק לפרקים התואמים את חיינו. אוכל הרי מתרחש כמה פעמים ביום, בנסיבות שונות: של חג ושל לאות קשה, של שברון לב (אז אוכלים פירה. נורה אפרון כבר המליצה) ושל מסיבה קלילה, של בראנץ' שבתי ונינוח ושל חפוזים בין תלאות היום-יום. הפרק הנפלא ביותר הוא "אוכל בטעם רע": הצירופים הקלוקלים שכולנו חוטאים בהם בסתר, ונייג'לה הנבונה שלנו אומרת שזה ממש בסדר, חלק מסדר יומו של כל בשלן שהוא רק בן-אנוש. "אתם רוצים טעם רע? אני אתן לכם טעם רע!" מבטיחה האשה הזאת, ומקיימת עם כריך חמאת בוטנים ובננות מטוגן (!) של אלביס פרסלי. אגב, את מתכון ירך החזיר (או הבקר או העוף) בקוקה קולה מן הפרק הזה תרצו גם אתם לאמץ. גם את פודינג התירס הנפלא.

"זה איך אני מבשלת ולא מה אני מבשלת", אומרת נייג'לה באחת ההקדמות. והרי בכך כל העניין: היחס לאוכל, ההבנה הבסיסית שאפשר להשתמש לפעמים בקוביית מרק. שסוכר וחמאה אינן מלות גנאי. האשה הזאת היא אמיתית, בשר ודם, אנטיתזה שופעת לאנורקסיה, והיא אינה יכולה לעבור ליד הכיריים בלי לערבב כמה מרכיבים.

אז מה בכל זאת חסר לי?

מובן שספר בריטי מדגיש מתכונים שאינם לחם חוקנו כאן, בצד הזה של רפיח. בראנץ' ישראלי לא יכיל קדגרי (אגב, לידיעת משכתב הספר: בקדגרי אין גרש על הגימ"ל) וגם לא ירך חזיר, ובישראל אין לנו ציר חום לכל דורש, אבל בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. ללמוד. לאמץ. העניין הוא שבית ההוצאה לא לקח מישהו שיתווך בין מצרכי הספר וחומריו הזרים לבין ארון השימורים היהודי.

כש"בבל" הוציאו לאור את "השף העירום", מונתה עורכת קולינרית טובה (נעמה אברמוביץ) בדיוק למלאכה הזאת, וגם למנוע שגיאות, טעויות ופספוסים הרווחים במתכוני הספר הזה. תרגום ההקדמות מסוגנן, אך מליצי ונפוח מדי, למי שמכיר את כתיבתה של לוסון. בחלק מהמתכונים (הנהדרים!) יש גם בעיות של אי-ידיעה: פודינג-תירס לא יצלח לעולם אם תכינו אותו משימורי תירס, כפי שכתוב בעברית, בעוד שהמקור מדבר, כמובן, על תירס מרוסק ומוקרם (cured ham .(cream-style corn אינו ירך חזיר מעושנת, ועל double cream אי אפשר לכתוב סתם "שמנת מתוקה", אלא לציין שמדובר בשמנת עשירה במיוחד. מתכון מסוים קורא לשימוש ב"שמונה שוקי טלה", ש"אפשר להשיגן בסופרמרקט והן בשרניות וזולות". שטויות. מדובר בישראל בכמות בלתי סבירה של בשר יקר מאוד. ב"אומלט מסאלה", אומלט הודי מתובל ומשובח, מציע התרגום להשתמש ב"רוטב חום". באמת? מה זה? ואיפה קונים? ומה היא "מחבת בליני" הדרושה לפנקייקס? בתרגום ל"שף העירום" נלוותה למפתח החומרים הזרים גם רשימת חנויות. כשמדברים על קוסקוס מהיר הכנה (כך במקור), אין לכתוב "גרגרי סולת". זה מטעה ולא נכון. ורק מעט אזרחים עבריים יודעים מה זה "פאק צ'וי". רובם מכירים אותו ככרוב סיני או כרוב מסולסל. יש להסביר. וכמובן, ה-wafer הבריטי אינו הוופל הישראלי, הידוע בשמו העברי "בפלים". כמו כן, עדיף היה לתרגם למידות של כוסות וכפות את כל הדציליטרים והמיליליטרים המייגעים המופיעים במתכונים. שלא לדבר על טעויות של שם כמו ה"וורסטרשייר", או הטרייפל שמכיל שכבה של "ספוג" - הכוונה היא כמובן ל-sponge שהוא עוגת תופין, ואין צורך לרוץ למדף הטואלטיקה במרכול.

אבל השורה התחתונה היא שלמרות טעויות בתרגום, הספר מרהיב בתוכנו וגם בתצלומי הפנקייקס והסלטים והגבינות הקלויות (לצד תצלומי נייג'לה בפשמינה), ויש בו המון טריקים חדשים, ממטבחים זרים, שיהיה נפלא לאמץ, כמו עוגת השוקולד והערמונים, הפטנט הערמומי הטמון במרק עוף עם קניידלך (תקראו בעצמכם) וההברקה של אגוזים מתובלים. ספר משמח.

חטיפי האגוזים של "יוניון סקוור קפה"

עוד אוכל שמנשנשים והוא קל להכנה עד כדי גיחוך. אתם חושבים ודאי שאגוזים הם נשנוש מושלם כפי שהם, בלי שיתעסקו איתם, ואתם צודקים במידה מסויימת. אך נסו את אלה, שנלקחו מהמתכון לאגוזים מתובלים המוגשים ב"יוניון סקוור קפה" בניו יורק, ותבינו מהי שלמות אמיתית.

חומרים

500 גרם תערובת אגוזים: בוטנים קלופים, אגוזי קשיו, אגוזי ברזיל, אגוזי לוז, אוגוזי מלך, אגוזי פקאן ושקדים שלמים לא קלופים

2 כפות מחטי רוזמרין טרי קצוצות גס (משני גבעולים באורך 8 ס"מ)

כפית פפריקה אדומה חריפה

2 כפיות סוכר כהה

2 כפיות מלח

1 כפית חמאה, מומסת

הכנה

1. מחממים את התנור לחום בינוני (180 מעלות צלסיוס). מרפדים תבנית אפייה.

2. מניחים את האגוזים בקערה, מערבבים ומפזרים על גבי התבנית. קולים בתנור כ-10 דקות, עד שהם מקבלים צבע חום זהוב בהיר.

3. בקערה גדולה מערבבים את הרוזמרין, הפפריקה החריפה, הסוכר, המלח והחמאה.

4. מקפיצים היטב את האגוזים בחמאה המתובלת ומגישים חם. וברגע שתאכלו אותם, לא תרצו להפסיק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ