"זה מה שראיתי"

חורף בקלנדיה

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

ליה נירגד. הוצאת חרגול, 206 עמ', 73 שקלים

ז הו ספר מטריד, והמציאות שהוא מתאר מטרידה את הקורא זמן רב אחרי סיום הקריאה. הדרך שבה מתוארת אותה מציאות מטרידה לא פחות, ומותירה שאלה פתוחה: האם קריאתו מסוגלת לשנות את הסתכלות הקוראים על המציאות?

ליה נירגד הצטרפה במשך 16 שבועות רצופים, בין סוף נובמבר 2003 לתחילת מארס 2004, למשמרות של "מחסום watch" במחסום קלנדיה-א-ראם. "מחסום watch" הוא קבוצת נשים, "רובן לא צעירות, (ה)מתייצבות למשמרות קבועות לפי סידור עבודה שבועי, בוקר וערב, קיץ וחורף, חלקן עושות את זה כבר שנים. עומדות, משקיפות, מסבירות, מפצירות, בסוף כל משמרת כותבות דו"ח" (עמ' 11). אבל הספר אינו דו"ח רשמי של הקבוצה. זהו דו"ח אישי של נירגד, שאינה מציגה אותו כחלק מהתנסות ממושכת אלא כתיאור כמעט גולמי ורגשי של חוויה ראשונית. הפעם הראשונה שהגיעה לקלנדיה היתה בסתיו 2003: "זה מה שראיתי".

את מה שמתארת נירגד אמורים לדעת כל ישראלי וישראלית שקוראים עיתונים ורואים טלוויזיה. העובדות ידועות, ולפעמים גם הפרטים. בדרך כלל העובדות והפרטים מתקפלים לתוך התחושה ש"זה המצב" וש"אין ברירה", וששום דבר לא ישתנה כל עוד לא "יתנו לצה"ל לנצח" או "לצאת מהשטחים". אבל יש הבדל בין לדעת ולהרגיש. ונירגד בספרה רוצה לגרום לקוראים להרגיש איך זה לראות מה קורה במחסום. לא ב"מחסומים", לא ב"שטחים", אלא במחסום אחד.

על פי תיאורה, מחסום קלנדיה אינו חוצץ בין "השטחים" ל"ישראל", אלא ממוקם בתוך השטח הפלסטיני (אם כי גם החיילים במחסום אינם בטוחים איפה בדיוק עוברים הקווים בין שטח B ,A ו-C. עמ' 99). המחסום - או המעבר, תלוי את מי שואלים ובאילו נסיבות - נועד לפקח על תנועת הפלסטינים בין שתי נקודות בתוך השטח הפלסטיני. ואם נראה לרגע שיש היגיון וצורך ביטחוני בקיומו של מחסום כזה - שהרי עדיף לעצור מחבל פוטנציאלי רחוק ככל האפשר ממקומות שיוכל להתפוצץ בהם - מתברר מן המציאות היום-יומית שמתארת נירגד שיש דרך פשוטה מאוד לעקיפת המחסום: לנסוע במונית או בטרנזיט דרך סורדא, תמורת תשלום ובמשך שעתיים, ולהגיע לעברו השני של המחסום מבלי לעבור כל בדיקה ביטחונית. כך ממליצים גם החיילים והקצינים במחסום לפלסטינים שאינם יכולים לעבור.

בחורף בקלנדיה קר מאוד ורטוב מאוד. ואם לא די בכך, נירגד מתארת כיצד ההוראות למי מותר לעבור במחסום ולמי לא משתנות לעתים קרובות, בהתאם לנסיבות: פעם צריך "טסריח" (או "תסריך") - אישור חתום שבשבילו צריך לבלות יום במשרדים המתאימים - לכיוון אחד. פעם אחרת אסור לאף אחד לעבור חוץ ממקרים הומניטריים (שגם הגדרתם משתנה), ופעם אחרת יש הגבלות גיל. ואז מותר לכולם לעבור, רק צריך בכל זאת לבדוק אותם.

גם המחסום עצמו משתנה מפעם לפעם - לא רק היחידות שמאיישות אותו, אלא גם הנהלים והמרקם הפיסי: תור אחד, שני תורים, מעבר מקורה או מעבר חשוף, גלאים מתכתיים, אוהלי בידוק. על התורים מופקדים חיילים, כל אחד עולם ישראלי מלא מבחינת מוצא סוציו-אקונומי וגיאוגרפי; מתנדבים שמעמדם וסמכותם אינם ברורים, וקצינים. וכך רואות נירגד וחברותיה שהמציאות במחסום, בהעדר כללים ברורים אבל בצל סכנות מרחפות, ממשיות מאוד וגם מדומיינות, נוצרת בידי האנשים שמוצבים בו: יש הפועלים בשגרת המחסום בענייניות "אנושית", משתדלים לפתור את בעיית הפלסטינים שנאלצים לעבור בידוק ביטחוני כדי ללכת הביתה או למשפחה. ויש חיילים וקצינים שהמצב מחלץ מהם התנהגות כוחנית, בוטה, מתעמרת: כך למשל מחליט אחד החיילים של"מעוכבים" (שמצבם לא ברור; גם לא ברור מה ייעשה בהם בתום העיכוב וכמה זמן זה יימשך) אסור לעשן. אין הוראה כזאת. זה העונש שהוא עצמו החליט להטיל עליהם, שילמדו. אחר כך גם מפריע לו שהם זורקים בדלי סיגריות ודורש שינקו, אף על פי שמסביב הכל נראה כמו פארק ישראלי אחרי פיקניק.

נירגד וחברותיה נמצאות שם כדי להשפיע בעצם נוכחותן והעובדה שהן רואות מה קורה במחסום: הרי לא ייתכן שלעיני עדים יבוצעו פשעים או אפילו פגיעות בכבוד האדם (הפלסטיני). הן רוצות להביא לכך שהחיילים ילמדו לראות את הפלסטינים לא כמסה אנונימית שהיא מטרד, אלא כאנשים, בשר ודם ונפש, עם בעיות. שייקחו אחריות ויהיו "אנושיים" למרות "המצב". לכן הן מתערבות, מנסות להסביר לצד אחד מה הצד השני אומר ומה כללי החיים (ובעיקר הכבוד האנושי) של הפלסטינים. הן מנסות לגייס את "המוקד ההומניטרי", גוף שהקימה ישראל כדי לטפל בבעיות מסוג זה (אבל מתברר שידו בדרך כלל קצרה מלהושיע), והן מנסות לדבר עם החיילים, להבין מה מפעיל אותם, לתקשר אתם, לנסות לגרום להם לראות תמונה קצת יותר רחבה מזו שנראית דך כוונת הרובה או עמדת הבידוק.

כצפוי, עצם נוכחותן מפירה את שגרת המחסום: בפעם הראשונה שנירגד ביקרה במחסום, כשפלסטינים בבגדי חג עברו מצד לצד לסעודת עיד אל-פיטר, היא שמעה חייל שצועק על פלסטיני: "אני אקרע לך את התחת". הנשים מתערבות כמובן, "אתה לא תדבר אתו ככה!" מתברר שהחייל פנה לאשתו של גבר פלסטיני, דווקא בערבית, אבל אותו פלסטיני לא רצה שבכלל יפנו במלים לאשתו. החייל צועק שנשבר לו הזין מהכבוד של הפלסטינים, שכבר הלכו לדרכם בינתיים. הוא לחוץ מאוד, ואפשר להבין אותו. אחת הנשים אומרת בשקט, "אתה יודע מה זה מזכיר לי? כשסבא שלי היה בגרמניה..." וכצפוי החייל יוצא מדעתו, ושוב, אפשר להבין אותו: "את משווה אותי, שכל המשפחה שלי נספתה בשואה, לחייל גרמני? אני חייל טוב! אני חייל טוב!"

לפעמים הנשים מצליחות בשתדלנות להביא לפתרון בעיה אנושית או למניעת החרפתה. לפעמים שום דבר לא עוזר, והן עדות בתסכול רב למצב בלתי אפשרי שבו חיילים וחיילות צעירים מנצלים את עמדת הכוח שיש להם על אנשים חסרי ישע. נירגד מנסה להכיר את החיילים, המתנדבים והקצינים, אחד אחד, לתת להם שמות וסימנים. היא לא מסתירה את העובדה שהיא עצמה אינה חפה מסטריאוטיפיזציה: כיפה על ראשו של מתנדב או מבטא אנגלוסקסי שלו "מחשידים" אותו מיד כמתנחל. היא לא מסתירה את המקום שממנו באה - תל אביב הישראלית, הנהנתנית, שבה מטיילים בבוקר חמים עם כלב לסדר עניינים בקופת חולים, וגם לא את האסוציאציות הפרטיות שלה.

ברור גם שכמו החיילים - שלמרות היותם בורג במערכת הייררכית הפועלת במסגרת פקודות, כל אחד מהם הוא גם עולם לעצמו - כך גם הנשים. יש ביניהן חילוקי דעות על דרך הפעילות, על מידת המעורבות, על היחס הנכון לפלסטינים ולחיילים. כך, למשל, נירגד חושבת ש"צריך לריב עם החיילים. מכל הסיבות הטובות והקבועות. כי צריך שהם יעצרו לרגע, כי צריך שהם ישמעו. כי צריך להפריע להם לעבוד על אוטומט. כי צריך להשמיע את קולם של הפלסטינים". וכל אחת גם חורגת מה"נהלים" הנזילים שלה על פי המזג והרגש, ואז כבר לא מדובר בפוליטיקה והומניות. כשאחד החיילים מציע לנירגד, אחרי עוד ויכוח סוער ונרגש, כוס תה להתרגעות, הוא שומע ממנה "לך תזדיין!" עסיסי, ואז מתלקח העלבון האמיתי.

הקוראים יכולים לראות מיד שמבטה של נירגד אינו רואה או מתאר הכל: היא לא מתארת את היער, אלא את העצים. אם יש מחבלים ופיגועים והרוגים - שהם ההצדקה "בגדול" של קיום המחסומים באשר הם - היא אמנם לא מתעלמת מהם, אבל היא מתרכזת במה שעיניה רואות במבט מקרוב: החיכוך המתמיד, המתעמר, חסר התכלית, שמייצר עוד שנאה.

היא לא מטשטשת את העובדה שהפלסטינים לא תמיד דוברים אמת, מנסים לעבור גם אם הם "לא עומדים בכללים", אבל מתייחסת לכך כדבר שהוא בעצם מובן מאליו. מטרתה היא בעצם אותה עדות קרובה, המתעלמת מההקשר הפוליטי המיידי ואפילו מן ההקשר ההיסטורי: "החיילים עוד עומדים שם. אפשר לכעוס עליהם, אפשר להבין אותם, אבל דבר אחד ברור: כל יום שעובר שם מותיר בהם סימן. לעולם לא ישכחו את קלנדיה. והפלסטינים עוד עומדים שם. אפשר לרחם עליהם, אפשר לפחד מהם, אבל צריך לזכור: כל יום, כל שנה שם, נצרבים עמוק בלבם. לעולם לא ישכחו את קלנדיה, את א-ראם, את סוואחרה, ג'בארה, חווארה, תרקומיא, ועוד עשרות מחסומים אחרים".

הספר נקרא בנשימה עצורה ומעורר בקורא תחושה קשה, הגובלת בזעם חסר אונים. דווקא המעורבות של המספרת מעניקה לו אמינות. הספר ממחיש היטב שבמצב בו אנו חיים כל מה שצריך לעשות כדי שהרע ייגבר, הוא לא לעשות דבר. כשתישאל - והיא תישאל - כעבור זמן השאלה "ומה אתה עשית אז?" נירגד תוכל לענות שעשתה יותר מהרבה ישראלים (בוודאי יותר מהחתום מעלה). היא נסעה לשם, לראות במו עיניה, התעמתה עם המציאות ועם הרגשות והאסוציאציות שאלה מעוררים בה, ותיארה את מה שראתה מבלי להתחמק, מבלי לחפש תירוצים והסברים החורגים מן הסיטואציה האנושית שנגלתה לעיניה. מתוך הכרה שבמציאות הזאת אדם יחיד, או אף קבוצה קטנה, אינם יכולים לעשות יותר כדי לשנות את המציאות, היא בחרה במעמד של עד פעיל. ולו כדי לא להיות משקיף-מן-הצד תמים, שבשמו נעשות עוולות כה רבות. הספר שלה מדבר בשם ה"אנושיות", אותו דבר שבדרך כלל נזרק הצידה בעיתות מצוקה, כאילו אנושיות היא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. והרי לפעמים, דווקא בחשבון היסטורי ארוך, אנושיות תהיה הדבר היחיד שעל פיו נימדד. ספרה האמיץ והכן של נירגד הוא תזכורת חשובה, דווקא בימים שבהם אנו חיים.

אבל דווקא בשל חשיבותו התיעודית, ואפילו הפוליטית, של הספר הזה ושל העשייה שהולידה אותו, בולטות חולשותיו, בעיקר הרטוריות. במיוחד ההיזקקות לשואת יהודי אירופה בתיאור המצב במחסום, ובפולמוס הפוליטי-אנושי שנובע ממנו. לא די לומר שאסור להשוות דבר למה שהתרחש בשואה (למרות שזה נכון, כמובן). אלא שהשואה, אם להיזקק להתבטאות של הרמטכ"ל משה יעלון על הצורך לצרוב את נוכחותנו כאן בתודעה הפלסטינית, צרובה בתודעתנו, האישית והקולקטיווית. יש כאלה שהמכווה של השואה אומרת להם שאסור לאפשר למצב כמו השואה לחזור, יהיו הקורבנות והמרצחים אשר יהיו. ויש כאלה - הם הרוב, ולא פלא - שהמכווה הזאת פירושה שלעולם לא נהיה עוד קורבנות, ובכל פעם שעולה השואה בהקשר שבו היהודים אינם הקורבנות אלא המתעמרים, היא צורבת שבעתיים. בהתרחשויות השונות במחסום - כפי שכותבת נירגד - "אין דמיון לפתרון הסופי. השאלה היא אם כל זה מזכיר את גרמניה של שנות השלושים... בשלב הזה, ההשוואה, כשלעצמה, טבעית, סימני השאלה כבדים".

זו הסתייגות רפה מדי, מה גם שהגלישה להשוואה במציאות המתוארת בידי נירגד תדירה ונעשית בקלות רבה מדי, כמעט בהיסח דעת (כמו למשל ההערה על מעמד אנשי ה"זונדר-קומנדו" - הכוונה כנראה ל"איינזצגרופה" - ו"הוורמאכט" הגרמני בעיני ההיסטוריה כנקודה למחשבה בזמן שמכשירים אצלנו יחידות מיוחדות לטיפול באוכלוסיה אזרחית במחסומים), עוצרת את הקריאה ומסיטה את הדיון מעיקרו. אגב, אם מישהו יתפתה להעיר שבגרמניה של שנות השלושים לא היו מניחים לנשים אריות להפגין ליד מחסום שבו בודקים ניירות של יהודים, הרי שזה לא מדויק: היו גם היו הפגנות של נשים אריות בגרמניה, אפילו בזמן המלחמה, והן גם השיגו את מטרותיהן, שהיו שחרור אסירים, בחלקם יהודים. אבל לא זה העניין.

המצב ב"מחסום הפנימי" בשטחים הוא בלתי נסבל לא מפני שיש בו דמיון למה שקרה ליהודים באירופה. הוא בלתי נסבל כשלעצמו. על פי המצב, וזה מה שנורא, החיילים והקצינים לא צריכים להפעיל שיקול דעת ורק להיצמד לכללים כדי שהסיטואציה תהיה לא אנושית. כדי לעשות למען הקלת הסבל של העוברים צריך לעשות מעשה. צריך לקחת אחריות. וקשה מאוד לקחת אחריות על "הקלת המעבר" כשיודעים שבמציאות יש מחבלים שמתפוצצים באוטובוסים וקניונים. העובדה שבשואה נספו שישה מיליון יהודים מידי הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם אינה משנה את המצב לכאן או לכאן. הכיבוש צריך להיפסק - או להימשך, אם מישהו חושב כך - לא בגלל שהיתה שואה. המצב, שנירגד מתארת רק חלק זעיר שלו, אך חלק שנוטע הרבה זרעים של שנאה, כאב וסבל שינבטו בעוד שנים ארוכות, חייב להיפסק.

השאלה הגדולה היא כיצד ייקרא ספרה של נירגד, שהרי איש אינו קורא ספר ללא ציפיות. ברוב המקרים, למרבה הצער, אנחנו קוראים את מה שאנחנו יודעים מראש שנקרא. מעטים הספרים שמשנים נקודות השקפה, וחוששני שהספר של נירגד איננו מאלה. בעיני מי שסבורים, כמוה, שהכיבוש מושחת, מקרה קלנדיה ישמש רק הוכחה נוספת, מפורטת, נרגשת, בעלת עוצמה, לנזק המצטבר, המעוות, המורכב שהוא מחולל לשני העמים. מי שסבורים שיש שיקולים דחופים יותר מן האנושיות - במלים אחרות, שאנושיות בנוסח נירגד וחברותיה היא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו - יתחזק מן הסתם בהרגשתו למקרא הספר המפורט והנרגש הזה. מי שמלכתחילה אינם מסכימים עם דעתה על הכיבוש לא יתחילו לקרוא את הספר, או יקראו אותו כהוכחה לכך שאנשים כמוה מרפים את אחיזתנו כאן.

כתיבתה האישית של נירגד, שאינה מתעדת רק את מה שהיא רואה אלא גם את מה שהיא חושבת ומרגישה, היא אמיצה ואמינה, אבל יש לה מחיר: כך, למשל, מתבקש להעיר שמראה ציפור בכלוב בתור למעבר במחסום קלנדיה אינו מטונימיה או סינקדוכה, אלא קלישאה. וכך גם יש מחיר להחלטות התנהגותיות של נירגד במחסום: היא לא רוצה לשתף פעולה עם החיילים כשאלה בודקים תעודות ומבררים שמות, אבל התוצאה היא שהנשים שמתייצבות במחסום מזוהות בשמותיהן (האמיתיים, אני מניח). החיילים והקצינים והיחידות הצבאיות נושאים שמות, שאמנם שונו בידי נירגד, ולחיילים יש שמות פרטיים, פנים ובעיקר עיניים. רק הפלסטינים, להוציא שלושה מקרים, נותרו בסיפור הזה ללא שם ורובם גם ללא פנים. מבטם ומראה עיניהם כמעט לא תוארו בספר. גם זה מטריד בתום הקריאה.

ואולי בכך הושגה גם מטרתו של הספר: להמשיך להטריד את הקורא, כדי שיתעשת לבסוף וישאל את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי לחיות בסיטואציה יותר אנושית במרחב הזה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ