איך אומרים לקרדה בצרפתית

על "הכנסתו" של לוין לתוך הרפרטואר של התיאטרון הצרפתי

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

,maison Antoine Vitez, 2004, 221p Jacqueline Carnaud, Editions Theatrales, l'hebreu par Laurence Senderowicz et pieces politiques, traduit de Hanokh Levin, Theatre choisi III

הכרך השלישי של מבחר ממחזות חנוך לוין בצרפתית יצא זה עתה לאור, ונראה כאילו לורנס סנדרוביץ' (מחזה אחד בכרך זה תירגמה יחד עם ז'קלין קארנו) מתקרבת להצלחת המשימה שהציבה לעצמה, כמעט בניגוד לצפוי, וכמעט לגמרי לבדה: חנוך לוין, בחו"ל, מצליח, אט-אט, בעיקר הודות לשקדנות ולכישרון של סנדרוביץ', להיחלץ מהשיח של "ספרות יהודית-עברית לחובבי ספרות כזאת". המחזות שתורגמו עד כה, בעיקר בשני הכרכים הקודמים, מוצגים בהפקות שונות ברחבי צרפת, לא רק בפאריס, והן הופכות בהדרגה לתופעה תיאטרונית צרפתית, בתחומי התרגום מקלאסיקה זרה, לא מהאקזוטיקה שאנחנו מספקים בדרך כלל לאירופה.

המערב מתעניין באמת רק במערב. מה שמחוצה לו מעניין אותו כאנתרופולוגיה, או כאקזוטיקה. ספרות עברית המתורגמת לגרמנית, על פי ההיגיון הזה, אינה דומה לספרות צרפתית או איטלקית כשהן מתורגמות לגרמנית. העברית אינה יכולה לחצות את הגבול הגדול בין השפה הלא-אירופית שלנו לשפות האירופיות, המקיימות בינן לבין עצמן קשרים חזקים גם כאשר מדובר במעבר משפה גרמאנית לשפה לטינית, קודם כל בזכות כמה מיסודות הדקדוק, וגם הודות לאטימולוגיות דומות בחלק מאוצר המלים. לכל שפה יש תחום לא שקוף. הנראטיב מעניק כמובן מעקף לגרעין הבלתי ניתן לתרגום של השפה.

אבל התהום הכרויה בין חיינו לחיים במערב עמוקה יותר. דומה כי מאז התחזק הגטו האינטלקטואלי הקרוי Jewish Studies, הוענקו הרבה מאוד טובות הנאה לאנשי אקדמיה ישראלים, הודות לגטו הזה, שהרי כאן מצאו את עצמם יכולים לדבר על מה שאינו מוצא את מקומו בזירה ה"אוניוורסלית" (=מערבית), וכך גם אפשר לקרוא בתחומי הגטו הזה ספרות עברית מתורגמת לשפות זרות ולקבל קרדיט, או ציונים, על קריאה בתרבות עברית (מתורגמת). לא את קפקא לומדים ב-Jewish Studies, ואם מישהו מרצה על קפקא בתחומי הדיונים על "ספרות יהודית", מובטח לך שהיה זה על משהו שבזירה ה"אוניוורסלית" לא נמצא לו מקום. בקצרה: אנחנו שייכים למערב, כל עוד איננו מבקשים להיות חלק ממנו.

אבל החיים כאן, על פי לוין, אינם נוחים ל"אוניוורסליזציה" (כלומר, אותה תיזה חבוטה של: "עכשיו שהעם היהודי הוא עם ככל העמים, ויש לו שפה, הוא יכול לדבר על ערכים אוניוורסליים"). לוין היה חדור בתחושה אחרת. הנה כך מסכמת את העניין ב"ההולכים בחושך" מחשבת-דג-מלוח: "ואת הדג מלוח שכחו. / לעולם לא אזכה לחדור לתרבות צרפת, / לעולם לא אהיה אצלם בן-בית, / רק אציץ מן הסף בעיניים כלות, / אסתובב ואשוב לארצי-מכורתי, להיות מה שאני: / מחשבה נידחת מאסיה על דג מלוח פולני". אנחנו חיים במעין פוגטוריום, אנחנו "פולנים באסיה".

סרטם של לוין וטראץ', "פנטסיה על נושא רומנטי", מסתיים בדברי נשיא המדינה הננס למלכת שוודיה, אחרי שזו בחרה לה כחתן את הנסיך הספרדי היפה, ולא אף אחד מן המשתתפים באודישן התל-אביבי: "אז מה? ככה! אתם לאירופה, אנחנו נשארים. לא הצלחנו להקסים, מה? מילא! תעשי לך מאיתנו נקודה קטנה בזיכרון. כל טוב, ושוב - חבל!"

האם יכולה תימה קומית כזאת להיקלט כקומדיה "לא זרה"? קומדיה בת-בית? אפשר כמובן להחריף את השאלה: האם צפייה בשמואל ספרול ("סוחרי גומי"), אומר קדיש על אביו מתנועע בין ה"יתגדל" ל"עושה שלום במרומיו", ומתלונן תוך כדי כך על מצב השוק, בעניין הקנדונים שהשאיר לו האב, נוחה לצופה הלא-יהודי במערב? וכאשר המתים בפה מלא עפר שואלים את ספרול המת על מצב הדולר, האם הצופה המערבי יכול לצפות בהצגה הזאת כהצגה שאיננה "על יהודים"?

סנדרוביץ' ניצבת לא פעם מול אי-נוחות כזאת. בסצינה 11 של "שיץ" מבקש פפכץ, אבי הכלה, מצ'רכס, החתן, את הטבעת. בתרגומה של סנדרוביץ' הופכת הטבעת להסכם נישואים, alliance, משום שהיא מבקשת לעקוף את המשך הדיאלוג החריף, שבו דורש האב מן החתן לחזור אחרי מלותיו: "תחזור אחרי: 'הרי את'", ואילו החתן משיב: "'הרי את...' הצ'ק".

פפכץ: "מקודשת"

צ'רכס: הצ'ק.

פפכץ: אתה מעכב את הרב.

צ'רכס: "מקודשת..."

פפכץ: "כדת משה..."

צ'רכס: עד משה! ממשה אני לא זז בלי צ'ק.

בתרגומה החליפה סנדרוביץ' את הטקס הדתי, שעניין הצ'ק נכנס לתוכו, בטקס אזרחי, של חוזה, לשון חוזית ודרישה כספית. השינוי הזעיר הזה מסביר הרבה, גם על הפחד ל"אי הבנה" וגם על חיינו ה"נורמליים". אנחנו, כאן, יכולים לראות בטקס הדתי של דיון על צ'ק באמצע הטקס עניין קומי על בני אדם, ועל יהודים, וחלק מהבעיות "שלנו". אצלנו יהודים הם בני אדם. שם, הטקס הדתי הופך את הקטע הזה לקטע "על יהודים". לא רק אלן פינקלקראוט היה מתרגז.

התרגום לצרפתית נהדר. סנדרוביץ' השקיעה הרבה מאמץ במחשבה על "הכנסתו" של לוין לתוך הרפרטואר של התיאטרון הצרפתי. לזכותה עומדת כמובן המסורת העשירה של הקומדיה הצרפתית, שלא היתה אף פעם פוריטנית, כמו זו האנגלוסקסית. אבל עיקר כוחם של התרגומים קשור בחושים התיאטרוניים המצוינים של סנדרוביץ'. בהיותה בוגרת הסטודיו של ניסן נתיב, ושחקנית מוכשרת מאוד, שחזרה לאירופה, אחרי שהות ממושכת כאן, ניחנה סנדרוביץ' בכשרון לתפוש את מה שעולה מהטקסט של לוין וצריך למצוא את מקומו על במה, לא כחומר למידה באוניברסיטה, אלא על במה. זה הכוח הלוכד את הקהל לא בגלל הנראטיב, אלא הודות ל"הצגה" המצויה בטקסט, העוברת, בכל פירוש בימתי, אל הבמה.

ומה על ההיברידיות של לוין? מה עם התענגות דמויותיו על לקרדה, למשל, וחלוה? מה על הצירוף הזה, בצרפתית? סנדרוביץ' מגלה כאן תושייה. יכול מאוד להיות שהתרגום נאלץ לנתק חלק מהמסמנים מתוך ההקשר שלהם במילון המקורי (במקרה זה המילון המקורי של לוין). הצירוף של "לקרדה" ו"חלוה" איננו צירוף של קטשופ ותפוז. אם תרצו זהו צירוף שכולו שוק לוינסקי. סנדרוביץ' הפכה את הלקרדה להרינג. וטוב עשתה כך, כי מי יודע מה זו לקרדה במקום כלשהו? ומה על החלוה? הרי יש חלוה בצרפת, אלא שסנדרוביץ' בחרה בלפתן תפוחים, ועשתה בשכל רב. כך הופך הצירוף הרינג ולפתן תפוחים לתרגום טוב של נשיקות בני הזוג המגלים שיירים מארוחות קודמות זה בפיו של רעהו.

כך בעצם עשתה סנדרוביץ' בעניין בחירת המחזות. חלקם מהווים "קלאסיקה" לוינית, גם אם הליהוק הרחב שלהם ייאלץ את אוהבי לוין לחכות עד שהרפרטואר הצרפתי לא יוכל להתעלם עוד מן המחזות הללו - "הילד חולם", או "ההולכים בחושך". ואולם, יותר מכל בחרה סנדרוביץ' מחזות לויניים היכולים לפלס לעצמם דרך דיסקורסיווית, כלומר לבסס מעין שיח-לוין ואינם מרובי משתתפים. את הכרך הראשון פתחה ב"יעקבי ולידנטל", וספק אם יש בחירה נכונה מזו כדי לכונן תרבות צפייה במחזאי "לא משלנו". היכולת להעלות הצגות לא יקרות מדי לא רק תואם את תשוקתו הגדולה של לוין לפרוץ אל מחוץ למסגרת התיאטרונית כאן, אלא תואם את הפרקטיקה של המתרגם הטוב: לאתר את מה שתקצר היד להציגו, לוותר עליו, ותחת זאת להשקיע מאמץ רב במה שיכול להיות מובן, קליט, נאמן למקור.

סוד כוחה של הצלחת לוין בצרפת קשור באיטיות, בסבלנות של מתרגמת, הנשארת מעורבת בהפקות השונות של הצגות לוין, בפאריס ומחוצה לה. גם מבחר המערכונים הסאטיריים מוכיחים על בחירה טובה. סנדרוביץ' בחרה קטעים טובים, כמו למשל "טקס הנחת אבן הפינה", שהוא מן הבחינה התיאטרונית אחת הפנינים של לוין. אני שב וקורא את המונולוג של שפרכצי, בעברית, ואחר כך בצרפתית. "באמצע החיים המייגעים, באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה, ולקחה את בעלי. עכשיו היא גם רוצה שאברך על המוות: ברוך הבא, מוות, ברוך הבא קבר, ברוך הבא, ארון, ברוך הבא דם ובשר שרוף ופצעים; ברוכים הבאים!" אני קורא את המונולוג הנפלא הזה בצרפתית, והוא נשמע כמו שירה צרפתית נפלאה. זה כל המבחן.

,bienvenus, mort, cercueil, tombeau

,bienvenus sang verse, chair calcinees

!Venez, venez, entrez