בעקבות מאמרו של יאיר אור "למה המלה 'מלה' תהיה מעכשיו 'מילה'?" ("תרבות וספרות", 18.6)

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

שלא כדי לזכות באהדה

יאיר אור מביא ברשימתו הרהורים מעוררי מחשבה על העורכים הלשוניים של היום, אבל יש בדבריו כמה עניינים שחשוב להעיר עליהם:

1. נכונות ומוכרות השגותיו על "הדור השני" של "מתקני לשון", ובראשם בעלי "ודייק", אבל מאז שנות השישים התחוללו שינויים רבים באקדמיה ללשון העברית ומחוצה לה בכל הקשור לתיקונים ולאופן הנחלתם, ואי אפשר להזכיר את שושנה בהט ואת מילון ההווה בנשימה אחת. מעבר לכך, חשוב להפריד בין פעילותה של האקדמיה, שאור מרבה להזכירה, והיא הגוף הרשמי, הממסדי והעיקרי העוסק בתחום הזה, לבין המתרחש במוסדות המכשירים "פרחי עריכה" ובמקומות בלתי רשמיים אחרים התורמים לדמותה של העברית הנחשבת נכונה ומופתית.

ועידת יהדות ישראל והעולם

2. הפרדה חשובה אחרת צריכה להיעשות בין החלטות בענייני כתיב (למשל "מילה" במקום "מלה"), שהן בעיני רבים וטובים דבר נחוץ, לבין החלטות בלתי מנומקות בענייני סגנון ולקסיקון (למשל סילוק "אפילו אם" מאוצר העברית), שמגרעותיהן ברורות לכל.

3. עם כל אהבת הגיוון - והעברית היא שפה שאוהבת ומאפשרת גיוון - בשעת התמודדותו עם הטקסט נדרש העורך הלשוני למה שנקרא הכרעה, ובדרך כלל לא מגוון "מסוכן" של סגנונות הוא הגורם לו להזיע על שולחנו (מעטים יודעים עד כמה קשה וכפויית טובה היא מלאכתו), אלא ענייני סרבול, רישול, חוסר עקביות, חוסר בהירות וכדומה. עורך לשוני טוב יודע להקשיב לטקסט ולהתנגנותו ולהבין איך הוא נפרש ומתמלא, ועבודתו אינה מתבטאת בהאחדה גסה אלא בליטוש סבלני מתוך כבוד לטקסט ולכותבו.

4. קל מאוד לתקוף את האקדמיה ללשון העברית וללעוג לה ולדרכיה, וגם בקרב אנשי לשון שונים יישמעו תמיד ביקורות בעניין זה, אבל צריך גם להעריך את מפעליה החשובים ואת הרצינות שבה היא מתמודדת עם המשימות הקשות שהיא מציבה לעצמה. אור רואה באקדמיה "גוף מגניב", "המיטיב עמנו ומפשט למעננו את מבנה השפה", ואין רחוק מזה. האקדמיה אינה מגניבה כלל ואינה מכוונת את מעשיה כדי לזכות באהדה. אורי מור

ייסוריו של קורא העברית

בעקבות מאמרו של יאיר אור, שבו זכתה האקדמיה ללשון העברית לקיתונות של זעם, אני מבקשת להעמיד דברים על דיוקם בנוגע לדרכה של האקדמיה בקביעת התקן של העברית.

נדמה שהכותב מתפרץ לדלת פתוחה. אין כאקדמיה מי שמכיר בשפע שהעברית המורשת מספקת לנו, ואצטט רק משפטים אחדים ממאמרו הנודע של נשיא האקדמיה לשעבר, פרופ' זאב בן-חיים, "לשון עתיקה במציאות חדשה": "לא מה שנוצר בה (בעברית) דור אחר דור הוא ייחודה, אלא זה שלא מת בה שום דבר - הוא ייחודה (ואיני רוצה לומר שזה דווקא יתרונה). ומפני שלא מת בה שום דבר (...) משום כך קיימות בלשוננו שכבות שכבות באוצר המלים, בצורות התחביריות, ומעט גם בדרכי הנטייה: שכבות זו על יד זו, ולא זו על גב זו כבלשון מן הלשונות הממשיכות את קיומן ברציפות היסטורית".

האקדמיה בבואה לקבוע את התקן של העברית בת ימינו ולפעול להסדרתה מבחינה בין כמה תחומים, ובכל אחד מהם היא נוקטת דרך אחרת על פי המתבקש ממורשתה של העברית מחד גיסא ומצרכיה של הלשון בת ימינו מאידך גיסא. התחום האחד הוא תחום שימושי הלשון, התחביר והסגנון. האקדמיה ממעטת לקבוע הלכות בתחום זה, וכאשר היא קובעת - בעקבות פנייה של שואלים מן הציבור - לרוב כמה צורות ביטוי מקבלות את אישורה.

לתחום זה קשור גם הפיסוק. מכיוון שהפיסוק שאנחנו משתמשים בו אינו ממורשת העברית אלא שאול מלשונות אירופה, החליטה האקדמיה לפני כעשר שנים לקבוע כללים הנותנים חופש רב לכותב לפי סגנונו ולפי צורכי ההבעה שלו.

תחום אחר - אולי התחום המרכזי של העברית - הוא המורפולוגיה, מערכת הצורות. אפשר לקבוע שמערכת זו - הפועל על בנייניו והשמות על משקליהם - היא למעשה עמוד השדרה של העברית בהיותה המערכת היציבה ביותר מכל מערכות הלשון (הפונולוגיה והפונטיקה, הכתיב והניקוד, התחביר, הפרזיולוגיה) ובתור שכזאת הגורם המאחד של העברית לכל תקופותיה. בתחום זה יש חשיבות רבה להחלטות האקדמיה הבאות להסדיר את הדורש הסדרה ולקבוע את גבולות התקן. אין זה אומר שאין מקום לקיומן של צורות מקבילות במקרים מסוימים.

ואולם מה שנכון בתחום שימושי הלשון, התחביר והסגנון ובמידה מסוימת בתחום מערכת הצורות - אינו נכון בכל מה שנוגע לכתיב. כל קורא עברית יודע עד כמה מגוון הכתיב העברי המורש - החל בכתובות מימי המקרא, דרך הטקסט המקראי המסור, מגילות ים המלח, ספרות חז"ל בכתבי היד ובדפוסים, מה שנכתב בעברית בימי הביניים וכלה בכתיבים שכל אחת מהוצאות הספרים וממערכות העיתונים קובעת לעצמה ולנו. הכתיב העברי המגוון הזה ובעיית ההומוגרפיות החמורה שהעברית לוקה בה בשל היעדר (או העדר) סימנים לתנועות בכתיבה הרגילה - מקשה מאוד על הקריאה השוטפת בעברית. הסדרת הכתיב, היינו קביעת תמונה אחידה למלה העברית - כך שיוכל הקורא לרוץ בקריאתו - היא תכליתם של כללי הכתיב חסר הניקוד שקבעה האקדמיה. עם זאת אין האקדמיה מעלימה עין מכמה כללים הצריכים תיקון, והסוגיה נמצאת על סדר יומה. מכל מקום טוב יעשו כל הכותבים וכל ההוצאות לאור אם ימחלו על כבודם וישתפו פעולה בעניין זה, ויקלו במעט על ייסוריו של קורא העברית בן ימינו. רונית גדיש המזכירה המדעית, האקדמיה ללשון העברית

דע את עריכת הטקסט

"העורך היודע שאינו יודע" הוא ערך יסוד בעריכה שאנחנו מנסים להקנות לסטודנטים לעריכת טקסט. לאמור: לפני שאתם חורצים לשון ופוסקים דיני טקסט, בדקו וחזרו ובדקו את הידע ואת השיקולים שלכם ואת יישומם בטקסט נתון.

ידידי יאיר אור, אני חוששת שאינך יודע מה באמת קורה בחוגים ובקורסים לעריכה לפני שפסקת ש"מסלולי הלימודים המכשירים היום את העורכים הלשוניים של מחר מבקשים להימנע מכל סיבוך, ויכוח או בן-גוון..." על מה אתה מסתמך? על ספרה של לאה צבעוני? על "ודייק" שאבד עליו כלח? אפילו האקדמיה ללשון מנסחת חלק גדול מתקנותיה החדשות והמתחדשות כהמלצות ולא כציוויים.

מן הרשימה אפשר לטעות ולחשוב שכל מה שאנו עוסקים בו בעריכה הוא האחדת הכתיב על פי כללים אלו ואחרים או בהחלפת מלה במילה או להפך. האמת היא שעורכי המחר לומדים לתמרן כמו לוליינים בשפה שמשתנה מיום ליום, מוסיפה רבדים, עגות ומשלבים וטורחים קשה ליישם ידע לשוני ואחר בטקסטים שונים שלא הם כתבו.

במקום להכביר מלים, אני מזמינה את יאיר אור להצטרף לקורס לעריכת טקסט (שים לב: עריכת טקסט, לא עריכה לשונית וגם לא עריכת לשון), כדי לפלס יחד אתנו שבילים בין "צייתנות" לתבניות לשוניות לאנרכיה שבה "איש הישר בעיניו יעשה". רחל הלוי ראש מסלול עריכת טקסט בבית הספר ללימודים רב תחומיים, מכללת בית ברל

קו תחתי אדום

בתשובה לשאלתו של יאיר אור יש לתת את הדעת על תרומתן של תוכנות עיבוד התמלילים להאחדת השפה ולרידודה. חלום "תיקון הלשון ושיפור הסגנון" של "ודייק" מתגשם עכשיו בדמותו של קו תחתי אדום שמסמן כל חריגה מאוצר מלים דל ומכללי כתיב נוקשים ומביכים. הקץ לביקורת ולתאוריה: מתקן השגיאות מחה אותן מעל מסכינו. ביעילות שעולה עשרות מונים על השינון של "ודייק", התוכנה מסמנת "שגיאות", מציעה "תיקונים", מכחידה צורות "מיושנות", והופכת את משתמשיה לשותפים פעילים בהרזיית השפה. אותה יעילות שהנחתה את מכבש הדפוס ועלתה במחיר האחדת הדיאלקטים המדוברים באירופה, מנחה היום את מהנדסי התכנה בעברית. ואל תנסו לנקד. רבקה ריב"ק

מה לומדים תלמידי עריכה

קראתי בפליאה ובתמיהה את מאמרו של יאיר אור, ובעיקר את דבריו על לימודי העריכה. היחס ביניהם ובין המציאות הוא דבר והיפוכו, וניכר שלא בירר ושאל קודם ששפט בלשון נחרצת.

למדתי עריכה במסלול ללימודי תעודה בעריכה באוניברסיטת בר אילן, ואני מלמדת עריכה במכללת עלמא, ומנסיוני אני יכולה להעיד ש"ודייק" מעולם לא שימש ספר לימוד בלימודי העריכה, ואף לא הומלץ ללמוד ממנו. אדרבה, הוא מוזכר כדוגמה מובהקת לפסיקות חסרות בסיס בענייני הלשון העברית. גם ספרה של לאה צבעוני "עיין ערך עריכה" אינו נלמד. לעומת זה, נלמדים גם נלמדים ענייני לשון מספריהם של יצחק פרץ ויצחק אבינרי, אותו דור ראשון של וכחנים שיאיר אור משבח אותם.

כותב יאיר אור שאחד הערכים של עריכה הוא "ללא ספק נטייה לביטולו של המגוון הלשוני ולמניעתו של כל שיקול דעת בלשון". אדרבה, תלמידי עריכה לומדים על רבדיה של העברית ומתוודעים אל שפת המקרא ושפת חז"ל, ולומדים ששתיהן טובות, ולכן אין שחר לאיסורים מאיסורים שונים של מתקני לשון למיניהם, המעדיפים רובד אחד על פני הרובד האחר. התלמידים לומדים לגשת אל המקורות ישירות, ללא כל תיווך של מתקנים למיניהם, ומתוך גישה מרחיבה, ולא מצמצמת.

אחת ממטרותיהם של שיעורי העריכה היא לפתוח מחדש את המקורות הקלאסיים של השפה לפני מי שהמקורות הללו אינם חלק מחייהם ומלשונם, כדי שיעשירו את שפתם ולא ידללו אותה. זאת ועוד, השימוש במקורות נעשה מתוך בחירה במתאים לצורכי השפה היום. תלמידי העריכה לומדים שאל להם להשתמש בכללים שהם לומדים באופן אוטומטי, ללא שיקול דעת. ועוד הם לומדים שבענייני סגנון ועריכה לא מדובר באסור ומותר, אלא ביפה פחות ויפה יותר, בזר לרוח השפה ומתאים לרוח השפה, במסורבל ובהיר, בעילג וקולח, במלאכותי וטבעי.

יש עניין רב בדעות שמביע יאיר אור, ורק חבל שלא בירר והתעניין מה באמת לומדים בלימודי עריכה קודם שהוציא את דיבתם רעה. עתליה זילבר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ