מתרגם בין שפות הפסיכואנליזה - ספרים - הארץ

מתרגם בין שפות הפסיכואנליזה

מצע הנפש יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי

שמשון, יגודר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שמשון, יגודר

תומס אוגדן. תירגמה מאנגלית: איריס גיל-רילוב. הוצאת תולעת ספרים, 215 עמ', 89 שקלים

תומס אוגדן, יהודי אמריקאי העובד ומרצה בסן-פרנסיסקו, הוא אחד הפסיכואנלטיקאים המקוריים והיצירתיים ביותר הכותבים היום. בניגוד לנורמה השכיחה של כתיבה מפותלת וגדושת ז'רגון, המותירה את הקורא עם התכווצויות מוח, יש לאוגדן כישרון לבטא רעיונות מורכבים בשפה בהירה.

הספרים שיעשו לכם את השבוע. כל ההמלצות וביקורות הספרים. להרשמה

הפסיכואנליזה כיום אינה מזוהה רק עם הגישה של פרויד. במשך הזמן התפתחו אסכולות שונות, החלוקות בינן לבין עצמן ביחס לשאלות יסוד הנוגעות לטבע האדם, אופן התפתחותו והשיטות הטיפוליות הנובעות מההנחות השונות של כל גישה. לצד ההטרוגניות המבורכת, אסכולות רבות הסתגרו בתוך עצמן ופיתחו שפת מושגים ייחודית. אוגדן נכנס באומץ לתוך מגדל בבל זה של שפת המושגים הייחודית לאסכולות הפסיכואנליטיות השונות, ומציע אינטגרציה של כמה מן המרכזיות בהן. "מתוך הקולות השונים מתייחד בהדרגה קולו של אוגדן 'המתרגם' בין השפות", כפי שכותב בהקדמתו המאלפת ד"ר איתמר לוי, העורך המדעי של התרגום לעברית.

"מצע הנפש" הוא ספרו השני של אוגדן, הקודם לספר שראה אור בעברית ב-1995, "הקצה הפרימיטיווי של החוויה". מרכז הדיון ב"מצע הנפש" הוא העיסוק ברעיונותיהם של מלאני קליין, ד"ו ויניקוט, פיירברן וביון, בכירי האסכולה הבריטית של "יחסי אובייקט". מונח לא מוצלח זה מתייחס למגוון תיאוריות העוסקות ביחסים אמיתיים ומדומיינים בין ילדים להורים, הייצוג הפנימי של יחסים אלה בתוכנו, והאופן שבו ייצוגים אלה משפיעים על יחסינו עם עצמנו ועם אחרים בהווה. הקשר בין ההיבט התוך-אישי לבין-אישי, כשני צדדים של אותו אירוע פסיכולוגי, הוא נושא חשוב שמעסיק את אוגדן לאורך כתיבתו, והשגותיו התיאורטיות השפיעו על התיאורטיקאים שפיתחו את הגישה ה"התייחסותית" בפסיכואנליזה.

לדעת אוגדן, השיח הפסיכואנליטי חייב לשמור על רצף והמשכיות ביחס לשלבים בהתפתחותו, כשם שהפרט זקוק להתחברות עם ההיסטוריה האישית שלו. התיאורטיקאים של "פסיכולוגיית האני" בארה"ב התנכרו במשך שנים לתיאוריות הבריטיות, ובמיוחד לאלה של מלאני קליין. אוגדן מקדם את הדיאלוג בין הזרמים התיאורטיים בעזרת פרשנות, המשמרת את המקור אך גם יוצרת תובנות חדשות, בדומה לפרשנות מוצלחת בדיאלוג בין מטפל למטופל. באנלוגיה לתהליך הטיפולי, חשוב שאדם לא יבודד את עצמו מההיסטוריה שלו; ואחת המטרות של טיפול או תיאוריה היא לגלות מחדש חוויות אישיות או רעיונות מרכזיים שהוכחשו או שאנו מתנכרים להם. ההתחברות למוכחש עוזרת למטופל להרגיש חי יותר, כסובייקט עם היסטוריה, וההתחברות למושגים מוכחשים בשיח הפסיכואנליטי מחייה את התיאוריה.

כך, למשל, בפרשנותו למלאני קליין מסכים אוגדן עם טענתה בדבר קיומן של פנטסיות אוניוורסליות, המתרגמות דחפים מולדים (יניקה, למשל) לייצוג מנטלי (פנטסיות על אכילת השד, למשל).

עם זאת, אוגדן מבהיר כי אין מדובר בתכנים המוטבעים במוח מלידה, אלא בכשירות קוגניטיווית ורגשית, המאפשרת לתינוק לארגן חוויות בתבניות הנובעות מ"מבנה העומק הפסיכולוגי" המשותף לכולנו. כך מיישם אוגדן את התיאוריה והמושגים של נועם חומסקי מתחום הבלשנות. כשם שהכשירות הלשונית האוניוורסלית מאפשרת לנו ללמוד את השפה הייחודית לתרבותנו, כך מספק לנו מבנה-העומק הפסיכולוגי בסיס להענקת משמעויות ייחודיות לדחפים הפיסיים שאתם נולדנו. חשיבות הפתרון שמציע אוגדן לבעיית היחס בין הדחפים לפנטסיות (שפילגה את הפסיכולוגיה הקלייניאנית ואת "פסיכולוגית האני") מתוארת היטב ובמדויק בהקדמתו של לוי, המקילה על הקורא למקם את תרומתו התיאורטית של אוגדן.

כאן עובר אוגדן (בפרקים 5-3) לניתוח חידושיה של מלאני קליין בתיאוריה של שלבי ההתפתחות הנפשיים. "שלבים" אלה מתקיימים במקביל במהלך כל החיים, זה בצד זה, כ"מצבי הוויה" שביניהם אנחנו נעים. קליין קראה להם בשם "עמדות פסיכולוגיות", ומנתה שתיים כאלה - העמדה "הפרנואידית-סכיזואידית" והעמדה "הדיכאונית".

אוגדן מחליף את המונח "עמדה" במושג דינמי יותר: אופן ארגון ועיבוד של החוויה. "המונח 'עמדה'", כותב אוגדן "מציין רמת ארגון פסיכולוגי, עם הצורה האופיינית לה של התייחסות אובייקט, צורת סימבוליזציה, אופנויות הגנה, סוג חרדה, בשלות תפקודי אני ואני עליון, וכן הלאה" (עמ' 60). ניתוח מחדש זה, והדגש על הדו-קיום של העמדות הללו, מבליטים את החידוש התיאורטי של קליין בהשוואה לתפיסה הפרוידיאנית של שלבים התפתחותיים.

בתיאורו את אופן החוויה ה"פרנואידי-סכיזואידי" מתעכב אוגדן על העדר המודעות לכך שהאני יוצר בעצמו את התנסויותיו. המחשבות והרגשות נתפסים כקיימים מחוץ לאני ואינם נחווים כפרשנות של המציאות או כתגובות הנובעות מן האני. אין הבחנה בין קליטה לפירוש, והממד הסובייקטיווי של החוויה אינו מובחן מהמציאות האובייקטיווית. כך למשל, במצב נפשי "פרנואידי" אנחנו תופסים את החרדות וההשלכות שלנו כעובדה קיימת ("באמת מתנכלים לי").

באופן חוויה זה, האני אינו תופס את עצמו ואת הזולת כסובייקט אלא מתייחס לעצמו ולזולת כאל אובייקטים. הגנתו העיקרית מול סכנה היא פיצול וקיטוע, המפרידים בין האהוב (בעצמי או בזולת) לבין השנוא והמאיים. הפיצול בין "טוב" ל"רע" חד-משמעיים מאפשר לאהוב או לשנוא בלי אמביוולנטיות: "כאשר נכנסים למצב רגשי חדש, נמחה הרגש הקודם" (עמ' 86). הפיצול הוא הפן הסכיזואידי של עמדה זו ("סכיזו" ביוונית: "שסוע"). "הפרנואידיות" מתבטאת בהסתמכות על פנטסיות השלכתיות כהגנה מפני חרדות, בראשן הפחד מהכחדתו של העצמי ושל הזולת המשמעותי ("האובייקט" האהוב).

מן הפיצול וההשלכה כמנגנונים ראשיים אנחנו מתקדמים ל"אינטגרציה של האובייקטים החלקיים ושל חלקי העצמי לכלל אובייקטים שלמים (כלומר בני-אדם תלת-ממדיים) ותחושת עצמי רציפה" (עמ' 65). תחושת הסובייקטיוויות - המאפשרת לאדם לחוות את עצמו כאחראי למתרחש בעולמו הפנימי ולפעולותיו - היא היוצרת רצף של היסטוריה אישית. רצף זה מחזק בתוכו את היציבות וההמשכיות של חוויית האני כסובייקט. הישג זה שייך לעמדה ה"דיכאונית".

ה"דיכאון" של עמדה זו מורכב מ"רגשות של אובדן, אשמה, עצב, חרטה, חמלה, אמפתיה ובדידות" (עמ' 92). התנאי לקיומם של רגשות אלה הוא הוויתור על אשליות השליטה הכל-יכולה (ה"אומניפוטנטית"), ותפיסת הזולת כסובייקט נפרד ועצמאי, הנמצא מחוץ לשליטת האני. רק בשלב זה מסוגל האדם לחוות אמביוולנטיות, כלומר, להכיר בכך שהאדם השנוא והאדם האהוב הם אותו אדם.

"כאשר הפרט שונא, האהבה שחש בעבר היא אמיתית ונוכחת עדיין בהיסטוריה שהוא חולק עם האדם השנוא. לכן, תחושת העצב היא מהותית ובלתי נפרדת מן האמביוולנטיות... רגשות העצב הכרוכים באבל, באשמה ובוויתור על אומניפוטנציה נמנים בין המחירים, שמשלם הפרט על כך שהוא הופך אנושי" (עמ' 86-85). ה"דיכאון" פירושו השלמה מתוך צער עם המגבלות של כוחנו ושליטתנו, של יכולתנו לממש את כמיהותינו, של יחסינו עם הזולת.

המעבר מתפיסת האני והזולת כאובייקטים לתפיסתם כסובייקטים אינו תהליך חד-פעמי המתרחש בילדות ומסתיים בה. אוגדן מדגיש את המובלע בתיאוריה של קליין, ומבהיר כי שתי העמדות מתקיימות בנו תמיד ב"דו-קיום דיאלקטי" (עמ' 82). כל אחת מהן יוצרת, משמרת ושוללת את האחרת, באופן דומה ליחסים בין המודע ללא-מודע בתיאוריה של פרויד. באופן הדיכאוני נולד הסובייקט שמודע לכך שהוא מעניק משמעות להתנסויותיו ושהוא ה"מחבר" של מחשבותיו ורגשותיו.

בחלקו השני של "מצע הנפש" מתרכז אוגדן ברעיונותיו של ויניקוט. כאן ניכר במיוחד המהלך שהוביל מן הדגש של תכנים נפשיים פנימיים (אצל פרויד, קליין או פיירברן) אל הדגש על יחסים בין-אישיים. ויניקוט מניח, שהתכנים הנפשיים מתפתחים קודם כל ביחסי הגומלין שבין האם לילד, ורק מאוחר יותר הופכים להיות חלק מן המרחב הפנימי. נקודה זו חשובה מאוד לאוגדן: "משחק הגומלין הדיאלקטי בין התכנים הנפשיים שלנו לבין המרחב האישי והבין-אישי שבו הם חיים, הוא אשר מכונן את מצע הנפש" (עמ' 31). בהקשר בין אישי זה, במרחב בין האם לתינוק, מתחיל הסובייקט להיווצר ובו מתהווים כישוריו המאוחרים יותר לשחק, לחלום, ליצור ולפרש סמלים במה שוויניקוט מכנה "מרחב פוטנציאלי". ברעיון זה של אזור ביניים בין המציאות החיצונית לבין הדמיון, שבו מתרחשת החוויה הסובייקטיווית, רואה אוגדן את התרומה המהפכנית ביותר של ויניקוט. הסובייקט נוצר מתוך הדיאלקטיקה בין חוויות אחדות לנפרדות, בין דמיון למציאות, בין עולם חיצוני לעולם פנימי, בין אני ללא אני ובין אני לאתה.

כאמור, שני הנושאים המרכזיים בדיון העוסק בוויניקוט הם יחסי אם-ילד ו"המרחב הפוטנציאלי". כל קורא המעונין בניתוח מעמיק של נושאים אלה ימצא עזר רב בספר זה. אסתפק בדוגמה אחת לדרך שבה אוגדן מבהיר ומרענן מושגים פסיכולוגיים. במסגרת דיונו בוויניקוט מתעכב אוגדן על מושג האמפתיה, ומתאר אותו כמשחק דיאלקטי: "הפרט משתעשע ברעיון של היות האחר, בשעה שידוע לו כי אינו האחר.

אפשר למדוד וללבוש הזדהות אחת ואז אחרת (כלומר, לשחק עם ההרגשה של היות האחר באופנים שונים) משום שהקוטב המנוגד של הדיאלקטיקה מפחית מן הסכנה להילכד בתוך האחר, ובסופו של דבר לאבד את העצמי בתוכו" (עמ' 177).

גם קורא שאינו פסיכולוג במקצועו ימצא בספר חומר למחשבה, וסיוע במסע הבלתי-נגמר של הניסיון להבין את עצמנו ואת הזולת. תבוא על הברכה הוצאת "תולעת ספרים", המעמידה לרשות קוראי העברית, בתרגום ובעריכה מקצועיים ללא דופי, מבחר גדל והולך של ספרי-יסוד בתחום הפסיכולוגיה.

The Matrix Of The Mind \ Thomas Ogden ד"ר שמשון ויגודר כתב את ההקדמה לספרו של אוגדן "הקצה הפרימיטיווי של החוויה" והיה מודרך של אוגדן במשך חמש שנים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ