ילד הפרחים מחפש את המחר

My Life

שמואל רוזנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל רוזנר

Bill Clinton. Knopf, 957pp, $35.00 בעודי מכהן כנשיא, כותב ביל קלינטון בספרו החדש והמתיש, "חיי", יצאו שתי ביוגרפיות חדשות על חייו ופועלו של יוליסס גרנט, מי שהיה הגנרל הגיבור של מלחמת האזרחים האמריקאית וכיהן אחר כך שתי קדנציות כנשיא שנוי במחלוקת. הביוגרפיות הללו, כותב קלינטון, ביותר משמץ של תקווה, "שיפרו באופן דרמטי את ההערכה המקובלת על תקופתו (של גרנט) כנשיא. דברים מעין אלה קורים כל הזמן". האם ייתכן שיקרו באחד הימים גם לקלינטון?

שמו של גרנט שורבב בשבוע שעבר לדיון על ספרו של קלינטון כשדן ראת'ר, שריאיין אותו לתוכנית "60 דקות", השווה את האוטוביוגרפיה שכתב לזו שכתב גרנט בערוב ימיו, ונחשבת עד היום לאחת הטובות, אם לא למוצלחת ביותר, שכתב נשיא על חייו. מבקרת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" סבורה שזו השוואה מופרכת. מאמר אחר באותו עיתון טען שההשוואה לגרנט גויסה על ידי מבקריו של קלינטון כדי להלקות את הנשיא לשעבר רק "בגלל סנוביות". הוא חושב שכבודו של גרנט במקומו מונח, אבל שגם ספרו של קלינטון מעניין וראוי.

על יוליסס גרנט נכתבו עד היום - מלבד הזיכרונות שכתב הוא - 135 ביוגרפיות, ובשנים האחרונות היתה לו עדנה. זכר התקלות של תקופת כהונתו כנשיא קהה עם השנים ונותרה הדמות המרשימה של נשיא-נפיל, שניווט את ארה"ב במים הסוערים של אחרי מלחמת האזרחים העקובה מדם. דמותו של בעל עקרונות נעלים שגם כאשר כשל, היה כישלונו ראוי.

במאמר שהתפרסם לפני כמה שנים במגזין "סלייט" טען כריס סלנטרופ שארה"ב של אחרי קלינטון - אולי כתגובת-נגד לפגמים שהתגלו באישיותו - כותבת מחדש את ההיסטוריה שלה במגמה של העדפת המנהיג "הטוב" על המנהיג "הגדול". כך זכו נשיאים כמו גרנט, אדאמס וטרומן לשיפור ניכר בציונים שקיבלו מכותבי החצר של שר ההיסטוריה. ציונים על אישיות יותר מאשר על ביצועים. אישיותו של קלינטון, אם לשפוט על פי עדותו שלו, אינה הולמת את העידן המשוכתב הזה. אולי אם ימתין מספיק שוב תתהפך המגמה, ואתה הערכת-החסר של הישגיו המעטים כנשיא. מה שספק אם ישתנה היא ההערכה הנמוכה שלה ראוי ספרו, שהוא ארוך, טרחני, להגני. שמות רבים לשיעמום. "אחד הדברים שהכי אהבתי במגורים בבית הלבן", כותב קלינטון, בפסקה שמדגימה היטב את חולשתו, "היו הפרחים הטריים שתמיד מילאו את חלל המגורים והמשרד. בבית הלבן תמיד היו פרחים מסודרים יפה. זה אחד הדברים שאתגעגע אליהם יותר מכל אחרי שעזבתי".

זו דרכו של קלינטון לתאר את חייו לפרטי פרטים, רובם חסרי חשיבות. ספרו, כמו הספר שהוציאה רעייתו, הסנטור הילרי רודהם, לפני כשנתיים, יוכל לסייע כחומר גלם לביוגרף אמיתי שיעשה סדר בחייו ובנשיאותו. וממילא קשה לסמוך על קלינטון, כפי שהכרנוהו, שיאמר תמיד את האמת וכל האמת. האם באמת, כפי שהוא כותב, הוא ישן על הספה אחרי שפירט לאשתו את דבר יחסיו עם מוניקה לוינסקי? או שמדובר בספה מטאפורית, שהרי - כבר העיר אחד ממבקריו - בכל הבתים שבהם התגורר קלינטון בתקופת נשיאותו ישנו יותר מחדר שינה אחד. האם באמת פינה "יום בשבוע" לייעוץ זוגי כדי לשמור על יחסיו עם הילרי? יום שלם בכל שבוע? כך, בעודו נשיא מכהן?

קלינטון מתאר את עצמו כמי שכל חייו היו חיים כפולים, של מי שנאבק בסודותיו ולא תמיד מסוגל להבחין איזה מהם צריך לשמור ואיזה לא. "אני עדיין לא בטוח שאני מבין את זה בצורה מושלמת. נראה שזה הולך להיות פרויקט לכל החיים". אבל בינתיים, באמצע הפרויקט, הנשיא לשעבר הוציא ספר ולא ברור אילו סודות בחר להמשיך ולהסתיר. בהחלט ייתכן שהדרך שבה בחר לספר את הסיפור, בפרטנות אין סופית, בלי הבחנה בין עיקר לטפל, גם היא סוג של טכניקה שמאפשרת הסתרת האמת.

בקריאתו נדמה שכל בגד שלבש, כל ארוחה שאכל, כל מורה שמפיו למד מהכיתות הנמוכות ועד לאוניברסיטה, כל מכר שנקרה בדרכו, כל יועץ שעבר במסדרונות שלטונו, כל אורח לרגע - כולם נכנסו לספר. כמו נער בר מצווה, קלינטון נזהר שלא להשמיט מרשימת התודה-למי-שהביאו-אותי-עד-הלום אף שם, אף פרט.

חייו מרובי התהפוכות התברכו בלא מעט פרטים כאלה. הוא נולד בארקנסו, כבנו של אב שנהרג בתאונה בטרם נולד, והפך לבנו החורג של אלכוהוליסט שהגיע עד כדי ירי באקדח לעבר אמו. הוא היה קצת שמן, קצת מסורבל, תלמיד טוב. בחר בעסקנות פוליטית כדרך חיים עוד בהיותו נער שנבחר למועצות תלמידים וסטודנטים, ועוד הספיק ללחוץ את ידו של ג'ון קנדי, ארבעה חודשים לפני שנרצח, כשהתארח בבית הלבן במשלחת נוער.

הפרקים המתארים את ילדותו ונערותו של קלינטון - כ-50 מתוך 950 עמ' - אף כי אינם מחדשים הרבה, הם הטובים יותר בספר. הכנות הקלינטונית הכובשת,אינה מעוררת חשד כל עוד אין לאירועים המדוברים חשיבות אקטואלית, ואין בהם פוטנציאל להזיק לקלינטון או לקריירה של אשתו. אך מרגע שהנשיא מתחיל לתאר את חייו הבוגרים מתחיל הספק לנקר. האם באמת התייסר בלימודיו באוקספורד, בריטניה, בגלל שבאותה עת נקראו חבריו לשכבה לשרת בוייטנאם, והוא, בר מזל שכמותו, חמק? מדוע באמת בחר לשתוק כשהנשיא בוש האב חנן את שר ההגנה לשעבר קספר ויינברגר, ופטר אותו מהעמדה לדין בפרשת איראן-קונטראס, חנינה שלדברי קלינטון "לא הסכמתי אתה"? והאם שתיקה זו הכשירה בעינו את החנינה השערורייתית שהעניק למרק ריץ' עם פרישתו מהנשיאות?

אחד מאנשי צוותו של הנשיא הארי טרומן אמר עליו פעם ש"לא רק שהוא ידע לפשט דברים סבוכים - הוא ידע גם לא לסבך דברים פשוטים". עוד תכונה שקלינטון חסר. לכן קלינטון כותב הרבה וחושף מעט. אין בספר גילויים של ממש על הדרך העקלקלה שהובילה אותו למעורבות אמריקאית בבוסניה ובקוסובו, אחרי גרירת רגליים מיותרת. וגם גירסתו למאמציו להביא שלום בין ישראל לסוריה ובין ישראל לפלסטין אינה מגלה פרטים מהותיים שלא נודעו בעבר.

הוא מתאר את התנהלותו של אהוד ברק בצבעים פחות בוהקים מכפי שהורגלנו, וקובע - ובהחלט אפשר להתווכח על זה - שהרגליים הקרות שברק קיבל ברגע האחרון הן הסיבה להחמצת הסכם שלום עם סוריה. הוא מספר שנתניהו הסכים לרדת מהגולן - מכל הגולן - וגם זה כבר נכתב בעבר. הוא מטיל את האחריות לכישלון השיחות בקמפ דיוויד בעיקר על יאסר ערפאת. אבל על כישלונו שלו עצמו בניהול שיחות לא בשלות בשני הערוצים לא תמצאו תובנות מיוחדות.

את הסיפור הגדול של תקופתו, פרשת לוינסקי וספיחיה, הוא מקטין ככל האפשר, מסיבות מובנות. היא מוזכרת לראשונה אחרי עמ' 700, וזה מעניין: הספר בנוי כרונולוגית, למעט פרשת לוינסקי. אותה הוא מזכיר הרבה אחרי שהחלה. התיאור הדל של פרשת יחסיו אתה, עשרות עמודים בקושי, מתחיל עם פרסום הפרשה, באמצע הקדנציה השנייה, ולא עם תחילת הפגישות, בשלהי הקדנציה הראשונה. ובכל מקרה, כאמור, התיאור רזה מדי. קמצני בפרטים. אצל קלינטון לא תקראו את גרסתו לפגישות המסקרנות עם לוינסקי, שתיעודן המפורט הופיע בדו"ח של התובע המיוחד קנת סטאר. ואין בספר גם הסבר ממשי למעשיו באותה תקופה מטורללת. מבחינתו זה סיפור על מזימת הימין להפילו, ומי שרוצה עוד פרטים מופנה לספריהם של יועציו לשעבר (אחד מהם, של סינדי בלומנטל - ספר גרוע במיוחד - ראה אור רק לפני כשנה).

בספר גם אין די על יחסי קלינטון והילרי מלבד אותן כמה פסקאות משומשות על הבוקר שבו סיפר לה, והרגיש כאילו נתן "אגרוף בבטן". כל שתוכלו ללמוד הוא שקלינטון אוהב אותה, מעריץ אותה, וסבור שהיא ממש נהדרת. בשביל הסיפור האמיתי צריך לחכות כנראה לספרו של היועץ הזוגי, אם היה כזה ואם ייצא אי-פעם.

בספרה כתבה הילרי ש"לעולם לא אבין באמת מה עבר בראשו של בעלי באותו יום (שבו נתן את התצהיר המפליל לפרקליטיה של פולה ג'ונס). מדוע הרגיש שהוא צריך לרמות אותי ואת האחרים, זה כבר הסיפור שלו, והוא צריך לספר אותו בדרכו". ומה הדרך שבחר בה? "בגלל שיכולתי", הגרסה המבוגרת של "ככה" ילדותי, זה מה שספרו מספק לקורא הסקרן שחיכה שש שנים לגרסה מעודכנת. בתוך כך נחשף עוד שקר קטן: קלינטון מודה שפגישתו הראשונה עם לוינסקי היתה כבר ב-95' בעודה מתמחה, ולא ב-96', כשכבר היתה עובדת, כפי שטען בפני חבר המושבעים ומעולם לא חזר בו.

חבל על הספר המשעמם הזה, כי הסיפור המלא, האמיתי, על ביל קלינטון, הוא באמת "סיפור טוב", כמו שקלינטון עצמו מציין. כי דמותו, על חולשותיה ויתרונותיה, על מוחו הפתלתל ויכולתו הפוליטית היוצאת דופן, ראויה בהחלט לסופר גדול ולספר גדול. כי ייתכן בהחלט שמדובר באדם המבריק ביותר שהגיע לבית הלבן מזה עשורים רבים, וייתכן בהחלט שהמראתו לצמרת היא המרשימה ביותר בתולדות המאה הקודמת.

אבל קלינטון, עדיין איש צעיר בעל שאיפות שלא נגמרו, כתב ספר מחושב. "אחרי שמונה שנים כנשיא, וחצי חיים בפוליטיקה, הייתי שוב לאזרח פרטי", הוא כותב על פרידתו מהנשיאות. "אבל מאוד אסיר תודה, עדיין משתדל בשביל ארצי, עדיין חושב על המחר".

כך, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, בסכמו את הספר שכתב, חושף קלינטון את הבעיה האמיתית של ספרו - את ההבדל האמיתי בינו לבין יוליסס גרנט. גרנט כתב את הספר על ערש דווי, מתאמץ להשלימו על פי החוזה בטרם יכלו כוחותיו, כדי שמשפחתו הענייה תקבל את התמלוגים המגיעים לו ולא תצטרך לחיות בחסדי אחרים. חייו הציבוריים, חייו בכלל, כבר היו מאחוריו ולא נותרו לו חשבונות מלבד ההיסטוריה.

קלינטון כתב את ספרו מתוך "מחשבה על המחר" - אם לא שלו אז של אשתו. ולכן, כמו שסיכמה קריקטורה אחת, קשה מאוד לקורא להגיע לקטע שבו הוא "מזדהה עם כאבו" עם קלינטון. קשה מאוד לקרוא את ספרו ולהאמין שזה באמת הסיפור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ