טוני ברוקנר הוא אנטוניו

עדה ברודסקי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדה ברודסקי

בעת לימודינו באקדמיה למוסיקה בירושלים, בימים שאחרי מלחמת השחרור, ערך המוסיקאי הנערץ ורב-התחומים פרנק פלג מבצע התוודעות אל יצירתו הסימפונית של אנטון ברוקנר. אחת לשבוע, בכל יום ראשון, התכנסו תלמידי כל הכיתות באולם הארוך והצר של הבית בכיכר ציון והאזינו להרצאה מודגמת על הסימפוניה שהגיע תורה. כתום ההרצאה הושמעה היצירה במלואה בגרמופון המצ'וקמק של המוסד, שדרש מן השומעים מידה רבה של דמיון יצירתי כדי לקבל את הרושם המצופה; אל השורות האחוריות הגיעו הצלילים רק כאיוושה רחוקה, נוסכת שינה.

באחד הערבים האלה הוטרד המרצה-המשמיע מן הגיחוכים והצחקוקים הבלתי-מוסברים שהגיעו אליו משורות הקהל: לא היה בסימפוניה המושמעת (השלישית? הרביעית?) שום דבר, שיצדיק התעוררות משועשעת שכזאת. רק כתום ההשמעה הראינו לו את הפתק שבעת ההאזנה עבר מיד ליד והסיח את הדעת מן העיקר. היו בו שמונה שורות מחורזות בכתב-ידה החינני של התלמידה נעמי ספיר (לימים נעמי שמר), שכבר נודעה אז בכשרונה העשיר, בקסמה הגחמני ובהמצאותיה המבריקות, אך קשה היה לנבא שתיחשב ברבות הימים עם יקירי האומה.

הנה זה השיר שהשרה עליצות על תלמידי האקדמיה המנומנמים:

טוני ברוקנר, הוא אנטוניו,

עד מאד אהב סימפוניו.

אין בזה עוון ופשע,

שכתב כאלה תשע.

אך מדוע, אל שדי,

ארכות הן עד בלי די?

ומדוע, הו מדוע,

כל יום א' בשבוע?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ