טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תורת ישראל: ערש הפילוסופיה היוונית

באמצעות האלגוריה ביקש פילון האלכסנדרוני לא ליון את היהדות, אלא לא פחות מאשר לגייר את התרבות היוונית כולה

תגובות

במאות האחרונות לפני הספירה התפתחה בעולם ההלניסטי, ובאופן ספציפי באלכסנדריה, דרך חדשה של קריאת טקסטים: הקריאה האלגורית. גישה זו לחומר כתוב נולדה משילוב של גורמים שונים וענתה על כמה צרכים של העלית התרבותית אז, ולימים נודעה לה השפעה רחבה ומרחיקת לכת על התפתחות הדת הנוצרית והפילוסופיה המערבית. אחד מחלוצי הקריאה האלגורית היה דווקא יהודי: פילון האלכסנדרוני.

פילון, שנולד כנראה בשנת 15 לפנה"ס ומת בסביבות שנת 40 לספירה, היה אחד מנכבדי הקהילה היהודית המשגשגת של אלכסנדריה. אף כי בימי חייו יכול לראות בעצמו את התערערות חוסנה של הקהילה, הן בתוך עצמה והן בינה לבין שכניה, היתה אלכסנדריה מרכז שוקק חיים שלא היה אפשר להתעלם מנוכחותו. כפי הנראה, כבר מהמאה השנייה לפנה"ס דיברו רובם המוחלט של היהודים באלכסנדריה רק יוונית. אין ספק שלכן עמדו במגע יומיומי ורחב עם שלל מאפייני התרבות ההלניסטית, החל בתיאטרון וכלה בפילוסופיה ובדת.

פילון עצמו אימץ בחום את השיטה האלגורית והפעיל אותה ככלי פרשני לסיפורי המקרא. בעשותו זאת הפך, למעשה, את תורת משה למיתוס, ועל ידי כך - לפילוסופיה יוונית, ולדעתו אף למקורה האמיתי של כל הפילוסופיה היוונית. ראוי לשאול מדוע היה זקוק למהלך שכזה, מה ניסה לקבל ממנו, ובעיקר מה גרם לפילון להעז, כיהודי, לפרוץ לעצמו דרך עצמאית, דרך השונה לחלוטין משיטת התנאים, שהחלה להתפתח באותה תקופה בארץ-ישראל, ואשר הופיעה אחריו בהגות יהודית רק מקץ יותר מאלף שנה, אצל הרמב"ם.

דייוויד דוסון (המחרה-מחזיק אחרי קיקרו) מתאר את האלגוריה - את אופיה ותפקידה - כ"מטאפורה שהאריכו אותה לנרטיב". מבחינה אטימולוגית המלה "אלגוריה" נוצרה מחיבור המלים היווניות allos, "אחר", ו-agoreuein, "לדבר באגורה", כלומר בפומבי, וכך מתקבלת המשמעות "לומר משהו אחר ממה שנשמע". האלגוריה, אם כן, מציבה מרחק בין המובן המיידי של הכתוב למשמעות הנסתרת, "האמיתית", שלו, בתוך פיתוח של רעיון מסוים.

פירוש אלגורי לטקסט קיים הוא בדרך כלל מהפכני מפני שהוא משנה את משמעותו: הוא מרוקן מתוכן את המשמעות הברורה, המילולית, של הטקסט, ומעניק לו משמעות אחרת, כראות עיניו של הפרשן. פירוש אלגורי לטקסט קאנוני הוא כלי נשק במאבק על זהות, סמכות וכוח. הן הפרשנות האלגורית לטקסטים הומריים ומיתיים אחרים, והן ההתנגדות לה, רווחו מאוד בתרבות ההלניסטית של המאות האחרונות לפני הספירה. על פי דוסון, העיסוק באלגוריה בתרבות ההלניסטית הוא שאיפשר ליהדות ההלניסטית, ואחריה לנצרות, להתחיל לפרש את התנ"ך באופן הזה.

פילון היה הראשון שהעלה את הפרשנות על דרך האלגוריה לכלל שיטה, ויש הרואים בו מייסד המסורת המפוארת של האלגוריה במערב. פילון רואה באלגוריה הכרח; הוא מניח שלטקסט המקראי יש משמעות נסתרת - כלומר לא זו המילולית, המובנת מאליה - שיש לחשוף בפרשנות אלגורית. האלגוריה חושפת לדידו את המשמעות האמיתית של הטקסט המקראי, שאינה גלויה לרוב האנשים: "פרשנות כתבי הקודש היא על דרך הרמז בשיטה האלגורית, שכן... התורה כולה כמוה כבעל חיים: המצוות כפשוטן הן בבחינת גוף, והמחשבה הבלתי נראית תמונה במלים, היא בבחינת הנשמה" ("על חיי העיון", עמ' 78).

אך ככל שפילון דורש את הדרך האלגורית, הוא אינו מוותר על משמעות הפשט: סיפורי המקרא אכן התרחשו בעיניו, ואת המצוות, אף שאין הן יותר מסמלים לאמיתות מוסריות, יש להקפיד ולקיים. לדעתו של פילון, ההבדל המהותי בין סיפורי המקרא לבין המיתוסים היווניים הוא שהראשונים, לפחות ברובם, הם אמיתות היסטוריות, ועל כן גם פירושיהם האלגוריים אמיתיים, ואילו האחרונים הם המצאת האדם, ועל כן גם פירושיהם אינם יותר מבדיה. פילון נע ונד בין שתי עמדות שאינן משתלבות בצורה נאה: מצד אחד הוא דורש את סיפורי המקרא בצורה אלגורית, חושף את המשמעות "האמיתית" שלהם ובכך מרוקן את פשט הכתוב מתוכן, ומצד אחר הוא מתעקש שהפשט גם הוא "אמיתי", אם כי בדרגת חשיבות נמוכה יותר; מחד גיסא הוא מוצא משמעויות מוסריות למצוות, ומאידך גיסא הוא מבקש לשחזר שוב ושוב את הסמל בפועל גם אחרי שהובנה כוונתו. אין זה מפליא, אם כן, שהיתה באלכסנדריה גם קבוצה של יהודים אינטלקטואלים אשר פרקה מעליה עול תורה ומצוות מתוך הבנה "אלגוריסטית קיצונית" של היהדות.

מה, אם כן, היתה הסיבה להקדשת חייו לפרשנות אלגורית של המקרא? ראשית, יש לומר כי לא היתה זו אפולוגטיקה פשוטה של אותם סיפורים אל מול הנחותיה הקרות והחדות של הפילוסופיה היוונית. פילון מבכר את הפילוסופיה על המקרא, ובכל מקום שאין פשט המקרא עומד במבחן ההיגיון באה האלגוריה להציל את התורה מפני גיחוך. פילון אמנם יוצא מנקודת הנחה שלא תיתכן סתירה בין התורה לפילוסופיה היוונית, אך הנחה זו באה בדיוק מפני שלדידו של פילון הפילוסופיה היוונית נובעת מהתורה, שהרי לדעת פילון משה הוא הפילוסוף הראשון והגדול מכולם.

שלא כדעת חוקרי פילון הוותיקים, השיטה האלגורית אינה משמשת את פילון לאפולוגטיקה, כדי להציל את תורת היהודים מחריגות דרך ההיגיון, או מן ה"חטא" הנורא מכל - האנתרופומורפיזם של האל - בדיוק כמו שהשתמשו בה הפילוסופים היוונים בבואם לטהר את הומרוס משרצים דומים; היא לא נועדה גם למצוא טעמים מוסריים למצוות חסרות הפשר, וגם לא כדי לחבב מחדש את דתם על היהודים שהרגישו בה חוסר נוחות לנוכח התרבות ההלניסטית המפוארת. מטרתו של פילון רחבה ויומרנית הרבה יותר. דוסון טוען כי פילון מבצע, במודע או שלא במודע, תרגיל מחוכם: באמצעות האלגוריה הוא מעניק לתורת משה משמעויות פילוסופיות של ימיו, ומיד טוען שהיה זה משה שהגה דברים אלו ראשון, ושממנו קיבלו אפלטון, אריסטו ועמיתיהם היוונים את רעיונותיהם!

דוסון מראה שמטרתו של פילון אינה ליוון את היהדות, אלא לא פחות מאשר לגייר את התרבות היוונית. פילון יוצא בשליחות בעלת כיוון אוניוורסליסטי, והוא נחוש להוכיח ליוונים שמסביבו כי לא רק שתורת ישראל אינה אנכרוניסטית ומנוגדת לשכל הישר, אלא שהיא-היא למעשה ערש הפילוסופיה היוונית כולה. אך האוניוורסליזם של פילון אינו יוצא לתרגם את חוקי היהדות לכדי פילוסופיה כללית, אלא להפך: להעמיד את כל הפילוסופיה של זמנו על דת משה.

עתה, כשמניעיו ברורים, נשאלת השאלה מה איפשר לפילון להשתמש בשיטת הפרשנות האלגורית, בחריגה ממשית מהשיטה הפרשנית-הדרשנית של החכמים הפרושים, שהתפתחה אותו הזמן בארץ-ישראל ובבל, ואשר נבדלת מן הפרשנות האלגורית מבחינה עקרונית. בתלמוד עצמו, מספר האלגוריות מצומצם ביותר. ברור כי התנאים לא הסתפקו במשמעויות המילוליות של הכתוב בקאנון היהודי, והיו אמנים בהוצאת פסוקים מהקשרם, חילופי אותיות, עריכת גימטריות ובניית ראשי וסופי תיבות כדי להוכיח, לשיטתם, דבר הלכה כזה או אחר; אך הם לא שלחו ידם, ולא במקרה, באמנות היוונית של האלגוריה. דבר זה נבע לדעתי מתפישתם, השונה לחלוטין מזו של היוונים, באשר למעמד השפה בעולם.

בספרו "על הקדושה" מקדיש יוסף דן מאמר להבהרת ההבדלים בין תפישת השפה כלשון קודש לתפישתה כלשון אדם. העברית נתפשה על ידי היהודים בתקופת התנאים כלשון קודש, כלומר כשפה שהיתה קיימת לפני בריאת העולם, ואשר בה השתמש האל כדי לברוא את עולמו. השפה העברית, על פי תפישה זו, אינה קונוונציה שהמציאו בני האדם לשם קומוניקציה, אלא ישות אונטולוגית נצחית, קדושה, אשר מאחר שבאמצעותה השתמש האל כדי לברוא את כל הקיים, אין בה מרחק בין המלה לדבר. תפישה זו, טוען דן, סותרת לחלוטין את תפישת השפה ביוון, שעל פיה השפה נחשבת לתופעה אנושית - כחלק ממהותו הטבעית של האדם או כהתפתחות הסכמית בתוך החברה האנושית. מטרת הלשון ביוון היא קומוניקציה, בהירות, הבנה, ומשמעות המלים והמשפטים היא החשובה ביותר; ביהדות הלשון היא אפותיאזה, התגלות אלוהית, ועל כן משמעות המלים והמשפטים חשובה פחות, ועל כן "שבעים פנים לתורה".

אך באופן פרדוקסלי דווקא חשיבותה של המשמעות ביוונית, היא שדוחפת, מכריחה ממש, את ההוגים שם להשתמש בפרשנות אלגורית, ואילו מקומה המשני של המשמעות המילולית ביהדות ומקומה הראשי של השפה עצמה אינם מאפשרים חריגה אמיתית מהאותיות הכתובות. הפרשנות והדרשנות החז"לית היא לעולם סביב הטקסט, לעולם במישור האפקי, הסינכרוני, לעולם תוך קידוש האותיות עצמן. בגימטריות, בראשי תיבות וסופיהן ואף בהעמדת גזירה שווה תוך הוצאת מלים מהקשרן - לעולם הטקסט נשאר במרכז, והעיסוק הוא באותיות העבריות, שנשארות חשובות מכל; ואילו בפרשנות אלגורית העיסוק הנו אך ורק במשמעות המלים (שאינה מקובלת לרוב על דעת הפרשן), והפעולה היא ביטול המשמעות המילולית ויצירת משמעות חדשה, אחרת לחלוטין, במישור אחר, דיאכרוני ואנכי לקודם, כל זאת תוך התעלמות מהמלים היחידות, ובוודאי מהאותיות. האלגוריה מבוססת על תפישה בינארית של המציאות, שלפיה העולם, הדברים בו ומשמעויותיהם קיימים בנפרד מהשפה, ולפניה. הפרשנות התנאית, המדרשית, שוללת דואליזם שכזה, שכן אצלה השפה מכסה את העולם במדויק - השפה היא העולם. דווקא לפיכך ניתן לגלות בכתוב עצמו, אך לא מעבר לו, משמעויות רבות.

פרשנות אלגורית, אם כן, קוראת תיגר, בצורה כמעט בלתי נמנעת, על כל פרשנות לא-אלגורית שלפניה. התנאים לא העזו לפרש את הטקסט העברי שלפניהם בצורה אלגורית. איך אם כן העז פילון? התשובה, לדעתי, נעוצה בשפת אמו של פילון, היוונית. פילון לא ידע עברית. מולו היה מונח תרגום השבעים. מכאן מובן מדוע לא ניסה כלל לשחק בטקסט משחקי אותיות סינכרוניים - דבר כזה היה חסר טעם בטקסט הכתוב בשפת בני אדם שרירותית! פילון בוודאי חשב שהתרגום מדויק, אף מקודש, אך מדויק ומקודש, כאמור, מבחינת המשמעות המילולית, ולא מבחינת המלים והאותיות. כאשר נוצר האוקסימורון, כדברי דן, של כתב קודש מתורגם, נותר המאמין עם משמעות אחת בלבד מתוך שלל (סינכרוני) של משמעויות. מאחר שמול פילון נמצאה אך ורק משמעות מילולית אחת, מפני ששדה המשחק הסינכרוני, המטונימי סגור לפניו, ומכיוון שהוא חייב, על פי הרגשתו, לשלול מהתורה חריגות מההיגיון ולמצוא אותן אמיתות פילוסופיות בדברי משה, אין לו ברירה אלא לצלול לעומק, אל המשמעות המטאפורית, האלגורית של הכתוב.



פילון האלכסנדרוני, תחריט מאת אנדרה תוה


משמאל: שער מהדורת כתבי פילון, 1691. מימין: פילון האלכסנדרוני במיניאטורה מן המאה התשיעית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות