בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים

אייבנהו

תגובות

וולטר סקוט. תירגמה מאנגלית: חנה לבנת. תרגום השירים: נימה קרסו. איורים: ליקס, אדריאן מארי, ריו וא' סקוט. סדרת מרגנית, הוצ

מאז תורגם בראשונה לשפת-עבר ב-1916 בידי משה בן-אליעזר באודסה, זכה "אייבנהו" (1819) לכמה גרסאות בעברית, שהמעודכנת בהן רואה אור בימים אלה בסדרת מרגנית. הקסם המיוחד שהילך ספרו של וולטר סקוט על דורות של קוראים עבריים טמון, כמובן, בדמותה האצילית של רבקה בת יצחק, המלוה בריבית. אדרבה, גם מי שאיננו מתפעל מהנטייה הפרובינציאלית לבחון כל סוגיה מבעד לקוף המחט היהודית לא יוכל להתעלם מהעובדה שבספר המשופע בלוחמים עזי נפש, הדמות המרשימה ביותר היא דווקא זו של יהודייה צעירה הניצבת בקור-רוח מול סכנות מסמרות שיער, ויכולה להן.

החלטתו של סקוט להציב יהודייה גאה בלב הרומנסה האבירית שלו מעניינת עוד כשמביאים בחשבון ש"אייבנהו" מציע לקוראיו מיתוס מכונן על התגבשותן של האומה האנגלית והזהות האנגלית. השנה היא 1193: הצלבן אייבנהו שב מארץ הקודש, שם נלחם לצד מלכו ריצ'רד לב-ארי, ומגלה כי ארצו שסועה ומדממת. הנסיך ג'ון, אחיו הנכלולי של המלך, רוקם מזימות שפלות; אנשי הכמורה מושחתים; ואילו היחסים בין האוכלוסייה הילידית, האנגלו-סקסית, לבין האצולה הנורמנית השולטת בארץ מאז פלישתו של ויליאם הכובש לאנגליה ב-1066, עכורים מתמיד: למרות ש"שום מאורעות היסטוריים חשובים, כמו מלחמה למשל, או מרידה, אינם מציינים את קיומם של האנגלו-סקסים כעם נפרד... הרי ההבדלים הלאומיים הבולטים בינם לבין הכובשים, והזיכרון של מה היו לפני ולמה שנהיו עכשיו, הוסיפו לפעור את הפצעים שפתח הכיבוש הנורמני... ולמתוח חוט מפריד בין צאצאיהם של הנורמנים המנצחים לבין אלה של הסקסונים הכבושים" (עמ' 9).

סקוט מאמץ כאן, לכאורה, את התיזה הפוליטית הידועה בשם "The Norman Yoke", כלומר העול - או השעבוד - הנורמני. התיזה הזאת, שנפוצה כנראה באמצע המאה ה-17 ואומצה בהתלהבות בידי חוגים רדיקליים, מתרפקת על זכר "אנגליה העליזה והישנה" שבה חיו באושר האנגלו-סקסים הפשוטים, אוהבי החירות, עד שנכבשו בידי הנורמנים, אותם צרפתים נהנתנים ומושחתים שייסרו את הילידים הסקסונים בשוטים ובעקרבים. על פי הפרשנות ההיסטורית הזאת, את כל הרעות החולות של הפיאודליזם האנגלי אפשר לתלות בפולשים מהיבשת; רק כשיוסר העול הנורמני ישוב תור הזהב. וואמבה, ליצן החצר הנאמן של סדריק - אביו הסקסוני של אייבנהו, שנישל את בנו משום שחבר לאצולה הנורמנית - מזמר שיר היתולי שמסכם את הכמיהה הזאת לחירות:

אלון אנגלי בשיני מסור נורמני יופל,

עול נורמני על צוואר אנגלי יוטל;

בקערה אנגלית - מזלג נורמני שט.

לפי רצון נורמני - שלטון אנגלי יושת.

גיל ושמחה לאנגליה לא ישובו לעולם

עד אשר הארבעה יילכו הרחק מכאן (עמ' 299).

סקוט, חשוב להדגיש, איננו מאמץ את המיתוס הזה במלואו. אין זה מקרה שעל צווארו של רועה החזירים גארת', חברו הטוב של וואמבה, מתנוססת טבעת פליז הדוקה שמסמנת אותו כרכושו של בעל האחוזה הסקסוני סדריק: נראה שגם הסקסונים מבינים משהו בשעבוד - ועוד של בני עמם. גם אין זה מקרה שהמלך ריצ'רד לב-הארי זוכה לאהבתם של נתיניו הסקסונים, למרות מוצאו הנורמני בעליל ושליטתו המוגבלת בשפה הסקסונית; או שרובין הוד, שמסמל ב"אייבנהו" את הגעגועים ל"אנגליה העליזה", מגלם ערכים אביריים כמו אצילות והגינות אף על פי שאיננו אביר נורמני אלא איכר פשוט.

זוהי בדיוק מטרתו של סקוט, להראות לקוראיו שמתוך היריבות התרבותית והמעמדית הזאת נובט אט אט משהו חדש ושונה: ממש כשם שהאנגלית המודרנית נולדה מהמפגש בין הלשון הצרפתית לבין העגה האנגלו-סקסית, גם האנגליות המודרנית בקעה מהמפגש בין כובשים לנכבשים. סקוט מזכיר לקוראיו הפרוטסטנטים, שזכר המלחמה הארוכה עם צרפת עדיין צרוב בתודעתם, שה"אחר" הצרפתי, אפילו הקתולי, הוא למעשה חלק אינטגרלי מאותה לאומיות אנגלית שבשמה יצאו לקרב. הלקח הזה ניכר גם בעובדה ש"אייבנהו" הוא רומן גותי - עמוס טירות אפלוליות, רוחש איומים מיניים - אבל כזה הממוקם לא בספרד או באיטליה אלא דווקא באנגליה עצמה: העבר הוא ארץ רחוקה, אומר לנו סקוט, ואולי בעצם לא כל כך רחוקה.

האקט שמסמל יותר מכל את לידתה של האומה הוא חתונתם, בסוף הספר, של רוונה ואייבנהו: היא מצאצאי המלך הסקסוני אלפרד, בלונדינית צוננת (מהסוג שנפוץ עד היום בממלכה המאוחדת); הוא סקסוני, אמנם, אבל גם נאמנו של המלך, נייטיב שעבר נורמניזציה מלאה. אין פלא שסקסונים ונורמנים כאחד, אצילים ועבדים, "ראו בנישואיהם של שני האוהבים הבטחה לשלום ולהרמוניה שישררו בעתיד בין שני העמים, שמאז אותה תקופה התערבו זה בזה באופן מושלם, עד שאי-אפשר עוד להבחין ביניהם" (עמ' 530).

אלא שדווקא החתונה המאושרת ממחישה לקוראים את תהליך ההדרה שהוא חלק בלתי נפרד מהולדת האומה: יש מי שמתמזג, יש מי שמגורש. זו הסיבה שסקוט טורח לציין שרוונה ואייבנהו אמנם "אהבו זה את זה אהבה עזה... ואולם, לא לנו לחקור ולשאול אם דמותה הגאה של רבקה ואצילותה לא עלו במחשבתו של הבעל לעתים תכופות משהיה עשוי הדבר להיות לרוחה של היורשת לבית אלפרד" (עמ' 534-533). עם כל הכבוד ליופיה האנגלי הקר של רוונה, ברור שאייבנהו נמשך הרבה יותר לאצילות המזרחית של רבקה, שמסירותה ושיקוייה הצילו אותו ממוות. רבקה קוראת תיגר על האתוס האבירי של אייבנהו - לדבריה, מדובר ב"העלאת קורבן לאל היהירות" (עמ' 331) - ואגב כך גם חושפת את הגזענות והאלימות שטמונות בלאומיות האנגלית החדשה: "העם האנגלי הוא גזע פראי, השרוי תמיד בריב עם שכניו או בינו לבין עצמו, ונכון בכל עת להניף את חרבו. אין זה מקום בטוח לבני עמי. עם ישראל אינו יכול לקוות למנוחה בדרך נדודיו באנגליה. ארץ של קרבות ושל דם, מוקפת שכנים עוינים ומפולגת בתוך עצמה" (עמ' 532).

דרך דברי התוכחה של רבקה, סקוט מצביע על צדדיו האפלים של הפרויקט הלאומי, ובה בעת גם כותב מחדש את דימוי היהודי בתרבות האנגלית. כפי שהראה המבקר מייקל ראגוסיס בספרו המבריק על האובססיה האנגלית לניצור היהודים, סקוט מציע בספר היפוך של עלילת "הסוחר מוונציה": אצל שקספיר ג'סיקה מתנצרת ונוטשת את אביה; ב"אייבנהו" רבקה מוכנה למות על קידוש השם, ובלבד שלא תיאלץ להמיר את דתה. גורלה של רבקה תיסכל, אמנם, קוראים רבים, שקיוו לראות אותה בזרועותיו המסוקסות של אייבנהו, אבל איפשר לסקוט לחתור באומץ נגד הדימוי ההגמוני של תקופתו (לא מפתיע, למשל, לגלות ש"רבקה ורוונה", ספר ההמשך ל"אייבנהו" שכתב ויליאם מייקפיס תאקרי ב-1850, מתאר כיצד רבקה מתנצרת וזוכה באביר על הסוס). השאלה היהודית, אם כן, מאפשרת לסקוט לחשוף את מגבלותיה האתניות, המוסריות, והתרבותיות של הלאומיות האנגלית. הביקורת הנוקבת הזאת, הבאה לידי ביטוי באהדתו כלפי המיעוט היהודי הנרדף, מסבירה את האירוניה הגדולה הטמונה בכך שדווקא סקוט, הסופר הלאומי הסקוטי, הוא זה שיוצר למען קוראיו האנגלים מיתוס בלתי נשכח על היווצרות האומה.

עד כאן בנוגע לשאלה היהודית. אבל דומה שקורא ישראלי ימצא עניין גם בנקודה הארץ-ישראלית, ובמיוחד באנלוגיה שבין הציונות לצלבנות. בניגוד, למשל, ל"הקמע" (1825), שבו מתאר סקוט את הרפתקאותיו של ריצ'רד לב-ארי בפלסטינה, "אייבנהו" מתרחש כולו באנגליה. אף על פי כן, ארץ-ישראל נוכחת גם ביער הירוק של רובין הוד ואנשיו, אם כי בצורה מטרידה למדי, כמו למשל מקצבה הברברי, הפראי, של המוסיקה המזרחית שהביאו עמם הצלבנים מארץ-ישראל. העריצות האוריינטלית המזוהה כאן עם ארץ הקודש מסומלת בראש ובראשונה בדמותו של בריאן דה בואה-גילבר, אביר ההיכל שחולם להימלט עם רבקה לפלסטינה ומשם להשתלט על העולם כולו. הפנטסיה האימפריאלית הקנאית הזאת, השואפת לכבוש את ירושלים הארצית, מוצגת בספר כניגוד מוחלט לאמונתה הרוחנית של רבקה, שנושאת את ירושלים אתה, בדמיונה, לכל מקום. יש משהו משחית במפגש עם ארץ-ישראל, משנן סקוט את הלקח הפרוטסטנטי: ארץ הקודש האמיתית איננה טריטוריה אלא משאת נפש.

הוצאת זמורה-ביתן ראויה לשבחים על המהדורה המושקעת. תרגומה של חנה לבנת רהוט וקולח, גם אם איננו מצליח לשקף את המורכבות הלשונית של המקור, בייחוד התחביר הסקסוני (הפיקטיווי) שפיתח סקוט. הנספחים, בעריכת יחיעם פדן, כוללים חומר רקע עשיר על התקופה, וחבל רק שלא נעשה מאמץ לספק מראי מקום לאפיגרפים הרבים. מפתיע גם לגלות שידען מופלג כמו פדן מתייחס ל"הערות שנכללו בכתביו של סקוט" ול"הבהרות שצירף לורנס טמפלטון לאחת המהדורות הראשונות" כאילו נבעו מעטים נפרדים: "לורנס טמפלטון" הוא הרי שם העט האנגלי שסקוט הסקוטי שאל לעצמו כדי להתל במבקרים (וכנראה הצליח).

"אייבנהו" מספק חומר קריאה מרתק למבקרי ספרות והיסטוריונים תרבותיים: אבל האם בני נוער ירצו - או יוכלו - לקרוא את הספר? קשה לדעת. המקצב האטי של הרומן והתיאורים הארכניים אינם מקילים על הקריאה, בוודאי לא לדור שידע את הארי פוטר. מצד שני, יש כאן לפחות שני שיאים עלילתיים - תחרות האבירים באשבי והמתקפה על טירתו של פרון-דה-בף - שיצליחו גם היום לסחוף את הקורא הצעיר. בסופו של דבר, "אייבנהו" הרי פותח צוהר לעולם מלהיב ומסוגנן שבו הטוב ממגר את הרע ודינו של הצדק לנצח - גם אם היהודייה תיאלץ להמשיך בנדודיה.

ד"ר איתן בר-יוסף הוא מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו