שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ספרות הכתובה היטב, וגם נקראת בנשימה אחת אחרי יום עמוס עבודה

עזאזל

יולי חרומצ'נקו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יולי חרומצ'נקו

בוריס אקונין. תירגם מרוסית: יגאל ליברנט. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, ספרי חמד, 262 עמ', 84 שקלים

בינואר שנת 1998, ביום חורף מושלג מהסוג המותיר צביטות קור על פני העוברים והשבים, רותקו עיניהם של תושבי מוסקווה (שהעזו לשהות בחוץ) לחלונות הראווה של חנויות הספרים. שם ניצב ספר חדש, בכריכה קשה, שחורה ומבריקה, מעוטרת בתחריט בסגנון מיושן בשחור-לבן, שאותיות בכתיב עתיק מבשרות על שמו ועל שם מחברו הלא-מוכר - "ב. אקונין: עזאזל". מי מהמוסקוואים שהסקרנות והקור שבחוץ דחפו אותם אל פנים החנות לקחת את הספר ליד גילו עוד נתונים מסקרנים - שנת ההוצאה של הספר הוצגה כ-1876, ועל הביוגרפיה של מחברו לא נאמר דבר.

פחות משנתיים אחר כך, כשהספר הוכרז כרב-מכר ארצי וכבר נחטפו מהמדפים שני ספרים נוספים בסדרה, עוד געשה האליטה האינטלקטואלית של מוסקווה, ובעקבותיה התקשורת הרוסית, בספקולציות סביב אישיותו של הסופר. מיהו זה שבחר לעצמו שם-עט שנשמע כמחווה למהפכן האנרכיסט מיכאיל באקונין, שהצדיק מלחמה בכוחות השלטון המדכאים ומת בשנת 1876, שנת הוצאתו לאור כביכול של הספר? ולמה, ומפני מי, הוא מתחבא? קריאת הספר - רומן בלשי מתוחכם שעלילתו מתרחשת ברוסיה הצארית של סוף המאה ה-19 - הוכיחה סופית לקורא האינטליגנטי כי לא מדובר ביצירה שנכתבה ב-1876. יותר מדי אזכורים ומחוות ספרותיים לסופרים רוסים שחיו כמה וכמה עשורים אחר כך, יותר מדי אמירות "מודרניות" צצו מתוך תיאורי הריאליה החיים והמפורטים מאוד של רוסיה הצארית לפני מאה וקצת. כאילו השתמש מישהו ברקע ההיסטורי כדי להגיד דבר-מה על מה שהשתנה, ומה שלא, ברוסיה של העידן החדש. ומי שעוד נותרו בלבו ספקות שמא בכל זאת נמשתה כאן אבידה ספרותית נדירה מתהום הנשייה, יכול היה לעיין במוטו של הספר: "לזכר המאה התשע-עשרה, שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה - חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם". לא, משפט כזה יכול היה להיכתב רק בידי מי שעקב מקרוב אחר המתרחש ברוסיה של סוף המילניום השני.

עשור לאחר הפרסטרויקה נראה ארון הספרים הרוסי החדש שונה מאוד מזה ששרד מהעידן הסובייטי. פריצת האיסורים ופתיחת שוק הספרים הרוסי לייבוא ולגחמות השוק הציפו אותו בגלים גדולים של מה שקודם פשוט לא היה: פילוסופיה צרפתית מודרנית, ריאליזם פנטסטי מדרום אמריקה, ספרות מתח ומדע בדיוני אמריקאית, פורנוגרפיה, ניו אייג'. באיחור ניכר גילה לעצמו הקורא הרוסי את הפוסט-מודרניזם והדקונסטרוקציה מחד גיסא ואת עולמה המופלא של הספרות הפופולרית-הקלה מאידך גיסא. לספרות המקור קשה היה להתחרות במהדורות הענק צבעוניות הכריכה של מותחנים מתורגמים שיצאו לאור בתחילת שנות התשעים. ובמה שנוגע לספרות המקור הרוסית - שם שררה מבולקה של ממש.

מצד אחד, הייבוא הוכיח לכותבים רבים כמה התנתקה הספרות ברוסיה מהלכי הרוח הספרותיים והמחשבתיים בעולם המערבי ויצרה איזה רצון למלא את הפער. מצד שני צריך היה להגיב על השינויים המיידיים, הדרסטיים, הסוריאליסטיים שפקדו את רוסיה במרוצת העשור - גורבצ'וב, ילצין, טנקים, מקדונלד'ס, קבצנים ולימוזינות ברחובות מוסקווה. מתוך הבלגן צמחו כוכבים צעירים כוויקטור פלווין, שבספרים שחוט העלילה שלהם קלוש ציירו מציאות מנוכרת, מופרטת לחלקיקי פרסומות, לוגואים ואייקונים מתקשורת ההמונים, מתובלת בהזיות סמים.

ל הרקע הזה, הופעתו משום-מקום של אקונין היתה לקוראים רבים כמעיין מים חיים במדבר: הנה ספרות עם עלילה שלמה וליניארית, מעוצבת ביד אמן ומלאה פיתולים מפתיעים, שגם כתובה היטב במובן הישן של המלה, עם אזכורים וקריצות לדוסטויבסקי וצ'כוב וטורגנייב ובולגקוב, ששום חובב ספרות רוסית לא יחמיץ. ולא זו בלבד, אלא ספרות שהיא קודם כל פופולרית, ונקראת בנשימה אחת גם בערב אחרי יום עמוס עבודה, עם מבט ביקורתי מחודד על רוסיה של המאה ה-21 המובע באנדרסטייטמנט, מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת עם תקופה אחרת, ועם להטוטים פוסט-מודרניסטיים עם טקסטים וטקסטים היסטוריים שהשכיחו מן המבקרים שמדובר בז'אנר ספרותי נחות-לכאורה, עד כדי כך שהם מיהרו להדביק לאקונין את הכינוי "אומברטו אקו הרוסי". כך הפך האלמוני לסופר המדובר ביותר בסלוני מוסקווה ומטבחיה, ולא רק בה.

עם כל ספר חדש שהופיע בסדרה, במרווחים של פחות משנה, התנחשל מעל דפי כתבי העת הספרותיים גל נוסף של ניחושים בדבר זהות הכותב. הידע המפורט והנרחב על היום-יום הרוסי מלפני מאה - אולי היסטוריון? העיצוב המורכב של כמה מדמויות הנשים - אולי אשה? זריזות הכתיבה והשוני הסגנוני בין הספרים - אולי מדובר בכלל בקבוצת כותבים? אבל כשבספר הרביעי בסדרה הצטרף לגיבור, הבלש אראסט פאנדורין, עוזר יפאני בשם מאסא, שאורחותיו היפאניות תוארו בפירוט מדעי-כמעט, התמקדו הניחושים במי שכבר היה קודם אחד החשודים העיקריים - גריגורי צ'חרטישווילי, אינטלקטואל מוסקוואי, חוקר ספרות ועורך בכתב עת ספרותי, יפאנולוג והמתרגם של יוקיו מישימה לרוסית. ואולם, גם לאחר שצ'חרטישווילי הודה באשמה (הידיעה זכתה לכותרות ראשיות בתקשורת הרוסית) נותרו מבקרים שלא האמינו, ואף הביאו הוכחות סגנוניות ואחרות לספקנותם. כך או כך, צ'חרטישווילי הוא האיש שמתראיין בינתיים בשמו של אקונין, חותם על זכויות התרגום לספריו, שכבר תורגמו לכמה שפות, ועל זכויות ההסרטה שלהם. בקרוב בהוליווד.

אראסט פטרוביץ' פאנדורין, גיבור סדרת ספריו של אקונין ש"עזאזל" הוא הראשון שבהם, הוא בחור צעיר ממשפחה טובה, שנאלץ לעזוב לימודים גבוהים בעקבות מותו של אביו שפשט רגל בזמן קריסת הבנקים וללכת לעבוד כפקיד זוטר במשטרת מוסקווה. על רקע מוסקווה של המאה ה-19, המיטלטלת בין מסורת לקידמה (במהלך הספר יהיה הקורא נוכח ברגע הגעתו של הטלפון לרוסיה), פאנדורין שייך לאחרונה - הוא צעיר משכיל, דובר שפות (אפילו אנגלית), שמבזבז חלק ניכר ממשכורתו האחרונה על מחוך גברי לחיטוב הגוף, שואב רעיונות מספרות בלשים מקצועית ומתרגל טכניקות נשימה ממזרח אסיה. סדרת התרחשויות שתחילתה בהתאבדות חסרת סיבה של בן אצילים גוררת את פאנדורין התמים וסמוק הלחיים למסע חוצה מדינות להתחקות אחרי מזימה בינלאומית, ולתוך לא פחות משני סיפורי אהבה. בשל נטייתו של אקונין להפליל גם דמויות מקטגוריית ה"טובים-שמעבר-לכל-חשד", ולא לחוס גם על חיי האהובות שבדמויות, עלול סוף הספר להפתיע גם קוראים מנוסים של הז'אנר.

הקורא העברי נמצא, מטבע הדברים, בעמדת נחיתות - לא במישור הבנת העלילה הבלשית המיידית אלא במה שנוגע לבילוש אחר רמזים ספרותיים שפיזר המחבר בנדיבות בספר כולו. יצוין שהתרגום סביר, ונע על הקו הדק המחייב עברית מודרנית עם איזה ניחוח שיזכיר שמדובר במאה אחרת. אלא שגם הקורא העברי המשכיל יתקשה לזהות את כל האזכורים הספרותיים הפזורים בטקסט. כמה ישימו לב, למשל, שמשפט הפתיחה של הספר הוא מחווה למשפט הפתיחה של "האמן ומרגריטה" של בולגקוב? וכמה ישתעשעו מהאפיונים הדוסטויבסקאיים של הגיבור הראשי? במקרים בודדים בא עורך המהדורה העברית לעזרת הקורא המקומי, וזורק לו כמה פרטי מידע קמצניים בהערות השוליים. אילו ידע הקורא העברי יותר, למשל, על עלילת הספר "ליזה המסכנה" של קרמזין, ועל מערכת היחסים שבין גיבוריו, ליזה ואראסט, היה הדבר יכול לספק לו רמזים חיוניים לניחוש סוף הספר. מצד שני, ייתכן שעודף הערות שוליים עמוסות הסברים ספרותיים היה פוגע בשטף הקריאה, וממאיס את הספר על אלה מהקוראים שמעדיפים לפענח רציחות ולא חידות ספרותיות. פתרון כמו קובץ הערות בסוף או אחרית דבר, שאפשר גם שלא לקרוא, יכול היה לצמצם מעט את נחיתותו הטבעית של הקורא העברי, ולגרום לו לצפות בחוסר סבלנות לספר הבא בסדרה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ