שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

תותים ושוקולד, מאת סנל פאס. תירגם מספרדית והוסיף פתח דבר איתי רון; אחרית דבר מאת ירון אחיטוב. הוצאת כרמל, 75 עמ'

הנובלה הקצרה "תותים ושוקולד" מאת הסופר הקובני סנל פאס היא מעשה של פתיינות לדבר עבירה, וכדרכן של סכנות ספרותית, היא מרגשת ועוכרת מנוחה. מגולל בה סיפור ידידותם של דויד, צעיר קובני, חבר בארגון הקומוניסטים הצעירים ופקיד זוטר במשרד התרבות, לבין דייגו - אינטלקטואל והומו נשי ומוחצן. דייגו ניגש לשולחנו של דויד בגלידרייה, מזמין גלידת תותים ומניח על השולחן ערימה של ספרים שקריאתם אסורה בקובה. בזכות הרומאן האחרון של מריו ורגס יוסה מפתה דייגו את דויד להגיע לדירתו, העתירה בחפצי אמנות, ספרות ומוסיקה אסורים. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים אפלטונית, שמעוצבת כדיאלוג סוקרטי על חופש, יצירה, שחרור ומהפיכה.

יותר מכל עוסקת הנובלה הזאת באידיאולוגיה מינית ופוליטית, ובקשר ההיסטורי בין השניים. בנובלה עצמה, וגם בפתח הדבר של הספר ובאחריתו, מתוארת קובה כאחד מהמעוזות האחרונים של הגמוניה מטא-נרטיווית, הנאכפת בקפידה על ידי האידיאולוגיה המהפכנית. מטא-נרטיב הוא סדר אידיאולוגי שמשתלט על כל הסיפורים כדי לארגן את הידע שבהם למשמעות אחת. ה"מהפיכה" מתפקדת כחוק אוניוורסלי של פרשנות, כמבע שחושף את משמעותם של כל המבעים - גם אלו הכתובים בספר, וגם אלו הנכתבים באמצעות אקט מיני. האיום המיני והיצירתי הוא אחד: הוא מפר את הסדר המהפכני באמצעות הצגת אלטרנטיווה לאחדות השורות היצרנית, וזו מוצאת לה ביטוי פעיל, פיסי, באמצעות פרקטיקות גופניות של מין ושל כתיבה. לפיכך, חירות אמנותית שיוצאת נגד המטא-נרטיב הקובני היא הומוסקסואלית, והחירות הכבושה שמגולמת במיניות אסורה היא אוטונומיה אמנותית.

הנובלה פורסמה לראשונה בצרפת, לאחר שהוברחה מהוואנה. מאוחר יותר פורסמה גם בקובה, ולפיכך היא משלמת בעורמה ולמראית עין את חובה לחוקי הצנזורה של המהפיכה. באחת הסצנות מסביר דייגו את ההבדל בין הומוסקסואלים לבין אוחצ'ות, כלומר הומואים נשיים, קלי דעת ושטופי זימה, ש"אם הן היו מקדישות את הזמן שהן משקיעות לפעילות חברתית מועילה את הזמן שהן משקיעות בפלרטוטים בפארקים, כבר היינו מגיעים למה שאתם קוראים קומוניזם ואנחנו גן עדן". דייגו משייך את עצמו לסוג הראשון: "אנחנו פטריוטים וישרים כמו כולם. אם ניאלץ לבחור בין זין לבין קובניות, נבחר בקובניות".

באחרית הדבר מסביר ירון אחיטוב את העמדה הזאת - שסותרת לחלוטין את מהלכו של הטקסט ואת עיצוב דמותו של דייגו - כמתת פיוס למשרד התרבות הקובני, שכדרכם של "משרדי תרבות" בעולם כולו קוראים בטקסט רק את מה שהם מתוכנתים לקרוא. הנובלה המסעירה הזאת, בתרגומו המעולה של איתי רון, היא לפיכך עתירת רמזים, דו משמעויות ומלכודות, והקריאה בה מפתה ומלהיבה.

מוחמד - ביוגרפיה של נביא, מאת קארן ארמסטרונג. תירגמה מאנגלית מיכל סלע. הוצאת כתר, 325 עמ'

קארן ארמסטורנג, חוקרת רבת תהודה בתחום תרבות הדתות, מספרת את הביוגרפיה של מוחמד מתוך סובלנות דתית, שמטרתה הצבעה על המשותף בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות. הנחת היסוד של החיבור המפורט והמעניין הזה היא שהמאבק התיאולוגי אינו מתחולל בין הנצרות והיהדות לבין האיסלאם, אלא בין האמונה המונותיאיסטית לבין הלאומיות הקפיטליסטית המערבית. "כיום דומה שהמלחמה הקרה נגד ברית המועצות מפנה את מקומה למלחמה קרה כנגד האיסלאם", כותבת ארמסטרונג. היא מתארת את החרדה העמוקה שמעורר האיסלאם כיום באמצעים פסיכו-תרבותיים: ארמסטרונג מזהה את הזהות הלאומית-הקפיטליסטית, שהיא גלגולה של מוסדות הכנסייה הקתולית הכוחניים, כמי שמציירת את הדת המוסלמית בדמות איום ערכי ופיסי. האיום הזה נועד לייחד את עצמה, להרחיק מעצמה תפישות של רוע ועוול הנטועות בה.

התפישות התרבותיות של הנוצרי "הלבן" ושל המוסלמי "השחור" מחמיצות את העקרונות התיאולוגיים המשותפים להם לטובת מערכת מסועפת של דימויים עצמים שקריים. מקורם של אלו בחרדות וברגשות אשם המורחקות מתפישה עצמית אל תפישת ה"אחר". כך למשל מציינת ארמסטרונג ש"אות הקלון של 'דת החרב' הוצמדה לאיסלאם בתקופת מסעי הצלב, שבה קיננה בלבם של הנוצרים דאגה חבויה על הצורה התוקפנית שלבשה אמונתם". המאבק היוצר את הקטגוריות המסולפות של "המוסלמי הפונדמנטליסט השחור" ו"הליברל הנוצרי הלבן" ממקם, כחלק מהלוחמה, את הפנטסיות ההדדיות בפרספקטיווה ריאליסטית מנומקת, ונגדה יוצאת ארמסטרונג. מבחינה זו החיבור - כטקסט היסטורי - אינו טוען לעדיפות מתודית, אלא לעדיפות מוסרית.

"מוחמד - ביוגרפיה של נביא" כתובה באופן קולח והיא מרתקת, מפני שהיא מתחקה אחר האופן שבו סכסוך שבטי זעיר התפתח לתיאולוגיה ששינתה את פני העולם. בעיקר מתרכזת ארמסטרונג בהפרכה היסטורית של עמדות קדומות ביחס לאיסלאם; כך היא קובעת למשל ש"שוויון הזכויות של הנשים היה יקר ללב הנביא", וש"הקוראן מלמד שמלחמה היא דבר מגונה תמיד". היסטוריונים ותיאולוגים רבים ביקרו את החיבור "מוחמד" מפני שמקורותיו ופרשנויותיו נבררו כדי להתאים ליעדים הפוליטיים שלו, אך בזאת, יש לזכור, הוא אינו שונה מכל חיבור היסטורי אחר.

דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג, מאת יהוידע עמיר. הוצאת עם עובד, 364 עמ'

בסדרת "ארון הספרים היהודי" יצא לאחרונה החיבור "דעת מאמינה", שהוא דיון פרשני מפורט, שלם ומלמד בהגותו של הפילוסוף-התיאולוג היהודי פרנץ רוזנצווייג. סגנונו של יהוידע עמיר דבק בכריזמה, בדיוק ובריתמוס של כתבי רוזנצווייג עצמו, והוא מופת של כתיבה אקדמית בהירה, מעמיקה וזהירה. העניין שבקריאתו נמהל גם בתחושת געגוע וחסך גדול - שהסבר לו מצוי בהגותו של רוזנצווייג - לכתיבה תיאולוגית משמעותית, שכמעט אינה נכתבת בריבונות הישראלית.

באופן גס ניתן לאפיין את הגותו של רוזנצווייג כמי שקוראת לאוטונומיה אתית - לא הלכתית, לא מדינית - של הקהילה היהודית. לפיכך הוא דן ביחס שבין החוק הקאנטיאני של האוטונומיה האתית לבין הפרטים המוכלים בו; בין חוק לאינדיווידואליות. היהדות במובנה האתי היא תמיד הקהילה שמצויה מבחוץ, תמיד ה"אחר" התרבותי; בכך יש מן הפרדוקס, מפני שהמימוש הקולקטיווי יכול להתגשם רק במסגרת מדינית, שהיא מטבעה ריבונות המצמצמת את האתיקה. גם ביחס אל החוק קיים פרדוקס מקביל: אין אינדיווידואל ללא קולקטיב, מפני שהאינדיווידואל רואה עצמו ככזה רק כאשר הכלל דורש זאת ממנו; ביטול הקולקטיב משמעו ביטול האינדיווידואל. אך עם זאת, העצמיות כרוכה בהפרת החוק הקולקטיווי, כלומר בהיווצרותה של אוטונומיה, ולכן רגע הניצחון של האינדיווידואל הוא גם רגע תבוסתו. האתיקה של העצמיות, אם כך, כרוכה באשמה ובאי-נחת של מי שחורג מהחוק ושואף להיות חלק ממנו.

חורבן הבית מסמן אצל רוזנצווייג את הוויתור על הסמכות המדינית כאקט אתי. לפיכך היהודים קשורים יותר למושג התרבות מאשר למדינה. יצירת המופת הפילוסופית שלו, "כוכב הגאולה", שבה מתרכז ספרו של עמיר, משרטטת את המערכת המושגית, התרבותית והאתית שקושרת בין אלוהים, הפרט והעולם. רוזנצווייג שולל את מושג המהות לטובת מושג הזיקה; הקיום היהודי הוא קיום תרבותי, ולפיכך הוא נצחי ומשוחרר מההיסטוריה. הוא מסומן על ידי שלושה מושגים: הבריאה, שמכוננת את העבר, ההתגלות, שמייצרת את ההווה הדיאלוגי של האינדיווידואל, והגאולה, שמבליטה את העתיד כגוף קולקטיווי, העונה כהד אחד לציווי "ואהבת לרעך כמוך", ובה גם נפגשות הלשון והאמנות ו"נעשות לחטיבה אחת". הזמן של היהדות הוא זמן היסטורי ונצחי, והכחשה של אחד מהממדים הללו פוגעת באתיקה של הקיום היהודי.

כמעט תשעים שנה לאחר פרסומו של "כוכב הגאולה", נקרא החיבור הזה כנבואה וכאזהרה מפני הלאומיות שממירה את האתיקה היהודית. מושגי האהבה שבאמצעותם מוגדר הקשר בין היהודי המאמין לאלוהיו ולקהילתו מדגישים ביתר שאת, באקלים הפוליטי שבו הם נקראים, את חדלונה האתי של הלאומנות, המניפה את הציווי היהודי כגרדום.

"שירה חדשה עברית-ערבית", סדרת הליקון לשירה עכשווית בעריכת אמיר אור, 143 עמ'

קובץ השירים הדו-לשוני "שירה חדשה עברית-ערבית" הוא תוצר של סדנת כתיבה, שאליה נבחרו משוררים עבריים וערביים מבטיחים, אשר למדו, כתבו וקראו שירה יחדיו במשך חצי שנה. בהקדמה כותב אמיר אור: "בכיתת השירה הזאת אנחנו עושים, כך נדמה לי, את המעשה הפוליטי האפקטיווי ביותר משום שאנחנו נפגשים על בסיס שווה של יצירה אישית, ולא של הגדרות לאומיות קיבוציות. כל משורר נבחר בזכות כשרונו ואינו מצופה לייצג דבר". איזו פשטות בלתי אפשרית מגולמת בתביעה הזאת, וכמה היא רחוקה מהפעילות האמנותית הישראלית המוכרת לנו!

הקובץ מתעלה במופגן מעל מס השפתיים של ההידברות, הגישור או הפיוס. הדיאלוג בין השירים יוצר מערכת יחסים פואטית בין יוצרים ובין דרכי ייצוג; הפוליטיקה של הפרויקט אינה מוכתבת מראש והיא אינה "פרויקט" שיש להגשימו בהצלחה, ולפיכך היא משמעותית ומעוררת השראה.

המשוררים שנטלו חלק בפרויקט הפואטי של "עברית-ערבית" מפרסמים בקובץ הזה את שיריהם, ומתרגמים מיצירותיהם של אליזבת בישופ ("ניתן לשלוט באמנות האבדון / כל כך הרבה דברים, נדמה, מלאים בכוונה / ללכת לאיבוד, שאובדנם אינו אסון", בתרגומה הנהדר של דפנה קפמן), של ייטס, אגא שאהיד עלי, בילי קולינס ואחרים. התרשמתי משיריה של ענת דנציגר, שמתארת את ירושלים כהנעה פואטית של כיסופים וקינה, ומשיריה המצמררים בדיוקם ובאכזריותם העצמית של חבצלת שפירא, שבהם המשפחה והכתיבה על אודות המשפחה הופכת למאבק מוכרע מראש של חיים ומוות. ראדי עבדאלג'וואד כותב בשיר "אף אחד לא יבין אותי" על אתגר הכתיבה שמתבצעת מחוץ להתניות המוגדרות מראש של חברה ולאום: "לא יבין מי / שלא / אוהב את כמיהת הנרות להתאבד / אל תוך העלטה". אלו רק דוגמאות ספורות, מפני שהקובץ כולו מצטיין ברמה גבוהה של הגשמה פואטית. "המלה השירית", כותב אור, "היא המלה החיה בכל מרחב זיקותיה האפשרי, המלה הבוראת את תמונת הממשות בדמיוננו", ודבריו, כמו הקריאה בקובץ, המחישו לי טוב מכל תיאוריה פרשנית את כוונתו של רוזנצווייג, שכתב "לפני כל לשון-בני-אדם של ממש יוצרת האמנות, כלשון הבלתי ניתן להגייה, את ההבנה ההדדית הראשונה, האילמת".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ