עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

פתוחה, מאת איתמר הנדלמן בן כנען. צילומים: אולגה הנדלמן בן-כנען. הוצאת בבל, 215 עמ'.

ספרו של איתמר הנדלמן בן כנען הוא גירסה שאפתנית ובלתי שגרתית של סיפורי קנטרברי בתל-אביב. בסיפור המסגרת, שבו מאזין בעל קנאי למעלליה המיניים של אשתו, נוצקות התרחשויות פורנוגרפיות שממוקמות בסצינת המועדונים בתל-אביב. הם מציירים את העיר כפונדק דרכים גדול, מושחת ודקדנטי; אתר הדוניסטי של יחסי שליטה מיניים. גיבוריה הם גברים מטופשים ותאבי כוח, נשים רוסיות נפקניות, שורות קוקאין ומוסיקת מועדונים עכשווית. תל-אביב כבירת סקס היא אגדה אורבנית, ושפת הפיקציה הביוגרפית של בן כנען מתמללת את האגדה הזאת במאמץ מיוזע, להוט וחנוק.

גם בלי להתייחס לקושי שקיים בקשר שבין השפה העברית לבין הז'אנר הפורנוגרפי, סקס הוא נושא שהפיקציה - בכל שפה - מתמודדת עמו בקושי מסוים. קיים חוסר איזון משווע בין התשוקה המינית והמחשבה על מין, כפרקטיקה יומיומית זמינה ותכופה, לבין ייצוגיה הדלים בספרות. ההסבר לכך הוא מבני: התשוקה המתומללת באמצעות מלים היא תמיד פיקציה; התשוקה של הגוף היא האמת בה"א הידיעה. לפיכך הכתיבה על מין היא אזור דמדומים מסוכן שבין האמת לשקר; בין הסוואה לחשיפה.

אולם במקביל לפער הזה קיימת גם זהות מפתה בין כתיבה לבין מין: אלו מהלכים דומים, מפני שהם מגשימים תנועה לעבר מה שאי אפשר למצותו. סקס וכתיבה הם תנועה קומפולסיווית קדימה, שאינה מגיעה למחוז חפצה, אלא רק לתחנות ביניים; לריגוש שהוא מוגבל בזמן ובמטריאליות שמאפשרת אותו. מה שמאפיין את המפגש הכן ביניהם, כלומר את הכתיבה הפורנוגרפית הראויה, הוא הפער בין הצורה לבין התוכן; בין התוכן הבוטה והמפורש לבין שפת התיאור, שנדרשת לשמור מרחק טכני מההתרחשויות. זה רווח שכל כולו תנועה בין שני גופים: גופם של שני הנאהבים, או גופו של הקורא ושל הטקסט; תנועה מתמדת של התקרבות שמספקת הבטחה של היבלעות, שחיותה הפיסית תלויה בחוסר המימוש שלה.

הצילומים היפים המפוזרים בין דפי ספרו של בן כנען מזמינים משחק מציצני מקדים. בצילומים מככבים בן כנען ואשתו, המכונה בסיפור א', והם מצולמים בשחור-לבן בשלל תנוחות מיניות, בקומפוזיציה מיושנת במתכוון, כמו תמונות פורנו מתחילת המאה. הראשוניות של התמונות הללו מסמנת נאמנה את הפרויקט של בן כנען, שהוא כתיבת ספר פורנוגרפי "גבוה" בעברית; חדירה אל אזור בתול בספרות הישראלית.

בתמונות הללו מופיעה הגיבורה של הסיפורים בעירום פרונטלי מלא; הדמות הגברית, שהוא בן כנען עצמו, אינו מצולם כך. תוך קריאתו של הספר מתחוורת הצנזורה העצמית הזאת כמעשה של חוסר יושר; החשפנות של המספר היא מדומה, מפני שהרומאן אינו מתמלל את שפת התנועה הגופנית, אלא משחזר מציצנות יציבה, גברית ואלימה, שמזהה את אשליית העצמאות של הגיבורה עם נחיתות רגשית ומינית מוחלטת. בכך הוא הופך לרומאן ריאקציונרי למהדרין: המיניות משולחת הרסן של האשה מתוארת בו כסימפטום של אובדן דרך, של תלישות ושל ייאוש. הטקסט מתחייב לא רק לתאר את הייאוש הזה, אלא גם להשעותו, והקנאה המונוגמית מסמנת את הצנזורה שלו ואת אחריתו. ההבטחה של הפורנו, כלומר התנועה הקומפולסיווית של הכתיבה, מופרת באלימות על ידי ההשתלטות המסרסת והמוסרנית של הקנאה על החופש המיני והיצירתי. לפיכך, על אף תעוזתו, "פתוחה" הוא רומאן שאינו מספק את ההבטחה שגלומה בו: לא המינית ולא הספרותית.

האיש שכתב את הספר, מאת אריק טארלוף. תירגמה מאנגלית: מאירה לבנת. ספריית מעריב, 320 עמ'.

עזרא גורדון, מרצה כושל לספרות בקולג' דתי, מגשים את החלום האמריקאי: מהוראת ספרות, שהיא - על פי הרומאן הזה - מתכון בדוק לאימפוטנציה מינית, הוא נסחף לעולם המשכר של תעשיית הפורנו. זו תמציתו של "האיש שכתב את הספר", שמלכתחילה נכתב, כך נדמה, להיות מופק לסרט טלוויזיה אירוטי. אריק טארלוף הועסק, כך מצוין על גבי הכריכה, בכתיבת נאומים לבכירי הממשל האמריקאי, וספרו הראשון ניזון מהכריזמה השטחית של נאומי הבחירות. כמותם, הוא מסב הנאה מסוימת רק משום שהוא צפוי מראש: גם הסנסציוניות הנועזת כביכול של מהלכיו העלילתיים כבר דוברה והוסרטה עד בלי די, ולפיכך הקריאה בו היא נטולת סיכונים.

לאחר שחייו האישיים והמקצועיים עומדים בפני קריסה, נמלט גורדון ללוס אנג'לס כדי לפגוש את אייזק, מכר ותיק מימי הלמודים, שהיה למוציא לאור של ספרי תועבה. בביקורו עטות עליו נשים יפהפיות, שמפתות אותו בג'קוזי, בסאונה ובחדרי המיטות המעוצבים. היפהפייה מכולן, טסה, אף מתאהבת בו, והופעתה בקולג', במסיבת אנשי החוג, משחזרת את הפנטסיה הילדותית של מי שכמה ללווייתה של מלכת הכיתה. במקביל מוצעת לו הצעה כלכלית: לכתוב ספר פורנוגרפי בשביל ההוצאה לאור של ידידו. הוא עומד במשימה, ובהצלחה יתרה: ספרו, "אשה עם סגנון", הופך לרב מכר (ואפילו מוערך ביקורתית), והדבר מטלטל את עולמו האקדמי השלו.

במי יבחר גורדון: בטסה החושנית, שאינה יודעת שובעה, או באהובתו הנושנה, בת הכומר הצייקנית, שהופכת אף היא - וכי אפשר אחרת? - לחתלתולת מין נועזת? האם ימשיך גורדון ללמד סמינריונים בספרות, או שיבחר בהופעה אצל ג'יי לנו? שתי הסוגיות הללו, שמפעילות את הרומאן כולו, נפתרות כבר בפתיחה, עת מייעץ אייזק לידידו "בחיים אל תתנצל על זה שיש לך זין". הרומאן עומד בסימנה של פנטסיה גסה ומוכרת, שיוצרת זיקה בין כיבושים מיניים לבין הגשמה כלכלית ומעמדית בעבור הגברים. הוא משקף פרדיגמה החושפת את הקשר שבין זילות נשים ובין הגשמתו של החלום הקפיטליסטי, והוא עושה זאת באופן כה קריא, מבדר ומוצהר, עד כי הקריאה בו הופכת לביטוי מסוכן של פתייניות פופולרית.

תראי אותי, מאת לילך גליל. הוצאת גוונים, 142 עמ'.

לאחר האכזבה הפיסית שהנחילו לי הבטחות הפורנו, נזקקתי למצוא ניחומים בחיי רגש ספרותיים מסורתיים יותר. קובץ הסיפורים "תראי אותי" של לילך גליל מספק את הסחורה הרגשית באופן כה מרוכז וישיר, עד כי הקריאה בהם צריכה להיעשות במנות קטנות. קריאה רצופה בספר משולה לנטילת מנת יתר: הסיפורים הם קצרים, קצרים מדי, נחפזים להגיע אל שיאם הדרמטי, משיגים אותו במהירות וחותרים לעבר השיא הבא. ההצטברות הקצובה שלהם יוצרת אוטומטיזציה משתקת, מפני שהם אינם מאפשרים לעצמם אורך נשימה שנחוץ לתיאור מהימן של תשוקה רגשית. זו נקודת התורפה של הקובץ, מפני שקיים פער בין האקסטזה הרגשית המהירה שבה מתנהלת הקריאה בו לבין תוכנו המורכב והתובעני, שמחייב אורך נשימה.

כל אחד מהסיפורים כלשעצמו הוא אפקטיווי וכתוב בכשרון שאין לטעות בו: הכשרון לשרטט תמונה רבת גוונים ומורכבת. הסיפורים עוסקים בקשר בין אהבה לבין הרס עצמי; רבים מהם מטשטשים את הגבולות בין השניים. מהלכם העלילתי נושק לקלישאה: אשה נשואה שנמלטת ממשפחתה לאהובתה נפגעת בתאונת דרכים; אשה צעירה לומדת מבת זוגתה העיוורת על אמת שאין לה חזות; גבר נדחה על ידי אשתו ההרה; נערה בודדה נוסעת לבקר את אחיה שחזר בתשובה. רבים מהסיפורים עוסקים במערכות יחסים לסביות, שמופרות תמיד בשל פער שאינו ניתן לגישור: בין מי שנמצאת מחוץ לארון לבין זו שלכודה בתוכו; בין מי שמוכרעת על ידי בגרותה לבין מי שמסמנת את הנעורים. הקושי שטמון במערכת יחסים חד מינית נע באזור המסוכסך, המודע לעצמו, שבין צו התשוקה לבין תביעת ההיענות לציווי המשפחתי והקהילתי.

גליל מאבחנת את המודעות לפער שבין הפנים והחוץ, בין הגוף לבין אופני ההצגה הפומבית שלו, כהנעה פיקטיווית. היא כותבת: "מה אני באמת רואה כשאני מביטה בעצמי? צריך לצעוק פנימה, ולא החוצה, היישר לתוך הרחם, אל תוך הדם והאימה... הפיקציה זאת אני, כמו הדמיון שבינינו, הדמיון בגוף, בפנים, במחשבה". התנועה שמתרחשת בין הדמיון לבין הזרות, בין הפנים והחוץ, בין הגוף למלים, מאפשרת לסיפורים מסוימים בקובץ להיות רבי עוצמה, ואת הקריאה בו - במנות קצובות - למומלצת.

מה עשיתי בחופש הגדול / חתולי המזח, מאת אורי יואלי. הוצאת סיטרא אחרא, 145 עמ'.

כל אחת משתי הנובלות בספרו של אורי יואלי נפתחות מצדו האחר של הספר; הקריאה בהם מובילה את הקורא למחציתו, שבה מסתיימות שתיהן. בפתיחתו של צד א' כותב המספר: "ואולי זה יהיה סיפור אהבה נואש, חד כיווני, כפי שאני רגיל. סיפורי אהבה הם תמיד חד כיווניים". מה שממיר את סיפורי האהבה בתנועה הדו-כיוונית של הספר, הוא התשוקה הפרטית לייחודיות, לסימן היכר, לבעלות על סיפור שניתן וראוי לספרו. תשוקה כזאת מרוחקת מרחק רב מאהבה, מפני שכל כולה ציפייה, ובה עוסקים שני הטקסטים המרכיבים את הספר.

צד א', הנושא את השם "מה עשיתי בחופש הגדול", נושא בחובו הפתעה, מפני שבמהלכו מתברר שהדובר אינו תלמיד תיכון עגמומי שמטביע את תסכולי אהבתו הנכזבת בשיכר, כפי שאפשר היה לשער, אלא דווקא מורה עברי המצוי בחופשה. הלה יושב בבארים אפלוליים, חמוש בפנקס, ומתאר ארוכות את נפתולי תשוקתו לנשים מזדמנות, את געגועיו לאחת שהלכה ולא תשוב ועוד הרהורים קיומיים בגרוש, כדוגמת "האם כבר הוצאתי עצמי לחלוטין מן הכלל, או שמא נותרו עוד מספר רקמות מדולדלות, המחברות ביני לבין המציאות?" יואלי כותב: "אני יותר בתוך הפוזה מאשר בתוך הכתיבה". הצהרה שכזאת, החושפת את הכתיבה כאקט של השעיית המציאות, ערערה את אמוני, שהרי הציפייה שמונחת בבסיס הקריאה היא הפוכה בתכלית: המציאות אמורה להיות ליוצרים רק מפלט מן הכתיבה. פנקסנות ההרהורים של "מה עשיתי בחופש הגדול", נכתבת על ידי מי שיכול להרשות לעצמו לבחור בניכור ובתלישות כבסימן זהות, והופכת את הדובר לגירסה מקומית של הולדן קולפילד - מה שבוודאי יקנה לו נקודות בקרב תלמידיו.

חלקו השני של הספר, "חתולי המזח", הוא טוב יותר, מכיוון שיש בחלקים ממנו ממד אפל יותר של העזה ושל מסתורין. על רקע ריבוי הפיגועים, עדים בעל בית קפה ומלצרית שעובדת עמו לספינה נטושה ומסתורית שעוגנת ליד הדולפינריום, וממנה יוצא חלילן המושך את תושבי תל-אביב כולה אל ספינתו. הגיבורים, ספונים בבית הקפה שמגן עליהם מפני הנהירה המסתורית אל האבדון, שוקעים במערכת יחסים אובססיווית של מין, וככל שהעיר הופכת לנטושה יותר, כך גובר האיום על גבולות היכולת הגופנית שלהם ועל עצמאותם הרגשית. רגע כניעתם מבהיר את ההנעה הגופנית והפוליטית של האלגוריה הזאת, שמייצגת נאמנה את מנגנוני הכניעות שגלומים בהוויה הישראלית, ואת קריסתו של הגוף הפרטי - והמעשה המיני - אל מול אשליית היכולת להשעותם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ