גם בעבר הרחוק זכו ה"נשארים" למעט מאוד יחסי ציבור

ירושלים בין חורבן להתחדשות יהודה תחת שלטון בבל

יהושע שוורץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהושע שוורץ

עודד ליפשיץ. הוצאת יד יצחק בן-צבי, 551 עמ', 115.80 שקלים

הוויכוח סביב "מיתוס הארץ הריקה" מוכר לציבור הרחב בעיקר ביחס למציאות בארץ במאה ה-19. היסטוריונים "ישנים" ו"חדשים" מתווכחים כבר דור שלם על עובדות, תפיסות מוקדמות ואידיאולוגיות הקשורות להבנת ההיסטוריה הישראלית והפלסטינית.

אבל רחוק מהזרקורים מתנהל ויכוח אחר בעניין "הארץ הריקה", אם כי הפעם לגבי פרק הזמן הקצר של ימי השלטון הבבלי בארץ-ישראל, פחות משבעים שנה במאה השישית לפנה"ס. הפעם גם אין מדובר ביהודים ולא-יהודים, אלא ב"גולים" וב"נשארים". מה מצאו גולי בבל, שם ישבו וגם בכו בזוכרם את ציון, כששבו ארצה בתקופת שיבת ציון? האם מצאו ארץ שהתרוקנה מיושביה בעקבות החורבן, עת החלה תקופת "גלות בבל", ארץ שישבה בשממתה כשבעים שנה, או שמא מצאו ארץ שחלק מיושביה היהודים, ואולי אפילו חלק ניכר, המשיכו לחיות בארצם?

בוויכוח סביב שאלת ההמשכיות (או חוסר ההמשכיות) יש אסכולות "רדיקליות" משני קצות המחקר. בצד ההמשכיות טוען, למשל, הנס ברסטאד (HansBarstad) שלמרות חורבן בית המקדש בשנת 586 לפסה"נ וביטול שלטון בית דוד, ניכרת המשכיות בארץ ישראל כמעט בכל התחומים התרבותיים, הכלכליים והדמוגרפיים. לפי דעה זו, היישוב היהודי המשיך להתקיים בנגב, בבנימין, בהרי יהודה ואולי אפילו בירושלים (!). אחרים, הניצבים בקצה השני של המחקר, רואים בתיאורים המקראיים (למשל, מלכים ב' כ"ה, 21, ירמיהו נ"ב, 27 - "ויגל יהודה מעל אדמתו", דברי הימים ב' ל"ו, 20 - "ויגל השארית מן החרב אל בבל" וכו') יסוד ריאלי. ויכוחים אלה אינם ויכוחים אקדמיים גרידא, אלא הם קשורים במהות הבנת ההיסטוריה התרבותית-דתית-יישובית של עם ישראל בתקופת בית שני ולאחר מכן, כשהפרשנות המקובלת מושתתת על חורבן, "גלות בבל" והשבים מבבל, וכשקיימת הבחנה חדה בין התקופות של "קדם-גלות" (pre-exilic), "הגלות" (exilic), ובתר-גלות (post-exilic).

מסע בבל נגד יהודה וחורבן בית המקדש הראשון עיצבו תפיסות דתיות, פולחניות ולאומיות של עם ישראל. לא דומה ה"יהדות" של התקופה ראשונה ליהדות של התקופה האחרונה. ומה ניתן לומר על תקופת הגלות בארץ? לפי השיטות ההיסטוריוגרפיות המקובלות, המבוססות על חוסר המשכיות, אין בכלל מה לומר על תקופה זו. אל החלל הריק הזה - "תקופת אופל" בארץ-ישראל מבחינה היסטורית, תקופת מעבר במקרה הטוב ביותר - שבו הגולים מבבל. הם היו עילית חברתית והם עיצבו את היהדות לדורות; מולם ניצבו פשוטי-העם (הבודדים!), ה"נשארים". מאידך גיסא, ה"המשכיות" יוצרת לא רק היסטוריה אחרת אלא גם יהדות אחרת, והמקרא, על פי הגישות הרדיקליות ביותר של אסכולת ההמשכיות, מאבד כל חשיבות היסטורית לגבי יהודה ומהווה לא יותר מ"ancient Hebrew storytelling".

נקודת ההתחלה של עודד ליפשיץ בספרו, שראשיתו בעבודת דוקטור באוניברסיטת תל-אביב (תשנ"ז) בהנחיית פרופ' נדב נאמן, היא שתקופת שלטון בבל ביהודה אינה רק תקופת מעבר, אלא היא תקופה מרכזית בגיבושו הדתי, החברתי והתרבותי של עם ישראל. יש אמנם מעט מאוד מקורות היסטוריים, מקראיים או חוץ-מקראיים, העוסקים בפרק זמן זה, ולכאורה קשה להסיק מסקנות ממעט החומר הארכיאולוגי שניתן לייחס לתקופה זו, ואולם ניתן, בכל זאת, לנסות ולהציג "תמונה היסטורית מקיפה וכוללת ככל שאפשר של ימי השלטון הבבלי ביהודה וכן להציג את מרכזיותו של פרק הזמן הזה בתהליכים הגיאופוליטיים שהתרחשו בארץ-ישראל בין שלהי ימי הבית הראשון לבין התקופות הפרסית, ההלניסטית והרומית" (עמ' 12). אף על פי שליפשיץ מודה שבסופו של דבר "נותר רב השמא על הברי" וש"שאלות רבות, מקצתן מהותיות ומרכזיות, נותרו בלא מענה ופתוחות למחקר ולתהייה" (עמ' 413), אין ספק שתקופת שלטון בבל ביהודה הפסיקה להיות "תקופת אופל"; בהארותיו ובהערותיו גאל ליפשיץ תקופה זו מחושך ומ"מעבר".

בעניין "הארץ הריקה" ליפשיץ נמצא במקום טוב באמצע. רוב החוקרים המודרניים נמנעים מלתמוך בשיטות רדיקליות של "חוסר המשכיות" ומסכימים שנשאר יישוב יהודי ביהודה בתקופת השלטון הבבלי. המחלוקות שוררות בנוגע למספר "הנשארים" והאזורים שבהם ישבו. ליפשיץ מייחד דיונים ארוכים בספרו לעניינים אלה (שער רביעי - "משמעותו של הממצא הארכיאולוגי להבנת ההיסטוריה של יהודה תחת שלטון בבל", עמ' 305-217), שחלקם ראו אור בפרסומים קודמים שלו וידועים זה כבר במחקר.

כך, ליפשיץ מראה, כשהוא מתבסס בעיקר על ניתוח ממצא ארכיאולוגי, שאף על פי שהארץ לא נותרה ריקה מיושביה בתקופת שלטון בבל, חלה ירידה של 60% בגודלו של השטח המיושב ושהיו בפחוות יהודה הבבלית כ-40 אלף נפש בלבד, לעומת כ-110 אלף נפש בשלהי ימי המלוכה (ויהיו כמובן חוקרים שלא יסכימו עם מספרים אלה או שיטילו ספק אם בכלל ניתן לקבוע מספרים לגבי גודל האוכלוסייה). ירושלים והאזור הקרוב אליה נחרבו. חורבנות אירעו גם בספר הממלכה - בנגב, בבקעת הירדן ובשפלה. אלה לא הצליחו להחזיק מעמד בעקבות קריסת המערכת המרכזית והרס מערכת הסחר. חלו גם שינויים חדים במאפייני היישוב. הערים הגדולות ביהודה נחרבו וחיי העיר נפסקו. מה שנשאר היה התחום הכפרי בהר יהודה, בעיקר בבמת ההר, בין בית צור בדרום לחבל בנימין, שהמשיך להתקיים כמעט בלי שינוי. ליפשיץ מראה איך נוצר דגם חדש של יישוב, כשהכובד עובר מהמרכז, ירושלים, לפריפריה הקרובה לה.

תקופת שיבת ציון, על פי המחבר, לא שינתה הרבה מבחינה דמוגרפית, אם כי ההידלדלות במספר התושבים ביהודה נמשכה מהמאה השישית לראשית המאה החמישית ועד לאמצע מאה זו ניתן, לפי ליפשיץ, לאמוד את תושבי פחוות יהודה בכ-30 אלף נפש. תקופת שיבת ציון גם לא גרמה תנודות חדות בשטחים המיושבים ביהודה. החלק המכריע של התושבים המשיכו לחיות בבנימין; מיעוט נשאר בשפלה; בקעת הירדן וחופו המערבי של ים המלח נשארו ריקים מיישוב, למעט ריכוז דל באזור יריחו. אמנם לירושלים ולסביבתה הקרובה חזרו אלפים אחדים מבבל, כנראה מעילית העם ומחוגי הכהונה, אבל ירושלים התקיימה אז כעיר דלה ולא כמרכז עירוני של ממש. היא היתה, לדעת ליפשיץ, "עיר מקדש" מיושבת בכוהנים ובמשרתים בקודש, אבל לא בתושבים רבים. החזרת שבי ציון לירושלים כנראה גרמה שחלק מתושבי בנימין החלו לנדוד מערבה לכיוון צפון השפלה, בעיקר לאזור בקעת אונו-לוד, אף על פי שאזור זה השתייך באותו זמן מבחינה מינהלית לפחוות שומרון, ורק בתקופת החשמונאים הפך לחלק מארץ ישראל היהודית.

אם למרות הירידה במספר התושבים בארץ-ישראל בתקופת השלטון הבבלי ובתקופה הפרסית התקיים יישוב של ממש באותן התקופות, יש לשאול מדוע דברים אלה לא נזכרו במקרא; שהרי הרושם המתקבל מהתיאורים המקראיים הוא הפוך, של חורבן וגלות. התשובה לשאלה זו קשורה לפרשנות של ליפשיץ לגבי התפיסות והמגמות ששוקעו בהיסטוריוגרפיה המקראית (שער חמישי - "שלטון בבל, החורבן, הגלות וה'עם הנשאר' ביהודה: תפיסות ומגמות בהיסטוריוגרפיה המקראית", עמ' (399-309). התפיסות האלה, לדעת ליפשיץ, מדגישות בדרך כלל את חשיבות שבי ציון מבבל וממעטות בחשיבות היישוב שנשאר. כך, למשל, מראה ליפשיץ את ההתפתחות של "פרק החורבן", מלכים' ב' כ"ה. הפרק במהותו - כ"ה, 21-13 ,11-1 - נכתב בבבל, זמן קצר לאחר החורבן, והפסוקים האלה משקפים את התפיסות של גולי בבל, שהיו אנטי-בבליות מובהקות בשלב ראשון זה. לאחר מכן נוספו כנספחים כ"ה 30-22 שמבטאים השלמה עם שלטון בבל. בראשית תקופת שיבת ציון נוסף כ"ה 12, המתייחס ל"נשארים" כציבור דל ולא חשוב. מהי איפוא המגמה הנלמדת מדברים אלה? התיאורים המקראיים מדגישים את הגולים ואת השבים. ה"נשארים" זכו למעט מאוד יחסי ציבור ופרסום בספרות המקראית, ואלה שזכו להם אינם במיוחד חיוביים (מלכים ב', כ"ה, 12; ירמיה ל"ט, 10, נ"ב, 16 מספרים על השארתם של "דלת הארץ" ככורמים וכיוגבים).

העילית ששבה מבבל ליהודה סירבה להשלים עם העובדה שה"נשארים" ניהלו את חייהם לבד, שהמקדש בירושלים עמד בחורבנו, ושאף על פי שכנראה חלק מ"העם הנשאר" המשיך לפקוד את מקום המקדש החרב גם בתקופת שלטון בבל, הנשארים חיפשו אתרי פולחן חלופיים, ישנים וחדשים, במקומות כמו בית אל, מצפה, גבעון, ושכם כמתחרים לירושלים. בשל כך נמחקו, לטענת ליפשיץ, תולדות הנשארים מההיסטוריוגרפיה המקראית, ארץ-ישראל הפכה לריקה ונוצרה "תקופת החושך" בתולדות עם ישראל ביהודה בתקופת שלטון בבל.

חשוב להזכיר, ולו בחטף, את התחומים שלא נזכרו לעיל והם הרקע הגיאופוליטי של התקופה ועיצוב גבולותיה של יהודה תחת שלטון בבל. בתחום הראשון מראה ליפשיץ כמה חשוב להכיר את הריאל-פוליטיק מאחורי ההיסטוריה, ובתחום השני הוא מראה את ההמשכיות במבנה המינהלי של יהודה מהמאה השביעית ועד לתקופה הפרסית ולאחר מכן, ותרומת התקופה הבבלית בגיבוש מבנה מינהלי זה.

כאמור, ספרו של ליפשיץ מבוסס על עבודת דוקטור ויש בכך חולשות ויתרונות המוכרים לכל מי שרגיל בספרות המחקר. ואולם יש יתרון מרכזי בסגנון הספרותי-האקדמי בספר שלפנינו. בשל הקשיים המחקריים שנזכרו לעיל, מי שעסקו בתקופת שלטון בבל הרבו לא אחת באמירות כלליות ובהשערות בלתי מבוססות. לעומתם, מעדיף ליפשיץ להתייחס לעדויות הטקסטואליות והארכיאולוגיות, להתמודד עם הקשיים שעדויות אלה מעלות, ולאחר ניתוח ארוך וקפדני (המלווה לפעמים בהערות שוליים שתופסות עמודים שלמים) המעיד על בקיאות רבה בחקר המקרא, ההיסטוריה של העת העתיקה והארכיאולוגיה, להציע מסקנות היסטוריות שקולות וזהירות. אפשר לחלוק על ניתוח מסוים או על הבנת פרט כזה או אחר, או אפילו על עניינים מרכזיים הקשורים בפרשנות ההיסטוריוגרפיה המקראית, אך ליפשיץ מקפיד לנסות ולהציג כל עובדה, מרכזית יותר ומרכזית פחות, ומאפשר לקורא להיות שותף באודיסיאה המחקרית.

ליפשיץ מודה שנותרו כתמים לבנים במפת חקר ארץ ישראל בתקופת השלטון הבבלי. אין אנו יודעים, למשל, על הקשרים בין הקהילות היהודיות השונות שהתקיימו לאחר החורבן, או על הקשר בין הקהילות היהודיות לבין האוכלוסייה היהודית בשומרון, או על התהליכים החברתיים ביהודה לאחר שיבת ציון. חלק מסוגיות אלה יזכו להארה ולהבהרה בעתיד, מליפשיץ או מחוקרים אחרים, אם יתגלה מידע חדש או לאחר עיבוד מחדש של מידע קיים. על חלק מהשאלות כנראה לעולם לא יהיו תשובות.

ספרו של עודד ליפשיץ הוא תרומה חשובה לחקר אחת התקופות המרכזיות בתולדות עם ישראל שטרם זכתה להתעניינות הראויה לה. ליפשיץ מוכיח לא רק שלתקופה זו יש זכות קיום עצמאית מהבחינות ההיסטורית והארכיאולוגית כאחת, אלא שחקר תקופה זו תורם גם להבנת המאות הקודמות לה והתקופות שבאו לאחריה. ולבסוף חשוב גם להעיר שליפשיץ, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב, מודע היטב, מן הסתם, לחשיבותו ולנחיצותו של פרסום מדעי בלועזית - וספרו זה אכן עתיד להתפרסם גם באנגלית; למרות זאת לא נמנע מלזכות את קוראי העברית בספרו החשוב הזה, ואף לפני שפורסם באנגלית.

פרופ' יהושע שוורץ הוא דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ