אהרן אלמוג
אהרן אלמוג

את משה שמיר ראיתי לראשונה כשהייתי תלמיד ב"מקווה ישראל". הוא בא לטקס הסרת הלוט מעל המציבה של אליק אחיו, שנפל בדרך ליאזור. אני זוכר את הבוקר ההוא. יצאתי בעגלה משער בית הספר לעבודה בשדה הפלחה, וראיתי את הטנדר עם שבעת הנוטרים חולף על פני לכיוון יאזור כדי לאבטח את הדרך לירושלים. כעבור דקות מספר נשמעו יריות והתפוצצויות עזות ואחר כך שררה דממה. כששבתי בצהריים מהשדות לבית הספר נודע לי הדבר הנורא, ששבעת הנוטרים נרצחו.

שנים רבות לאחר מכן כתבתי לשמיר מכתב, שמצאתי במעמקי אחת המגירות של שולחני. אינני זוכר באילו נסיבות כתבתיו, ואם אכן שלחתיו.

למשה שלום.

ועידת יהדות ישראל והעולם

קצת לא נעים לי שטרחת לשלוח לי את ספר שיריך. באמת תודה. לא התכוונתי. רחקתי כל כך מעולמה של השירה, עד שנדמה לי שזה עונש שאני מעניש את עצמי (גלות המשוררים?). ידעתי תמיד שמאחורי הפרוזאיקון של "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו" חבוי משורר שקצב סיפורו ואופי תיאוריו הם ליריים ביסודם. "פתיחה בקנטרה", "חולין לילה וחולות", "אינטרמצו של סתיו", מספרך "הוא הלך בשדות", עד היום אני זוכר אותם, והם ששימשו לי בשעתו מקור השראה לכתיבת ספרי "שבוע בתש"ח".

נזכרתי לפתע במשהו רחוק מאמצע שנות החמישים. יום שישי אחר הצהריים, ואתה הולך ברחוב פינסקר בתל-אביב כמי שמוכן לקבל את השבת היורדת על רחובות החולין (מה יותר חולין מרחוב פינסקר?) ולפתע אתה עוצר ומתבונן באשה זקנה שהולכת עם עגלת תינוק מלאה סחבות ולצדה הולך אורי צבי גרינברג ומדבר אתה ביידיש. בוודאי אינך זוכר זאת. זה מסוג המראות הנדירים שמפגישים את השירה עם החיים. הייתי אז נער. אחרי תל גזר, אחרי הכל. משוטט ברחובות תל-אביב, מחפש משהו להיאחז בו. כתבתי שירים, כלום לא נשאר מזה. ואתה שהיית מנותני הטון בספרות, מלך בשר ודם, איך אתה חש היום כשלנגד עינינו טובעים כל מעשי ידינו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ