מגרמניה לברזיל ובחזרה בספינת משא

רות אלמוג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

"אולגה", הסרט שפתח ברוב הדר ורעש את פסטיבל הסרטים ה-32 במספר של גרמאדו שבברזיל, שהתקיים בשבוע השני והשלישי של אוגוסט, מחזיר לקולנוע הברזילאי את הכבוד האבוד שלו, כותבים עיתוני ברזיל, ואף יתחרה בשנה הבאה על פרס "אוסקר" לסרט הזר הטוב ביותר.

הפסטיבל המתקיים בעיר הקטנה גראמדו שבדרום ברזיל, הבנויה בסגנון בווארי (תושביה היגרו מגרמניה), הוא פסטיבל הסרטים הגדול ביותר של אמריקה הלטינית, והוא מקביל בחשיבותו לפסטיבל קאן באירופה. הסרט "אולגה" השתתף בפסטיבל מחוץ לתחרות. ברזיל הביאה לתחרות חמישה סרטים באורך מלא, והיו בו גם סרטי תעודה וסרטים קצרים. כמו "אולגה" מבוססים גם שניים מן הסרטים המתחרים על הפרס הראשון על יצירות ספרות. "אולגה" מבוסס על הרומאן התיעודי המצליח בשם זה מאת העיתונאי פרננדו מוראיש, שתורגם ללשונות רבות; "החמישה-עשר" מבוסס על רומאן מאת הסופרת הברזילאית הנודעת רשל די קיירוס, הנחשב לרומאן קלאסי בז'אנר של הספרות הרגיונלית, ועוסק בבצורת שפקדה בשנת 1915 את מדינת סיארה שבצפון ברזיל; והסרט "חייה של ילדה" מבוסס על רומאן שולי מאת הסופרת הלנה מורלי, שמספר על ילדות.

פרננדו מוראיש נחשב לכותב רבי-מכר, אבל הוא צוין לשבח על עבודת התחקיר המעמיקה שעשה בכתיבת ספרו על אולגה בנאריו. סרטו של הבימאי, שביים עד כה טלנובלות, ז'יימה מונז'רדים, אינו הסרט הראשון על אולגה בנאריו. בגרמניה הוצג השנה סרט תיעודי שעשה עליה הבימאי גאליפ לאיטניר: "אולגה בנאריו, חיים למען המהפיכה". אולגה בנאריו היתה דמות נערצת במזרח גרמניה לשעבר, שבה נקראו על שמה 91 בתי ספר ובתי חרושת, וכן רחובות אחדים בערים שונות, כולל בברלין. אפילו יצירת בלט-תיאטרון גוללה את סיפורה של היהודייה הגרמניה אולגה בנאריוס (Benarius).

ועידת יהדות ישראל והעולם

על ספרו של פרננדו מוראיש כתב הסופר הברזילאי המפורסם ז'ורז'ה אמדו: "בשנים האחרונות הצליחו יצירות מעטות לעורר בברזיל רעש כה גדול כביוגרפיה של אולגה בנאריו פרשטש. פרננדו מוראיש, עיתונאי ידוע, התגלה גם כתחקירן יעיל וכסופר שרגישותו וכשרונו ראויים לציון. בפשטות, בחוכמה ובשגב, הצליח לברוא מחדש דרמה אנושית עמוקה בת זמננו. על רקע המלחמה הממשמשת ובאה כתוצאה מן הנאציזם והמצוקה של הדיקטטורה הלטינו-אמריקאית (על פשעיה הטיפוסיים) משרטט פרננדו מוראיש דמות אגדית למחצה של אשה שהתמידה לדבוק בסטנדרטים של רעיונות נדיבים. זה ספר שמספר על חיים ומוות, על יופי ועל חרפה - ספר בלתי נשכח באמת".

ובכן, מי היתה אולגה בנאריו? היא היתה יהודייה ילידת מינכן (1908), בת למשפחה אמידה. אביה היה עורך דין שעסק בדיני עבודה והיה מגויס לרעיונות ליברליים. אמה היתה אינטלקטואלית. בת 15 הצטרפה אולגה בנאריוס לתנועת הנוער הקומוניסטית, התאהבה בסופר הקומוניסטי אוטו בראון והלכה אחריו לברלין, שבה היתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטי. בברלין נאסר אוטו בראון ובפעולת הסחה, שכמו לקוחה מן הסרטים, הצליחה אולגה לשחרר את אהובה מן הכלא. השניים נמלטו למוסקווה. שם נעשתה אולגה למנהיגה של הנוער הקומוניסטי הבינלאומי, עברה אימונים צבאיים וחינוך פוליטי. בסוף 1934 קיבלה מן הקומינטרן משימה ללוות את המנהיג הברזילאי לואיס קרלוס פרשטש, החי בגלות במוסקווה מאז 1931, בחזרה לברזיל ולדאוג לביטחונו האישי.

בדרך התאהבו השניים זה בזה וחיו יחד. אולגה, שהיתה קומוניסטית קנאית חסרת כל ספקות במטרה, הגיעה עם בן זוגה פרשטש - המנהיג הכריזמטי של ההתנגדות הברזילאית לדיקטטורה של וארגס גטוליו - לריו דה ז'אנרו ב-1935, כדי לחולל מהפיכה. את המהפיכה אירגן פרשטש יחד עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הברזילאית אנטוניו מאסיאל בונפים. המהפיכה נכשלה. שני הגברים נאסרו. אולגה, שהורתה לחברי המפלגה להוציא להורג את בת זוגו של בונפים בעוון בגידה, נעצרת גם היא, ואחרי שבעה חודשי מאסר בכלא, ובחודש השביעי להריונה, שלח אותה הרודן וארגס גטוליו, שאהד את המשטר הנאצי בגרמניה ואת היטלר, בחזרה לגרמניה, בספינת משא. גטוליו הורה לקברניט שלא לעצור בשום נמל בדרך, מחשש שאולגה תשוחרר על ידי פעילים ספרדים או צרפתים. בהגיעה לגרמניה נכלאה בבית סוהר. שם ילדה את בתה אניטה, וכל עוד היניקה אותה הורשתה להחזיק בתינוקת בכלא.

במאבק רב מכשולים הצליחו אמו של פרשטש ואחותו לשחרר את התינוקת מבית יתומים. כך גדלה בתה של אולגה אצל סבתה ודודתה במקסיקו. בעלה פרשטש שוחרר מן הכלא ב-1945, עם תום המלחמה. אבל אולגה נשלחה ב-1938 למחנה ליכטנבורג, ומשם למחנה הריכוז לנשים רוונסברוק, שבו שהתה גם ילנה יסנסקה, חברתו של פרנץ קפקא, וכן מרגריטה בובר-נוימן, שניצלה וכתבה ספר על זיכרונותיה מן המחנה ועל ידידותה עם ילנה. ב-1942 הובאה אולגה לברנבורג והומתה בגז.

תוך כדי תחקיר על דמות פוליטית אחרת הגיע פרננדו מוראיש לעיר לבלון כדי לראיין את בתו של גטוליו וארגס, אלזירה וארגס. שם שמע מפיה לראשונה על אולגה ועל הפשע שבהחזרתה לגרמניה בעודה הרה. בראיון הטילה אלזירה וארגס את האשמה על מפקד המשטרה של גטוליו.

בכוונתו של הבימאי ז'יימה מונז'רדים לא היה ליצור סרט פוליטי. הוא יצר סרט ראווה שבו סיפור אהבה גדול, סאגה בנוסח הוליווד, על אשה יפת תואר ששערה כהה ועיניה כחולות, ועל מסעה לריו דה ז'אנרו עם גבר מקסים שבו התאהבה. אכן, דמות מיליטנטית, אבל , אומר הבימאי: "רציתי לעשות סרט שייגע ללב הבריות, לא סרט פוליטי". הביקורת בברזיל משבחת את השחקנית קמילה מורגאדו, הדומה להפליא לאולגה המקורית. הסרט מצליח להחיות את התקופה שבין שתי המלחמות, והוא מתמקד בסיפור האהבה בין אולגה לפרשטש, העוזבים את מוסקווה בדרכם לברזיל בשמות בדויים ובתעודות מזויפות. הסרט יוצר את האתרים השונים - מוסקווה, ברלין, מחנה הריכוז רוונסברוק - בלא לצאת מגבולותיה של ריו דה ז'אנרו, בטכניקה מרשימה ביותר ובצילום מעולה. אבל הדיאלוגים מצומצמים ובעצם מתחמקים ככל האפשר מן הנושא הפוליטי. על כך אמרה השחקנית, שגילמה את דמותה של אולגה, כי ניסתה להציג את הצד האנושי של הדמות ההיסטורית.

מבקרי קולנוע טוענים שהסרט הוא פחות מדי סרט ויותר מדי טלנובלה, אבל יש להניח שאת הקהל הטענה הזאת רק תמשוך אל האולמות, שהרי אחרי הכל מדובר בסיפור אהבה גדול וסוחט דמעות (מתוך: "סינה", "אקווידאואנה", "גאזטה", "ג'נצ'י", "ג'ירו קולטוראל").

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ