לפתוח את הארון היהודי

השנה התחזקתי בשני ספרים, שעל פלגים יהודיים הם שתולים. לא את המים-החיים האלה שואבים אצלנו - לא בהם משקים ולא מהם שותים. מים-שלנו הם מי-מריבה, אין מי שאינו רב על הבאר הייחודית שלו, ואינו מנסה לסתום בכוח את באר זולתו. שם כבר ניתן לכל הבארות הללו מדאורייתא - שיטנה.

ספר אחד הוא "ירמיהו: גורלו של חוזה" מאת הרב הד"ר בנימין לאו (ידיעות ספרים), שאת ספרו הקודם "חכמים" (שלושה כרכים) שיבחתי במוסף זה בהזדמנות אחרת; והספר השני - "סודותיו של מורה הנבוכים" מאת הד"ר מיכה גודמן (דביר), מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. ספרו של גודמן זכה בתשומת לב, ואף נכלל במפתיע ברשימות מיטיבי המכר, ואילו ספרו של לאו כאילו נדחק הפעם לקרן זווית ולא קיבל את ההערכה שמגיעה לו. זה אף זה, שניהם ראויים גם ראויים לעמוד בשורה הקדומנית של ארון הספרים היהודי, שאסור לו להיות ארון סגור אלא פתוח לרווחה.

לו ירמיהו והרמב"ם חיו בינינו היום, היו רבני הדור נזהרים בהם כבאש זרה, לבל ייחרכו כנפי החגב שלהם. הרי ירמיהו - נאמן להשקפת עולמו - היה חוזר בוודאי לסורו, מתנבא על חורבן בית שלישי, כפי שעשה זאת בתקופתו, מתוך אהבה לעמו ושנאה לשליטיו, המסתייעים בנביאי השקר שלצדם. מי בימינו היה כורה אוזן למי שמטיף לבגידה במלכות יהודה ולכניעה למלכות הרשעה כדי להציל את האומה משמד?

והתוודעות יותר קרובה לרמב"ם היתה מגלה פתאום שאלוהיו אינו אותו אלוהים של נציגיו המוסמכים בני זמננו, שאת שמו נושאים לשווא: סמיכה יש להם, אך סמכות אין להם. ואם אין לאדם אלוהים בלבו - עלי אדמות - אז גם אין לו אלוהים שבשמים.