מה שאתה רואה כשאתה לא רואה

כשעמדתי מולו לאחרונה זה קרה: באחת, כבהבזק ברק, חוש הראייה שלי חדל מלהיות חור שהעולם נשאב דרכו אל תודעתי ונהפך למבצר המגונן עליה מפני האימה של הנראה: האיש בקסדת הזהב, חשבתי לעצמי, הוא המקרה המובהק ביותר בתולדות הציור המערבי של מבט ישיר אל הלם הראייה.

מי שזה לא יהיה שצייר אותו, ואני שייך לאלו הנוטים ליחסו לרמברנדט, עשה בו משהו החורג לחלוטין מהייצוג של מציאות תלת־ממדית באשליה דו־ממדית. הוא ייצג בו את אותו רובד של המציאות שקיים לפני ייצוגה המנטלי ברוח האדם. את מה שאתה רואה כשאתה לא רואה. כשאתה מביט להרף עין ומסיט את מבטך, ושארית רפאים נותרת במרווח שבין כדור העין למעטפת העפעף בחושך. מה שקאנט כינה "הדבר כשלעצמו". אותו דבר הגורם לשחקן הבייסבול להניף למקום הנכון את המחבט לפני שמוחו עיבד את הנתונים הוויזואליים של הכדור במעופו.

בניסוי מפורסם שנעשה באנשים שאיבדו חלק מראייתם בתאונה והם רואים רק חצי מדימוי, מראים להם בית שבחצי שהם רואים הוא תקין ובחצי שאינם רואים הוא עולה באש. הם כולם מדווחים על אי נוחות. כלומר ישנה איזושהי ראייה הקודמת לזו המתווכת דרך ההכרה.

• דחף המוות הוא גירוד נעים ומכאיב
• הראש הוא הלב, התבונה היא התשוקה

הצופה המביט בקסדת הזהב רואה בריאליזם חד את הפיתוחים, הסלסולים, ההבהובים, ההברקות והקימורים של עיטורי המתכת הרכה. אך אם יישאל מה יש שם? פרחים? אריות? דולפינים? עלים? הוא לא יוכל לענות. הוא כלוא בלימבו של ראייה ואי ראייה בו זמניים. הוא כלוא באימה של מה שהפילוסוף הצרפתי הקתולי ז'אן לוק מריון כינה "התופעות הרוויות", כלומר אלו הגודשות את כוס הראייה עד שזו גולשת מעל לשפה.

בכלל, זהו ציור גולש. רק מי שעמד קרוב מאוד לציור יכול להעיד עד כמה הוא עבה, עד כמה הצבע שהונח בתנועה סיבובית כמו זו של פיתה בצלחת החומוס המשאירה מעין גל, פסגה שפיצית, סיבובית, המנשקת את הזמן וקופאת, עד כמה היא עודפית. עד כמה מרשימה היא בניית הזהב מירוק, אוקר ושחור — בלי להשתמש בזהב.

במאה ה-17 כבר יש עדשות וכבר יותר ממאה שנה של יכולת טכנית מושלמת לתאר את הנראה. ציירים ריאליסטים כמו וילם קלס הדה או וילם קלף מסוגלים לתאר כל חריטה וכל עיטור בגביע כסף שוכב ואת החלון המשתקף בכוס יין לבן. הראייה שלהם היא הראייה שבעבר יוחסה לאל וכיום למצלמה: היא רואה הכל כי אין סובייקט מאחוריה. הראייה של רמברנדט היא עיוורת וסובייקטיבית. הוא לא מצייר את הדבר אלא את חווייתו מולו. זהו ציור של כישלון הניסיון לראות.

ג'ון רסקין, בפתיחה המפורסמת ליצירת המופת שלו מ-1843 "ציירים מודרניים", תחת הכותרת "על האמת שבחלל", מציע ניסוי: לצייר ריבוע ועיגול ולהתרחק מהם עד לנקודה שבה אי אפשר להבחין ביניהם. לאחר דיון ארכני בהשלכות של הניסוי הזה הוא מגיע לשתי מסקנות: הראשונה היא שלא משנה כמה אתה רחוק מהאובייקט תמיד יש משהו מהאמת שלו שלא הולך לאיבוד. והשנייה היא, שלא משנה כמה אתה קרוב, מדויק וחד, תמיד ישנו דבר מה שהולך לאיבוד בראייה. רבים ציירו את אותו דבר שלא אבד במרחק. מעטים הצליחו, כמו בציור הזה, לצייר את מה שאבד גם במבט הקרוב.

העובדה שיש אי בהירות בדבר זהותו של הצייר היא נס מושלם והולם מן הבחינה הפילוסופית. ציור זה העוסק באי היכולת של המבט לשוב אל התודעה מהמציאות, כמו המרגלים מכנען הנושאים ענבים על מוט, הטובין של הממשי לא יכול להיות דיווח על כישלון הראייה של פרט זה או אחר, אלא של האדם באשר הוא.