אחרי מותו של רייך־רניצקי, האם אפשר עוד לדבר על ביקורת ספרות במובנה ההומניסטי

במלאות חמש שנים למותו של מי שנחשב לאחרון המבקרים הגדולים, שהיה דמות של מלווה ומורה דרך, כפיל, דמות משנית אך מכריעה בתולדות הספרות

גלילי שחר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גלילי שחר

לא לשווא העיר ההוגה היהודי הגרמני ולטר בנימין במאמרו הגדול על קרל קראוס (1931) על תכונתו המפלצתית של המבקר. את רשימותיו של קראוס, המחזאי האוסטרי, מן המבקרים הגדולים שידעה השפה הגרמנית במאה העשרים, קרא בנימין כמאמרי מופת על ספרות וחוק, על שפה, משפט ומגדר, וכמובן על המלחמה וביקורת האלימות. קרל קראוס, בעל כתב העת "די פאקל" ("הלפיד"), כתב, ערך ופירסם מאמרים על שייקספיר, גתה והיינריך היינה, אך גם רשימות קטלניות על פושעי מלחמה, בנקאים, פרקליטים וראשי מדינה. סגנונו של קראוס היה לוהט, חד כתער. נטייתו הפוליטית — פרוגרסיבית. ברשימותיו התבטאה מידת הדין.

אך לחינם ציפה בנימין שקרל קראוס יסגל את כתיבתו החמורה לדרגה גבוהה יותר של ביקורת, שאותה כינה בשם "צדק" (Gerechtigkeit). קראוס נותר כמובן נאמן לשיטתו ההרסנית. את אויביו — סופרים, מחזאים ועיתונאים, קברניטי המלחמה, בנקאים, פוליטיקאים ובני אצולה, אנשי ונשות הבורגנות הזעירה — וכמובן את ההמון, ניסה לחסל במשיכת קולמוס. בנימין (לא בלי אירוניה) קיווה כאמור כי קראוס ישוב למוטב בקפיצה, לה קרא בשם המשונה "קפיצת המוות היהודית". סימן לכך מצא בסגנון התלמודי לכאורה, "ההלכתי", של קראוס, המנכס את שפת החוק במובאות וציטוטי־סרק ומשמיד אותה מבפנים.

אך תכלית גבוהה יותר לא היתה לו, לגדול המבקרים. מפעלו הסתיים במחווה של השמדה עצמית. כאותם מלאכי שרת, שעליהם מספר התלמוד כי נבראו להרף עין לשיר את שירם לפני כיסא הכבוד ולחלוף מן העולם, כך מכחיד עצמו המבקר ברשימותיו.

על מבקרים בשיעור קומתו של קרל קראוס אנו רשאים לכתוב היום בערגה, ביודענו שאל לנו לחשוש משובו של אותו בעל דין. אך מה נותר היום מן המורשת הגדולה של קראוס? לצד וכנגד מבקרים אחרים במחצית הראשונה של המאה ה-20, רבים מהם יהודים לפי מוצאם — אלפרד קאר, יוליוס באב, ארנולד צווייג, הרברט הרינג וקורט טוכולסקי, אם למנות אחדים — קראוס הפך את הביקורת לדבר הכרעה. במובן זה מימש קראוס את הוראת המלה "ביקורת" (Critique, Kritik), שמקורה בלעז בשורש היווני המורה על שבר והכרעה. המבקר הנקרא בעת משבר, נקרא להחלטה.

בעברית גזורה מלה זו לפי שורש בקר, המורה על בקיעה, פתיחה והארה. כבר בספרות הקדומה מופיע המבקר בהוראת מסתכל וחוקר, ובעידן ההשכלה הוסב מונח זה לראשונה להורות על ביקורת ספרות. אך שליחות המבקר בעברית סמוכה גם להוראת "ביקור". המבקר בא ויוצא ויש בו ממעלת האורח. ואולם, האם חלות עליו הלכות הכנסת אורחים?

מרסל רייך־רניצקי. איור: ערן וולקובסקי

על כל פנים, גם העברית ידעה מבקרים בעלי שיעור קומה, שמאמריהם היו לסוגה בפני עצמה. ברוך קורצווייל, אפילו שהפריז בקריאותיו בסוגיית הספרות העברית כביטוי של משבר עם עולמות המסורת (בעיקר בפרשנותו המרתקת ליצירתו של עגנון), יצר שיעור ומידה לביקורת העברית כמשלח יד. לאה גולדברג העמידה רשימות על ספרות עולם שערכן העיוני רב והן מופת לסוגת המסה. לביקורת בשיעור זה היו ממשיכי דרך ראויים לשמם, ומבקרים מעולים עודם כותבים בינינו. אך רבים מדי מן המתקראים היום "מבקרים" הם סוקרי ספרים בלבד, אחדים זרזירי עט, וכתיבתם מעידה על מחשבה דלה ואופקים צרים.

המבקר מן הזן המצוי נוהג היום כשומר סף ואינו יודע עוד את משלח ידו. הרוח המבורכת סרה ממנו. הלמדנות אינה מנת חלקו. הוא מרבה בלעג ופסקנות כוזבת. מדיוקן המבקר נותר בו רק צל.

את שקיעת המבקר אי אפשר להפריד בוודאי משקיעת המקצועות ההומניסטיים (לא במובן האקדמי בלבד). אמנם, כל הומניסט הגון מייחס עצמו לשווא כ"אחרון", ואת המסורת ההומניסטית לא נוכל לשחרר על נקלה מדימויי השקיעה המלווים אותה מאז ראשית העת החדשה. את דיוקנה של מסורת זו סיכם אלברכט דירר בתחריט "מלנכוליה I" בדמותה של אשה מכונפת, שקועה ביגון, מבטה פונה לאין שם.

בתחומה של המסורת הגרמנית (בעיקר זו המכונה "רומנטית", שהשימוש בכינוי זה כשם נרדף לסנטימנטליות מחטיא את העיקר) נעשתה הביקורת הספרותית — אצל מחברים כגון לסינג, הרדר, פרידריך שלגל, אדם מילר והיינריך היינה — למפעל תיאורטי בעל השלכות כלליות: בתחומה של מסורת זו צמחו מחדש מושגים כגון "טקסט", "אירוניה", "תרבות", "ציבוריות", "ספרות עולם" ועוד. מבקרי הספרות השתתפו בהנחת היסודות למפעלי התרבות של עידן הלאומיות, אך בה בעת גם חתרו תחתם. הם היו מייסדי ה"קאנון" אך גם שליחי תרבויות הנגד.

לא במקרה נידון המבקר הטוב גם לדרכי מנוסה או למסעות בגלות: הביקורת הגרמנית נוצרה מקצתה בעת מסעות מעבר לגדותיו של נהר הריין. כותרות כתבי העת לביקורת ספרות שנפוצו במאה ה-19, כגון "השופר" ו"השליח", מגלות על מקומם של המבקרים כסוכני ידע.

אך צריך להניח כי הטרנספורמציה האדירה של מושגי הידע, הקריאה והכתיבה בעידן הטכני ובדורנו, בעידן הדיגיטלי, חרצה את גורלו של אותו מעמד ישן של מבקרים. כאמור, התגלתה בהם מידת דין קשה — נטייה עזה לשיפוט וכורח ההכרעה. דעותיהם בנושאים אחדים היו שטחיות, ראיית העולם של מקצתם היתה אירוצנטרית להפליא והשקפתם על המזרח חלתה לעתים קרובות בפשטנות ולא חרגה מן הסכימות האוריינטליסטיות. אחדים מהם לקו, ערב המלחמות, בעיוורון פוליטי. אך אי אפשר היה לפקפק ביושרה האינטלקטואלית, בכישוריהם הלשוניים, בממדי השכלתם וברוח הנדיבה שהיתה מנת חלקם. המבקר היה מלווה ואף מורה דרך, כפיל, דמות משנית אך מכריעה בתולדות הספרות בעת החדשה. שעתו הגדולה חלפה כאמור, אך מי מייחל לחזרתן של "שעות גדולות"?

במחצית השנייה של המאה ה-20 היינו עדים למאורעות מכוננים של ביקורת. במקרים אחדים — אם למנות מבקרים כגון מישל בחטין, רומן יעקובסון, נורת'רופ פריי, אריך אאורבך, סוזן זונטג, אדוארד סעיד, הרלוד בלום והלן סיקסו — הביקורת נהפכה ל"אסכולה". בהקשר אחד ובמידה אחרת נטל לעצמו את כתר המבקר בגרמניה המחבר היהודי הפולני מרסל רייך־רניצקי (2013-1920), שעל פרשת חייו יכולים להתחקות גם הקוראים בעברית הודות לתרגום האוטוביוגרפיה פרי עטו, "החיים והספרות" (במקור: Mein Leben; התרגום העברי מאת רחל בר חיים יצא לאור בהוצאת דביר, 2004).

רייך־רניצקי, שהיגר לגרמניה בילדותו, למד והשכיל בה בטרם גורש לפולין בעת עליית הנאצים לשלטון. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נכלא בגטו ורשה, משם עלה בידו להימלט בתושייה גדולה. את הישרדותו התעקש לייחס לספרות. הספרות הגרמנית, נטה לומר, הצילה אותו מן ההכחדה הרוחנית. שנים אחדות לאחר תום המלחמה, כששב להתגורר בגרמניה, נעשה לאחד מן הדוברים המובהקים של הספרות הגרמנית החדשה, מבקר בעל שם ועורך מדור הספרות החשוב בעיתון השמרני "פרנקפורט אלגמיינר צייטונג". זמן מה השתתף גם כדובר בכיר בתוכנית "הרביעייה הספרותית" בערוץ טלוויזיה גרמני.

רייך־רניצקי אכן נמנה על עדת המבקרים. הוא היה מעורב היטב בחוגים הספרותיים בגרמניה, הכיר היכרות אינטימית את סופרי הדור — ובהם חברי קבוצת 47', היינריך בל, גינטר גראס וזיגפריד לנץ. הוא גם היה מיודד עם אחרים, כגון ולטר ינס, וגם ידע מריבות קשות, הידועה שבהן עם הסופר מרטין ואלזר שגמל לו ברומאן שטנה שכותרתו "מות המבקר".

תשוקתו של רייך־רניצקי לספרות היתה כנה ומידבקת. בקיאותו במסורת הגרמנית (בעיקר החדשה) היתה מרשימה, אבחנותיו והתמצאותו בשדה בן זמנו מעוררות הערכה. מאמריו מעידים על אותה דומיננטה של ביקורת במסורת ההומניסטית שעליה דיבר אריך אאורבך: ביקורת הספרות בוחנת את היצירה לפי כוחה להעמיד תיזה תקופתית. יצירה נאמדת לפי כוחה לבטא ניסיון דורי, או לפחות להביע מצבי תודעה בעלי תוקף חברתי. מנקודת מבט זו אפילו הסובייקט הלירי אינו נותר באמת לבדו, הוא חי ומבטא את חייה של חברה שחלה עליה קללת הבדידות.

הנחה זו מלווה גם את פרשנויותיו של רייך־רניצקי, ששב לשאול על זיקתה של הספרות למציאות (במובנה ההיסטורי־חברתי). אך כמבקר קאנוני נטה לשמרנות. רבות מרשימותיו מגלות נטיות ממין זה (חיבתו לאופרות של ריכרד וגנר היא בוודאי רק ביטוי אחד, ונסלח, כמובן) לצד א־פוליטיות (מעולם לא התבטא כראוי על סוגיית ההגירה והפליטים באירופה), ובמקרים לא מעטים מיזוגניות או, למצער, כשל מבני בפרשנות מגדרית.

הערותיו על יצירתה של המשוררת האוסטרית אינגבורג בכמן, שאת סגנונה החופשי המפוזר־לכאורה בפרוזה ביטל כ"היסטרית", מעידות על נקודת עיוורון. גם תגובתו הספקנית ליצירתו של הסופר אלכסנדר קלוגה, לכתיבת המונטז', למתודת הפרוטוקול, למימזיס של הניכור, לא היתה בלתי אופיינית. המבקר מוכיח את הסופר על בדיונות־יתר ועל הזנחת העובדות ההיסטוריות והאמת המוכחת (באחד המקרים מדובר ברשומון האנטי־היסטורי של קלוגה בדבר המערכה הגרמנית על סטלינגרד).

את הממד האקספרימנטלי, את כושר ההתנגדות של הפרוזה ואת ההליכים ההיסטוריוגרפיים המינוריים המבקר פוטר כ"חובבנות". אך לזכותו של רייך־רניצקי תעמוד כאמור אותה תשוקה אדירה לקריאה ולפרשנות ספרותית, וזאת לצד מחויבות עצומה ל"תחזוקה" של השדה הספרותי במרחב הציבורי, גם בתחומיה של התקשורת החדשה.

הופעותיו ב"רביעייה הספרותית" היו מרהיבות והעידו על כוחה של רטוריקה במובן המשובח. והרי טוב כי יקומו לה, לספרות, גם דוברים מסוג זה, היודעים לנסח את דבריהם ולהרים מדי פעם את קולם. גם אותה עמידה כעין־הרואית לעומת הסופרים גדולי הדור בגרמניה, שאותם שב להוכיח מדי פעם על רומאנים כושלים, תיזכר לו לטובה.

מאז 1945 ועד שעה זו לא ידעה הספרות הגרמנית מבקר דומיננטי כמרסל רייך־רניצקי. איש בגרמניה לא הותיר בדור האחרון תעודה המשתווה לשלו בשדה ביקורת הספרות (במובנה הציבורי). כאמור, רייך־רניצקי התמסר בעיקר לקריאה ולכתיבה "קאנונית" והקדיש את מרצו לאוספים ולניכוס של מסורות. מעט מדי פנה לקריאות־נגד ולפירוקם של כוחות־על במסורת הספרותית בגרמניה. בדרך כלל גילה חוסר אמון כלפי מעבדות ספרותיות ומתודות ניסיוניות. אך בין מאמריו נמצאות גם רשימות מסדר אחר, כגון אלה המוקדשות לסופר ולמחזאי האוסטרי תומס ברנהרד (אף שגם אותו גינה פעם על שום "רפקלסיה צרה"), או המאמר על "ספרות הצעדים הקטנים", בו שב להכיר במרחבים האינטימיים, הנסוגים, האיטיים של חיי הספרות. היופי השורר בחיים אלה הוא יופיו של הנעלם. אך הכרה מסדר זה, בדבר החולף והנכחד, האין היא מבשרת את סופו של המבקר?

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

ליד בית הספר רוב בטקסס, היום

גם הטבח בטקסס לא ישנה את עמדת השופטים השמרנים בעליון בארה"ב

Hand drawn pregnant woman belly, Vector sketch isolated on white background, Line art illustration

בניגוד לכל מה שדמיינתי, יש לי ילד אחד חי וכך זה יישאר

מסעדת קוקו תאי

זו לא באמת מסעדה. זה מקום בחוף הים שבו מופיעים כוכבי ריאליטי

Businesswoman and businessman HR manager interviewing woman. Candidate female sitting her back to camera, focus on her, close up rear view, interviewers on background. Human resources, hiring concept

לפני ראיון עבודה בזום, היא קיבלה מייל: "מגזר ערבי, גם קושי בשפה"

ריקי ג'רווייס במופע החדש שלו בנטפליקס. פאנצ'ים צפויים ורעילים

אין סיבה להיעלב ממנו. בסוף הוא קומיקאי שמספר בדיחות וזהו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"