קולנוע | סובייקט ללא סובייקטיביות

על הסרט "האירי" בבימויו של מרטין סקורסזה

רעיה מורג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רעיה מורג

למן הרגע שתנועת המצלמה הארוכה והמפותלת בפתיחת "האירי" (מרטין סקורסזה, ארה"ב, 2019) מובילה את הצופה למבוכי מוסד לקשישים ועד שהיא נעצרת, ברור לצופה שהוא שבוי בעולם של במאי שיכולתו הקולנועית מהפנטת. יחד עם זאת, היא מעלה בזיכרון באופן בלתי נמנע את תנועת המצלמה המפורסמת ב"החבר'ה הטובים" (סקורסזה, 1990), כשאיש המאפיה הנרי היל (ריי ליוטה) מפלס את דרכו במעמקי הבניין עד לכניסתו כאורח מכובד למועדון הלילה. התנועה הארוכה, החלקה, ללא "קאטים", לוכדת באופן סמלי את יכולתם של היל ושל סינדיקט הפשע להגיע מן התחתית ללב העולם המהוגן ולשלוט בו. אך פנייה זו לזיכרון הצופה אינה רק בגדר החייאה של חוויות־עבר סינפיליות מעולמו של סקורסזה, המוכרות לצופיו הנאמנים. כבר בפתיחתו "האירי" מאותת לצופה כי הוא סרט שמתאבל על מות הז'אנר (סרט המאפיה) ובו בזמן מכחיש זאת ומחיה אותו בכל דרך אפשרית.

פרנק שירן (רוברט דה נירו), הוא "האירי", רוצח של המאפיה שבמשך למעלה מ-50 שנה משרת שני אדונים, שאת האחד מהם (ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי התובלה, בגילומו של אל פצ'ינו) הוא לבסוף רוצח בהוראת האחר (ראסל בופאלינו, ראש משפחת פשע איטלקית, בגילומו של ג'ו פשי). היות ופרנק, ישוב בכיסא גלגלים במוסד סיעודי, מספר לנו את זיכרונותיו, ההצערה של השחקנים בעזרת טכנולוגיה מבוססת־מחשב מממשת את תהליכי הזיכרון. משהוא נזכר בתחילת דרכו, בשנות השלושים לחייו, אנו (כמוהו עצמו) רואים אותו כפי שהיה אז.

"האירי", משפטו של ג'ימי הופה (אל פצ'ינו) צילום: NETFLIX

ההתבוננות הזאת של הדמות בהיסטוריה האמריקאית, בעברה ובעצמה, באמצעות פלשבקים, תובעת מהצופה הקשבה לתהליך שסופו כושל. במלים אחרות, ההתנגדות לגבריות אלימה כושלת, הנעשית לבסוף פתטית ומשוללת כל חרטה או מודעות עצמית, מובְנית בתוך תהליכי הזיכרון.

רגעים מ"הסנדק" (פרנסיס פורד קופולה) הראשון (1972) והשני (1974) ומסרטיו האחרים של סקורסזה ("נהג מונית", "השור הזועם", "קזינו"), למשל, מזינים חלק מהזיכרונות הללו (כמו סצינת העדות בפני הוועדה ב"הסנדק" 2) והופכים את ההרהור על הפורטרט של אנשי התאגידים רבי־העוצמה ללב הצפייה. לא מדובר רק בקשר בין המשטר, המשטרה, המאפיה, פורעי החוק, ובעלי ההון, אלא ברתימת הקולנוע האמריקאי כמבטא של הקשר הזה לשאלה לגבי משמעות הנפילה.

בסצינה האחרונה שואל הכומר את פרנק "אתה לא מרגיש כלום?... האם יש בך חרטה לגבי בני המשפחה (של מי שרצחת)?" אך פרנק, שכבר גורר עצמו בקושי, ידיו רועדות, מנותק ממשפחתו שהפנתה לו עורף, אינו רק מוכיח שוב ושוב את היותו "סובייקט ללא סובייקטיביות", נטול מצפון ורגש, אלא גם את כישלון מהלך חייו. הוא מבקש מהכומר שישאיר את דלת חדרו פתוחה למסדרון כי למרות שזה חג המולד, "אני לא הולך לשום מקום".

באמריקה של עידן טראמפ, הנפילה של הגבריות הכל־יכולה, הנבערת, הבוגדנית והאלימה אינה כרוכה, בסופן של 3.5 שעות הצפייה ב"אירי", בנוסטלגיה. היא מחזירה את הצופה אל קוד מוסרי אבוד.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

ח"כ רינאוי-זועבי ולפיד בפגישה, היום

חדשות היום, 22 במאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"