טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 1

מלחמת יום הכיפורים, חורף מעבר לתעלה. פלוגת צנחנים מתחפרת בכפר מצרי נטוש בהמתנה לבשורה שתבוא. בציפייה ליציאת מצרים

תגובות

ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד

פתח דבר
אפריקה. שבת ראשונה יוצאת.

עירום כביום היוולדו עומד פולאק בפישוק רגליים, מגביה את ג'ריקן הפלסטיק מעל לראשו, מרעיד תחת קילוח המים העבה היורד ומכה בכתפיו. מבעד לחלון החושה, סגורה בקו החלון בקיר הטיט, הדמות הדקה, החיוורת, כמו נגזרה מתמונה שהועתקה ממקומה.

מניח את העט במרכז המחברת הפתוחה, באמצע השורה, אני מתרווח לאחור במשענת הכורסא. פולאק עושה את מקלחת הראשונה. כולם כבר עשו אותה לפניו. עכשיו, ארבעה ימים מאז הגענו לכפר, ורק לאחר שחיכה את כל השבת, לקראת ערב, כשכבר ידענו שמי השתייה שלנו לא יגיעו ואנחנו נשארים יום נוסף עם המים 'שלהם' - רק אז החליט לא לחכות יותר. והוא, כתמיד, עושה את זה לבד.

תחילה נאבק למלא את הג'ריקן הריק במי הפומפה, משאבת היד המיושנת, הנמוכה. ברז הברזל קרוב לקרקע ופיית הג'ריקן גבוהה וצרה. האיסטניסט הגדול. יתר האנשים בחרו לשטוף גיגית פח עמוקה ומאורכת שמצאו באחת הבקתות, להפוך אותה כלי לרחצה. זוגות-זוגות היו עומדים ויוצקים זה על זה מתוך הגיגית, חוזרים וממלאים תחת הברז, שואבים במוט הברזל המעוגל לסירוגין. המים בכפר היו אסורים בשתייה, אבל לא היה בהם פסול לשטיפת הגוף אחרי שבוע ויותר. פולאק לא ייגע בגיגית. לא הוא. בסופו של דבר נטל לעצמו ג'ריקן שהגיע מהגדוד וכבר הספיק להתרוקן ממי השתייה התפלים שבתוכו. אחר כך יצא לרחוץ לבדו.

ממקומי בחדר, רואה ואינו נראה, יכולתי לעקוב אחריו ללא הפרעה. קודם שהתפשט העיף מבט לאחור, לבדוק עד כמה הוא מוסתר לתצפית ממזרח. הקומנדו המצרי התחפר מעבר לתעלת המים הקטנה, המתוקה, זו העוברת במקום בו מסתיים המורד, רק כמה מאות מטרים מזרחה. כאילו בהסרת המדים הפך חשוף ופגיע יותר. היה כבר לפני שקיעה וכמעט קריר. משהחל להתפשט הוא מניח דבר דבר במקומו. את המדים והלבנים פרש על ענפי שיח נמוך ומצהיב בסמוך למשאבה. לא על החול חלילה. אחר כך הוא מסתבן בתנועות חדות, נמרצות, ולאחר שסיים כופה על עצמו שוב את קילוח המים העז, עד הטיפה האחרונה. את המגבת לא נטל קודם שפקק את פיית הג'ריקן, מותיר אותו שעון אל המשאבה. רק אז החל מייבש את גופו באותן תנועות מהירות, מחושבות היטב. כשחזר ללבוש את מדיו חזרתי לעט וליומן.

עוד קודם, לפני שיצא את החדר בדרך למשאבה עצר ליד הדלת עם המגבת לצווארו. אני רואה שאתה כותב משהו, אמר.
שום דבר רציני.
יומן?
כמו יומן.
ומה שראיתי אותך כותב אתמול?
אתמול זה היה לפי בקשת המ"פ. נדמה לי שכבר סיפרתי לך. הוא רוצה הסבר בכתב, בשביל המג"ד, לשכנע אותו שייתן לי להיפטר משירזי.
חשבתי שכבר שלחת אותו אתמול בבוקר. זה לא היה שירזי?
בכבודו ובעצמו. אבל זאת לא חוכמה גדולה לזרוק מישהו. מה שאני דואג זה שהבנזונה עוד יחזור.
פולאק נשען לאחור, מביט אל מחוץ לחדר. פעם סיפרת לי שאתה רוצה לכתוב, אתה זוכר... שאתה מתכוון לכתוב?
אני זוכר.
אמרת שאם תכתוב, ומתי שתכתוב, זה יהיה על אנשים.
זה מה שאמרתי.
וכששאלתי מה מפריע לך לשבת ולכתוב, אמרת שפשוט עוד לא מצאת את האנשים המתאימים... שאתה עוד מחפש אותם?
זה נכון. עוד לא מצאתי.
ואתה מתכוון להגיע לזה? לכתוב?
אני אכתוב.
אולי תעשה את זה כאן.
כאן?!
חשבתי על זה, גיא. כבר אמרתי לך, זה לא יגמר מהר. אנחנו לא חוזרים הביתה מחר.

אתה חושב שאפשר לכתוב בחור כזה? בזמן כזה?
זה תלוי. תלוי כמה רוצים.
ונניח לרגע שאפשר. שבאמת רוצים. איפה אני מוצא את האנשים שלי?
יש לך את המחלקה. יש לך אחד כמו שירזי הזה, למשל. אני מתכוון לאנשים שאתה מכיר.
חשבתי על אנשים אחרים.
אני מבין. אבל אתה כותב יומן.
יומן זה סיפור אחר, אמרתי. את זה אני חייב לאשתי.
הוא חייך. אני חושב שהגיע הזמן למקלחת שלי. ההזדמנות האחרונה, כמו שאומרים. אמר ויצא.
היומן, חשבתי. כמו חוב שלי לחגית. שלוש מחברות עבות שהיו יוצאות איתי, בתוך התרמיל האישי, לכל תקופת מילואים. בסיומה היו שבות למקומן בארון, נקיות וריקות כשיצאו. במוצאי יום הכיפורים, כשהחלו הודעות הגיוס בשידורי הרדיו, חיפשתי אחריהן בבהילות. שאר הדברים כבר היו כולם במקומם, ארוזים ומוכנים לדרך. חגית כואבת, מכונסת בתוך עצמה, לא הבינה.
זאת מלחמה, גיא! בשביל מה לסחוב מחברות ריקות למלחמה?!
במלחמות יש זמן, עניתי. אפשר תמיד לכתוב יומן. במיוחד במלחמה.
אני רוצה שתכתוב לי, אמרה, אם כבר יהיה לך זמן. אחר כך הצטרפה לחיפוש. היא גם מצאה אותן.
אני מבטיח שהפעם הן לא חוזרות לפה ריקות, הכרזתי. במקרה הכי גרוע אני קובר אותן, אחת ולתמיד, במקום שנגמור את המלחמה.
בבוקר באו לאסוף אותי ולמחרת כבר היה הגדוד פרוש בגיזרת הירדן, סמוך לנווה-איתן. אותו ערב ישבתי על ארגז עץ שמצאתי במטע התמרים, הנחתי על ברכי את התרמיל, פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב יומן. רציתי שיהיה לי משהו ביד, להראות לחגית, אם תחליט להגיע לביקור. אחרי הכל ישבנו חצי שעת נסיעה מהמשק...
הדלת נפתחת ופולאק נכנס. עדיין יחף, הנעליים תלויות על שרוכים מידו האחת. צונח לתוך הכורסא האחרת, זו שלו , מטה ראש לאחור, עוצם עיניים. בחדר פנימה הולך האור ונחלש עם השקיעה.
חשבתי, הוא פותח כמו לעצמו. אולי נוכל להגיע לאיזה הסכם, בינינו.
על מה אתה מדבר?
יש לי כמה סיפורים על אנשים... אתה חושב שהיית מוכן לשמוע?
אתה מתכוון ברצינות?
אני מתכוון לזה, הוא אומר, עיניו עדיין עצומות. אני אזמין אותך לשמוע אותם, אצלי בעמדה, בלילה, בזמן המשמרת שלי... יהיו לנו הרבה משמרות כאלה, אתה יודע.
העמדה של פולאק היתה שוחת-יחיד. הוא עמד על זה. כולנו חפרנו שוחות זוגיות.
אני לא רואה מתי אני ישן בלילה, אם אני מקבל את ההזמנה שלך.
אתה המ"מ, גיא. מפקד מחלקה לא שומר בלילה, אתה יודע. הוא יכול לעשות את זה בהתנדבות, מפעם לפעם, אבל לא כחלק מרשימת השמירה. זה לטובת המחלקה, בכל מקרה." היה משהו מפתיע ברצינות הזו שלו. "אני רק אורח פה. האורח שלך. שנינו קצינים אבל זאת המחלקה שלך. ואני אעמוד על זה שאותי ישבצו ברשימה, בלי שום הנחות... זה לא אומר שאני אגיד לך לא, אם תרצה לעזור לי להעביר את הזמן בשמירה.
אני מרים ידיים, ערי. אני מוכן לעזור לך להעביר את הזמן בשמירה, אם זה מה שאתה מבקש.
ולשמוע את הסיפורים שלי.
ולשמוע את הסיפורים שלך.
אם הם יחזיקו אותך ער.
אם הם יחזיקו אותי ער.
אולי אפילו תמצא לכמה מהם מקום, ביומן שלך. ליותר טובים ביניהם.
אולי, אבל אני לא יודע... אלה האנשים שלך, ערי. לא שלי.
חלק מהם כבר לא שלי. חלק מהם מתים. הוא מתכופף לשרוך את נעליו. לרגע עומדת דממה.
זה עוד לא עושה אותם אנשים שלי.
חלק מהם אתה מכיר, גיא. ויש ביניהם כאלה שיזכירו לך כאלה שאתה מכיר.
וזה ההסכם שעליו דיברת קודם?
הסכם ג'נטלמני. אני לא אכריח אותך לחתום נגד רצונך, אתה יודע.
משהו השתנה בתשובות, באופן הדיבור. משהו מעט מפתיע שלא יכולתי להניח עליו אצבע.
הוא מסיים עם נעליו ומזדקף, מושך על גופו את החגור.
אז מתי אנחנו מתחילים, אני שואל, מבקש לשבור את השתיקה.
אפשר גם הלילה מצידי. המשמרת שלי מתחילה בשמונה. מה שמזכיר לי שצריך לגשת לעמדה, להכין כמה דברים לפני החושך. ערי תולה את העוזי על הכתף ועושה דרכו אל הדלת. בפתח הוא עוצר ומחייך. במחשבה שנייה, גיא, אל תמהר. אני נותן לך את כל הלילה למחשבה.

ישיבת הסגל נגמרת מאוחר. כבר קרוב לעשר כשאני יוצא את מבנה המפקדה ומגשש את הדרך לעמדה. הפעם יצאתי בהרגשה טובה. חליבה, הרס"פ, מצא סוף-סוף את התד"ל שלי ובתוכו הפינג'אן, הגאזייה, שקיות הקפה והסוכר. וכבר התחלתי להשלים עם העובדה שאלה אבדו ואינם. עכשיו יהיה אפשר להרתיח קפה בחדר, אולי גם בעמדה, מתי שרק ארצה... בתוך השוחה פנימה אני מושך אלי את טלפון השדה שמחבר אותי אל המכשיר בעמדה של פולאק. סובבתי את המחולל והוא עולה על הקו. זה אני, בחזרה מהישיבה. מה נשמע שם, בגיזרה שלך?
אני סופר כוכבים בשביל לא להירדם.
תחזיק מעמד, ערי. נשארה לך עוד שעה... ובקשר להזמנה שלך. אני מצלצל למסור שאני לא צריך את כל הלילה. אני מסכים. ממחר, אצלך בעמדה, בהתחלת המשמרת שלך.
נעים לשמוע חדשות טובות, הוא אומר.
בתנאי אחד: בזמן שבדקתי את הכיתה ניצלתי את ההזדמנות לבקר בשוחה שלך. יש לך שוחת יחיד לדוגמא, ערי, אבל אורחים אפשר לקבל רק בשוחה זוגית. אני נורא מצטער.
הוא צוחק בצידו האחר של הקו. קיבלתי את הרמז. דבר ראשון בבוקר אני מתחיל לחפור את החלק שלך, לעשות פה חדר אורחים.
אני לא מקנא בך, אמרתי, ממש לא. אבל אני בטוח שתגמור הכל בזמן. מחזיר את השפופרת למקומה אני דוחף את הנרתיק לפינתו ומושך את שק השינה על פני. פולאק, אני אומר לעצמי, אתה עוד תזיע בשביל זה.

______________________________________________________________


שער ראשון

הכפר

______________________________________________________________

פרק ראשון

כניסה לכפר • חדר הקצינים • התחפרות • הטנק השרוף • שוחות זוגיות • שירזי חוזר

24 באוקטובר / ארץ גושן
בשעות הצהריים נכנסנו לכפר.
אנחנו חוזרים לארץ גושן, הסביר המג"ד, נהנה להשתמש בלשון המקרא לאירועים כאלה. זה עדיין בוקר מוקדם בתעלות העמוקות של סאראטוגה, וסגל פלוגה ג' רוכן על המפה. הגדוד שלנו, ממשיך רבינא, מקבל על עצמו את מה שקוראים הלשון. הוא מצביע על הבליטה הקטנה מזרחה בקו התעלה המתוקה על המפה. התעלה הקטנה, רוצה לומר, זו המתעגלת בכיוון מצבת החייל האלמוני. קו המים הוא הגבול שלנו, אומר המג"ד. מאחוריו כבר תופס הקומנדו המצרי עמדות עם פנים מערבה. לא צריך להסביר לכם כמה הבליטה הזאת חשובה להם. בדיוק כמו לנו, תאמינו לי. אם הם יחליטו לפעול בגדה הזו, המערבית, הכיס הזה שלנו הוא אחד היעדים הראשונים שהם ירצו לנתק! רבינא עוצר לרגע, מניח לנו שהות לעכל. כשהגענו לסאראטוגה בחרתי בכם לעלות עליה. ואתם עליתם ולקחתם אותה! הוא לא טורח להזכיר שעשינו את זה בלי כל התנגדות. עכשיו אני בוחר בכם לתפוס את הקצה של הבליטה, את השפיץ של הלשון. ואני סומך עליכם שתעשו את זה באותה הצלחה. פלוגה ג' או לא?! המשפט המסיים מכוון אל גורלי, המ"פ. השפיץ של הלשון, כפי שיכולנו לזהות על המפה, היה כפר מצרי קטן בשם עיזבת חמידה.

תן לי כל דבר, רבינא, רק לא לשבת בתוך הכפר שלהם, אומר גורלי. אתה יודע מה זה אומר לשבת בתוך כפר.
הכפר ריק, אומר המג"ד. פטרול של פלוגה ב' נמצא שם מאור ראשון כאבטחה, והם לא רואים שם נפש חיה.
אני לא מתכוון לתושבים, מתעקש גורלי שלא כדרכו. אני מדבר על החיילים, על הפלוגה. תן לי שטח פתוח, תן לי איזו גבעה קטנה, ואני מקים לך מערך פלוגתי לדוגמא. כפר זה סיפור אחר לגמרי! קשה לשמור קשר עין. קשה לשלוט באנשים. כל מה שאני מבקש זה שתחסוך לי את זה.
מצטער, נתן. האוגדה רוצה את הכפר. זאת נקודה חיונית, אתה יודע, ואתמול נדפק לנו טנק בדיוק מתחת לחור הזה. טנק אחר חטף שם ובקושי הצליחו להוציא אותו. אני סומך עליך שתדע להסתדר עם זה, אין מה לעשות. ואני מוכרח לרוץ. תתחיל לזוז מה שיותר מהר, ושיהיה בהצלחה! תוחב את המקטרת הכבויה לפיו הוא ממהר לג'יפ.
אז עכשיו מחכה לנו כפר, מסנן גורלי אחרי הרכב המתרחק. בתוך פחות ממחצית השעה כבר היינו בתנועה צפונה, בראשית המסע.

דרך המלך, ציר מסכה על מפת הקוד. חמישה-עשר ק"מ לאורך תעלת המים המתוקים, זו הגדולה. תנועה בכיוון צפון בחייץ החקלאי של פיתחת מצרים. שטח מעובד, חלקות שדה ומטע קטנות, זעירות, ותחומות להבדילן זו מזו. חלקות תירס, וחצילים, וקישואים, ומלפפונים מאורכים מאד, אפילו שיחים בודדים של עגבניות זעירות. וגם חלקות מטע של אשכוליות ותפוזים, מנגו, לימונים וקלמנטינות, עצי בננות בודדים ומספר סוכות גפן לצידי הדרך, ציוריות להכעיס. מחזירים אותנו לנווה-איתן! צועק מישהו בעורף הטור. מהפה שלך לאוזן של אלוהים! מחזיר לו אחר. לפתע כל אלה מזכירים את ימי ההמתנה שלנו. וזה רק לפני שבוע, פחות משבוע, ואנחנו באפריקה, בדרך לאיסמעליה, וכבר הרחקנו מאד.

הכפר נראה נטוש, ממש כדברי המג"ד. בדרך אליו, עדיין ממרחק מה, ראינו ישיש מאיץ בחמור עמוס שקים. גם הוא נעלם באחת. אנחנו נכנסים בזהירות, נשק בהיכון. המלחמה לא פגעה במקום. תושביו עזבו כאיש אחד, כך נראה, ומזה כמה ימים. קמו והלכו. בקתות החומר, הטיט והאבן, החושות, נותרו ריקות. תרנגולות מהלכות בין המבנים, ברווזים, יונים רבות, כמה תרנגולי הודו וחמורים. רהיטים מעטים נותרו בתוך הבקתות. שולחנות עץ גסים, כורסאות מגולפות, מרופדות, מגוחכות בהידורן הצעקני, ספסלי ישיבה נמוכים, חלקם עשויים מקלעת נצרים, מספר ארונות עץ צרים, רובם ככולם מחוסרי דלתות.

גורלי אוסף אותנו, מפקדי המחלקות, לחלוקת גזרות. אין ברירה, הוא אומר, נתחיל לתת פרצוף אנושי לחור הזה. לי, כהרגלו בקודש, הוא מעניק את הגיזרה המרכזית. זו הפונה מזרחה, לחזית. טנא, מ"מ 1, ממני וצפונה. ברמן, מ"מ 2, מגבול הגיזרה שלי ודרומה עד שהוא חובר למחלקה 1 מאחור, בכניסה לכפר. שאר המבנים מתחלקים בינינו לפי הגזרות. מחלקה אחת חולקת עם שתיים מבנה מאורך מאד, אולי בית-ספר, בפינה הדרום-מערבית. שלי תופסת מבנה קטן יותר, זוויתי בצורתו, ששני אגפיו זהים בגודלם. הבית בקידמת הכפר. בקצה האגף הפונה לחזית אני פותח דלת לחדר מוצנע, קטן. חדר סגור ומבודד. זו מציאה. דלתו מוסתרת מעבר לגזע אקליפטוס גדול, הגבוה בעצי הכפר. החדר הזה, החלטתי, שמור לפולאק ולי. חדר הקצינים.

אחר הצהריים התחלנו להיכנס לאדמה. שלוש הכיתות שלי נפרשות כפרסה, חולשות על שוליו המזרחיים של הכפר. את עמדת המ"מ קבעתי במרכז המחלקה עם הכיתה של אליאס לצדדיי. מאוחר יותר נקים מעט שמאלה את עמדת הפריסקופ עם הצופה המחלקתי, נקודת התצפית הטובה בכפר על המישור הגדול ממזרח. מייד מעבר לקו העמדות החל המורד גולש, תלול למדי, אל תעלת המים הקטנה התוחמת את הלשון. עם השמש בגב יכולנו לראות מעבר לפס המים את מצבת החייל האלמוני ואת ברק המים של תעלת סואץ. הגוון הצהוב, הרך, שמעבר לקו המים, היה כבר מדבר סיני.

הפלוגה והגדוד כולו מתחפרים אותה שעה בקצהו של טריז ארוך וצר מוקף באויב משלושת עבריו. היינו חיל משלוח שמכין את עצמו למצור. אם היה מגדל גבוה בלב הכפר יכולנו להשקיף מראשו מזרחה ואולי גם לראות סימן לכוחות החלוץ שלנו, אלה הדוחפים מכיוון המדבר. הפסקת אש שהוכרזה הבוקר הקפיאה את החזית במקומה. הארמיה השנייה של מצרים חוצצת בינינו, מותירה בתווך כעשרה ק"מ או יותר. האנשים עומדים ושולחים מבטים עורגים למזרח. תחושה מעיקה של ניתוק, של בדידות. אחר כך הם שוקעים במלאכת החפירה. לאורך קו העמדות הם רוכנים זוגות-זוגות על איתי החפירה הקטנים, המתקפלים, מעמיקים בקרקע החולית. אנחנו חופרים שוחות זוגיות. זו ההוראה. תחילה שוחת-שכיבה. כשזו מוכנה עוברים לשוחת-כריעה. החול מקשה על כולנו. קשה לחפור קירות יציבים בחול.

הכיתה של אביטן צופה על השריד היחיד שהותירה המלחמה בשטח. זה טנק שלנו, פטון, שרוף כולו, מעט מעבר לתעלת המים הקטנה. גוש שחור, אפל, צריחו נוטה על צידו במעוות. טנק נוסף, הסבירו לנו, היה מעט מאחוריו כשנפגע. גם הוא חטף אבל הצליח לחלץ את עצמו אל קו כוחותינו. כל זה קרה בבוקר שהיינו בתעלות של סאראטוגה, רואים את השחר עולה על התעלה. האוגדה התאמצה להתקדם לפאתי איסמעליה, כוח קטן ניסה לאגף את הלשון ועלה על קומנדו מצרי לרגלי הכפר. הכוח נסוג והטנק נותר במקומו. בלילה הגיעה חוליה של סיירת החטיבה לשילדה השרופה, לוודא מה שכולם הניחו ממילא. אנשי הצוות נהרגו. כולם היו במקומותיהם, בתוך הטנק, מה שנותר מהם אחרי הבעירה. עתה עמד השלד השרוף מטרים ספורים מחוץ לשטח ההפקר. עמדות האויב נחפרו קרוב לשם, סמוך לקו המים, ותכניות לחילוץ הגופות נידחו לפי שעה.

אנחנו חופרים, מעמיקים לתוך הקרקע, להשיג את השקיעה. השמש יורדת בגבנו, מאחור. מימין אנשי הכיתה של גפני, מתחפרים מול פרדס ההדרים שמדרום לכפר, מול השלוחה. אני מציב את פולאק במרכז הכיתה. אותו מדאיג הפרדס יותר מהשלוחה. הם יכולים להתקרב בין העצים, הוא אומר, ולא נראה כלום בחושך.
יהיה להם קשה לעשות את זה בשקט, אני אומר. זה לא פשוט בין העצים. אתם תוכלו לשמוע אותם עוד הרבה קודם.
אני לא כל כך בטוח, גיא. הוא בוחן את חזית העצים הירוקה, הצפופה. איך שלא יהיה, צריך למתוח פה תייל, ומה שיותר מהר.
רשמתי בפנקס להעלות את זה הלילה, בשיחת הסגל.
פולאק חופר לבדו, שוחת-יחיד. רוצה להיות סולו. אם תתעקש על זה, הוא מחייך, אני אקח בחשבון מקום בשבילך. כשתהיה בצרות תמיד תוכל למצוא אצלי מקלט. שוחת היחיד שלו היא היחידה במחלקה, אולי בפלוגה כולה. מחר יגיעו אלינו מכשירי טלפון-שדה ומהמפקדה הם מתכוונים למתוח קו לעמדה שלי. אני אדאג למכשיר נוסף שיחבר אותי עם פולאק. אם לא נוכל לקיים קשר עין לפחות נהיה בקשר דיבור.

שירזי חזר למחלקה לקראת שקיעה. הוא לא היה איתנו בדרך מסאראטוגה לכפר. למעשה לא פגשתי בו מאז הבוקר ההוא בתעלות של המוצב, כשזרקתי אותו מהמחלקה עם פתק לסמ"פ. שלום שירזי לא מתפקד, כתבתי בפתק. תחזיקו אותו בהשגחה אצלכם, הוא צריך טיפול. עכשיו הגולם חוזר, גורר את רגליו בראש מורכן. שעה קודם פגש אותי גורלי שעבר בין המחלקות. אולמן, הוא אמר, אני מחזיר לך את שירזי.
אני לא מוכן לקבל אותו יותר, אמרתי. אנחנו כבר דיברנו על זה בסאראטוגה.
ואני כבר דיברתי עם רבינא, במסגד.
המג"ד פרש את מפקדת הגדוד בחצר של מסגד סמוך לתעלת המים המתוקים הגדולה. החצר, סיפרו לנו, היא בוסתן מטופח משופע בעצי פרי מסוגים שונים. רק לקטוף ולאכול.
רבינא אומר שזאת מלחמה, גיא, והוא צריך נימוק טוב במיוחד בשביל לזרוק חייל מפלוגה שלו.
בוא נעזוב את הפוליטיקה, אמרתי. שפן זה נימוק מספיק טוב במלחמה, אני חושב.
תראה, הוא המג"ד. הוא רוצה הסבר משכנע ולקבל אותו בכתב. אולי תכתוב לי את כל מה שיש לך בעניין הזה ואני אנסה לשכנע אותו, בעזרת המכתב. בינתיים אני מחזיר לך את הבנאדם. דרור לא רוצה אותו אצלנו במפקדה. הוא לא מוכן להיות בייביסיטר של אף אחד.
דרור, הסמ"פ, לא אוהב לעשות טובות לאיש. הייתי באמצע החפירה, מזיע, מתאמץ שלא להתנשף יתר על המידה, ונותרו לי עוד כמה דברים לסגור לפני חשיכה. נתן, אמרתי, אתה כבר מכיר אותי. גורלי מבוגר ממני בשנה, ושנינו עשינו תקופה ארוכה יחד בצבא, סדיר ומילואים. אני אקבל את שירזי ואני אכתוב לך את מה שאתה רוצה. אבל בפעם הבאה שאני זורק אותו זאת תהיה הבעיה שלך. בדיוק כמו שאמרת, נתן. אנחנו לא באיזה תעסוקה מבצעית מחורבנת עכשיו, זאת מלחמה... עכשיו אם תסלח לי, אני צריך לגמור את העבודה.
שירזי עוצר ליד השוחה, חפוי ראש, מצפה שיעשו בו משהו. גפני לא יהיה מוכן לקבל אותו לכיתה, אפילו ללילה, ואני רציתי אותו רחוק ממני. קראתי לסמל המחלקה. קח את הליצן הזה מכאן, שיתחיל לחפור לעצמו שוחה בקצה של אביטן, על גבול הגיזרה עם מחלקה אחת.
שוחה נפרדת? שקד רוצה להיות בטוח שהוא מבין.
בדיוק, ואחרונה בשורה. שיתחיל בשכיבה וימשיך לכריעה. ואתה בודק שהוא לא גומר לפני שזה מספיק עמוק, אפילו שזה יקח לו את כל הלילה.
עם התחת השמן שלו זאת באמת בעייה, זורק לנו מלחי מן הצד.
ותקרא לי לראות בעצמי, אני אומר לשקד. אחרי שהוא גומר.
שירזי מתחיל לחפור עם השקיעה. המחלקה, רובה ככולה, עמדה לסיים אותה שעה. סמוך לחצות שקד מטלטל אותי. שירזי גמר עמדת כריעה, רוצה לבדוק? נחלץ משק-השינה אני מרעיד בצינה. בדרך לגבול הגיזרה האנשים בשוחות, מתחת לפני האדמה ועמוק בשנתם. אני מזהה צללית כתף וראש של השומרים. הם שלושה בכל כיתה, ישובים על שפת העמדה או על הגבהה כזו אחרת בתוכה פנימה. שירזי תקוע במקומו ואת-החפירה מידלדלת מידו כסרח עודף.
רד במקום! אני מורה לו. מה אתה עומד פה כמו איזה שמוק ברוח?!
הוא ממהר לרדת על ברכיו לצד השוחה.
עכשיו תיכנס פנימה. אני רוצה לראות אותך בפנים! הוא גולש מטה בכבדות, שלא לפגוע בקיר העמדה. עכשיו תכוון את הנשק, בכריעה! שירזי מכתיף את הרובה, מכוון לפנים, לאפילה. ושקד לא טעה. שוחת הכריעה מוכנה. שיפסיק לעכשיו, אני אומר לסמל, וימשיך דבר ראשון בבוקר. הוא לא גמר!
בדרך חזרה לשוחה אני משביע את עצמי: דבר ראשון בבוקר אני מתיישב לכתוב את הדבר האידיוטי הזה למ"פ, או למג"ד, או לשניהם יחד. הבירוקרטים רוצים את זה בכתב וככה הם יקבלו את זה.

ראו גם את "הסיפור מאחורי הסיפור" באתר מחבר הספר www.mosheoren.com


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות

____________________________________________________________

בפרק הבא:
עלייה לסאראטוגה • ארבעה מצרים הולכים • פליטה מוקדמת • פצוע על הכביש • הפסקת אש


 


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות