טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 2

עלייה לסאראטוגה • ארבעה מצרים הולכים • פליטה מוקדמת • פצוע על הכביש • הפסקת אש • פרק שני מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרק הקודם

25 באוקטובר / סאראטוגה
חשבתי שלא יהיה שום קושי לכתוב, וזה לא היה קל.
למעלה משעה שהאנשים בשוחות, רובם בתוך שנת הלילה אחרי יום שכולו חפירה. בחדר הסגור עומדת חמימות נעימה. אולי בגלל הנרות הדולקים על השולחן שמידותיו צרות כל כך עד שקשה להרחיק מחום השלהבת. הוסף לזה את הדלת המוגפת, התריס המוגף, שלא להניח לאור להסתנן החוצה. הוסף לזה את קירות החומר, שצבעם האדום, החם, מקבל גוונים עמוקים ומוכהים פי כמה. העיניים מבקשות להעצם, להרפות ולשקוע, ועדיין אני לפני סיום.
שירזי המשיך לחפור מאור ראשון, קיצוני בשורה, מוקצה מחמת מיאוס, והעמיק יותר מכולנו בהתמדה הסרבנית שלו, האטומה. לקראת צהריים כמעט והשלים שוחת עמידה. גורלי, מסיים את סיבוב הביקורת, קרא לי הצידה. אני רואה אצלך שניים שחופרים שוחת יחיד, הוא אומר.
אחד מהם לא היה אצלי בחשבון, אמרתי.
אני לא מבין למה אתה לא מצרף את שירזי לפולאק.
פולאק בגיזרת הכיתה של גפני. הוא המבוגר האחראי וגפני המ"כ. אחרי מה שקרה בסאראטוגה גפני לא מוכן לקבל את שירזי חזרה, ובצדק.
זה עוד לא מסביר למה פולאק חופר בלי בן זוג.
מאד פשוט, נתן: כי אין לו בן זוג.
ושירזי, אתה אומר, לא יוכל לפתור את הבעייה.
זה מה שאני אומר. אתה יודע מה הייתי רוצה לעשות עם שירזי.
בוא נחזור רגע לפולאק. אני הייתי מחבר אותו לזוג שלידו, שתהיה עמדת שלישייה.
אני מושך כתפיים. יש כמה דברים במחלקה הזאת, נתן, שתצטרך להשאיר לי להחליט עליהם בלי עזרה.
הוא מעלה על שפתיו את החיוך הדק שלו. אתה נעשה בחור רגיש, אולמן. אבל אתה צודק, זה כבר באמת עניינך.

לקראת ערב אני מגיע אל פולאק. גם הוא מהמתקדמים במלאכה, שיטתי ומסודר כדרכו. פריטי הציוד במקומם, צמודים ומיושרים זה לזה, וקירות העמדה ללא פינות מעוגלות, ללא שיפועים. שב, תנוח רגע, הוא מציע לי, מוחה את הזיעה ממצחו. הקסדה שלו על תרמיל הפק"ל ואני יושב עליה. הוא נשאר לעמוד בשוחה פנימה, בוחן את את-החפירה. לא שוות כלום, הוא פולט, האיתים הדפוקות האלה... ולנו עוד יש כאן קרקע חולית. לך תאמין שחיילים אמריקנים התחפרו עם צעצוע כזה באירופה.
פגשתי את גורלי בצהריים, אני אומר, אחרי הסיבוב שלו. הוא ניסה לשדך לך את שירזי.
הבחור הגדול הזה שברח בעלייה לסאראטוגה?
זה שירזי. השפן מסאראטוגה. והשמוק שפלט מהמא"ג כשארבעת הקצינים שלהם התקרבו מכיוון איסמעליה.
עכשיו אני זוכר, כן. בינינו, גיא, הוא עשה טובה לכולנו. אולי עדיף ככה מלראות את הארבעה האלה מרוחים לך על הכביש.
הוא לא פלט מטעמי מצפון, אתה יודע.
לא. אבל תחשוב על זה. פעם תשב לספר לנכדים שלך על המלחמה הדפוקה הזאת, ותצטרך לספר להם שלא יצא לנו לירות בה אפילו כדור אחד חוץ מהפעם שכבר הודיעו על הפסקת אש ברדיו וארבעה דגנרטים יצאו מהצד שלהם לטיול על הכביש ואפילו התקרבו בדיוק כמו שצריך שכל המחלקה שלך תעשה מהם מסננת.
אני חושב שטעיתי, אני אומר. אולי באמת הייתי צריך לשדך לך את שירזי.
הוא צוחק וחוזר לחפור. אז זה מה שמציע המ"פ שלך, הא? עכשיו הוא דואג שאני לא אשאר לבד.
נתן לא יכול לחדש לי הרבה. אני מתאר לעצמי שגם לך.
כן, וזה מה שלא מוצא פה חן בעיני. זרזיף דק של חול קולח חרישית ונערם על קרקע השוחה סמוך לנעלו. הכל מתפורר פה, גיא. איפה שרק תשים אצבע.
הרס"פ שלנו אומר ששקי-הדיפון בדרך, עניין של יומיים-שלושה. עם השקים, אני לא צריך להוסיף, נוכל לייצב את שולי העמדה, למנוע קריסה בקירות.
אני לא דואג, גיא. בכל מקרה זאת רק ההתחלה.
התחלה למה?
אני מתכוון לכפר הזה. כדאי שתעיף בו מבט בהזדמנות, גם מחוץ לגיזרה שלך. אני עושה את זה כל רגע פנוי, אם לא ידעת... ואנחנו לא נכיר את המקום הזה ביום שנעזוב.
בחייך, עוד לא הספקנו לגמור פה יום שני.
אתה צודק.
וכבר אתה בטוח שזה ימשך כל כך הרבה?
אני יודע כמה זה ימשך בשבילי, הוא אומר. מאה ימים, זה מה שאני נותן לעצמי. אם זה לא יגמר עד אז אני קם והולך.
מאה?! איך לכל הרוחות הגעת למאה?
יש לי סימפטיה למספרים עגולים, זה העניין. הוא שולח מבט למזרח. ומאה זה מספר יפה, גיא. אני לא מאמין שיהיה לי כוח להחזיק מעבר לזה.

מה הופך את זה למסובך כל כך, להעלות את הדברים על הנייר?
הכל התחיל בעלייה לסאראטוגה. עד אז הכרתי אותו כבעל גוף עם פה גדול. שום דבר חיובי מעבר לזה. בסאראטוגה לא קרה דבר. לא נורתה גם ירייה אחת. נכון שאי אפשר היה לצפות את כל זה מראש. אחרי הכל, מדובר במוצב גדול וחפור היטב של הקומנדו המצרי, ובצהריים, בכניסה לתעלות בפאתי היעד, נפגעו שלח והררי בזה אחר זה. נהרגו במרווח כמה דקות. שלח היה מ"פ ב' והררי המ"מ שלו. המג"ד בחר בנו לעלות על היעד. בחירה לגמרי טבעית מבחינתו, גורלי תמיד היה המ"פ המועדף שלו. על המחלקה שלי הוטל להוביל. גם זו, מצידו של גורלי, בחירה לגמרי טבעית. הייתי המבוגר במפקדי המחלקות והמנוסה בהם. אני שמחתי שפולאק לצידי. הוא הצטרף אלינו רק שבוע קודם, אורח מלונדון שמיהר הביתה בשביל לא להפסיד את המלחמה. טוב לדעת שמישהו כמוהו נמצא קרוב אליך במקרה הצורך.
שירזי היה בכיתה של גפני, ואת זו הצבתי ככיתת החוד. שעת ה"ש" נקבעה לאחת אחר חצות. לילה חשוך, כמו במיוחד למעננו. עמדנו לצאת לדרך בכל רגע. כל האנשים במקומם, כורעים ברך, מצפים לסימן כשמישהו מושך לי בחולצה. הסתובבתי. זה היה שירזי. לקח לי מספר שניות להבין שהוא מבקש לשחרר אותו מהחוד. הוא יילך בכל מקום רק לא בחוד.
מה בדיוק הבעייה שלך! סיננתי. לא היה לי זמן לזה. לא עכשיו.
אני לא יודע... אני לא יכול, המפקד.
אף אחד לא קרא לי המפקד מאז הטירונים שלי בסדיר. כיתת החוד כבר נפרשה לפנים, איש איש במקומו. מלחי, רץ המ"מ, כרע לידי, מכשיר הקשר מרחיש על גבו. שלחתי אותו להביא את גפני וזה בא בריצה שפופה ויורד לצידי.
מה קורה איתו, אני מורה בראשי על שירזי. הגולם השתופף מאחורי כמי שמנסה להיבלע בקרקע.
הוא לא רוצה להיות איתנו בחוד, השפן הזה! אני לא צריך פחדנים כמוהו אצלי, רק זה עוד חסר לי עכשיו.
הוא המא"גיסט שלך, גפני.
אז מה אני יכול לעשות? חבל שאני לא יכול לתקוע בו צרור מהמא"ג שלו, זה היה עושה לי רק טוב!
אנחנו זזים כל רגע, בנאדם. תגיד לי רק אם אתה לוקח אותו, כן או לא?!
תעשה לי טובה ותחזיק אותו רחוק ממני. מה שיותר רחוק! גפני לא טרח לחכות לתשובה.
שירזי מיהר לתפוס מקום לשמאל פולאק. ניגשתי אליו, רוכן קרוב לאוזנו. אין לי זמן כרגע לחארות כמוך! כופפתי אלי את ראשו הכבד, המגודל. אחרי שנגמור פה אני לא רוצה לראות אותך אצלי יותר, אתה שומע?! חזרתי למקומי. מלחי הושיט לי את המע"ד. המ"פ מחפש אותך, הוא אמר.
תגיד לו שאנחנו מוכנים, אמרתי.
עלינו על סאראטוגה בדממה מוחלטת. המוצב, כפי שגילינו אחר כך, היה מבוך מפלצתי של תעלות. מאוחר יותר, עם שחר, יכולנו לראות איך הפלוגה כולה הולכת בתוכו לאיבוד. פלוגה אחת על יעד מבוצר של גדוד. אם היו כמה מצרים בתעלות האלה, חשבתי, היינו משלמים על הבדיחה הזאת ביוקר, והמחלקה שלי בשביל כולם...
פולאק היה שם ברגע שהתחלנו לעמוד על המימדים של היעד. אליאס, שהיה אמור לשבור עם הכיתה מזרחה בתעלה הראשונה, מצא מולו פתאום כמה תעלות בבת אחת, התבלבל וירד במקום. הדבר האחרון שיכולנו להרשות לעצמנו אותו רגע. פולאק כרע לצידי. אני לוקח אותו פנימה, לחש לי לפני שקם ונעלם בכיוון הכיתה התקועה. המשכנו לנוע, מדלגים לתוך תעלה חפורה שמידתה צרה וגבוהה מקומתנו. רגעים ספורים אחר כך עצרתי את ההולכים לפני. היה ברור שאנחנו נמתחים ומתרווחים יותר מדי, הרבה למעלה מהרצוי. מאחורינו התפרסו מחלקות הפלוגה האחרות, גולשות לפתחי התעלות שנפערו מימין ומשמאל, מותירות את כולנו נדהמים. לעולם לא היינו משערים שמדובר במוצב גדול כל כך. וזה לא לקח הרבה. בתוך זמן קצר, ללא ירייה אחת, הייתה סאראטוגה בידינו. מצאנו אותה נטושה.

ושירזי כל אותה שעה בסמוך, גוש גדול ושותק באפילה. תחושת הרווחה היתה עמוקה כל כך שכבר חשבתי לשכוח לו הכל. דאגתי שימקם את המא"ג בעמדת ירי נוחה, על שפת המחפורת, בנקודה החולשת על כביש התעלה. מכאן יכולנו ללוות את קו הכסף הדק של הכביש העובר ממש תחת המוצב בדרך לאיסמעליה. עברתי את המחלקה לאורכה מזהה את האנשים בחשיכה, מנסה לקבע בראש את מיקומם. פולאק היה באגף הימני המרוחק, במרכז הכיתה של אליאס. הוא משך אותם אחריו, הרהרתי. ובדיוק בזמן. מנקודת המבט שלהם ניתן להשקיף מזרחה ללא הפרעה, ומאוחר יותר, ככל שעלה האור, התקשו האנשים לגרוע עין מתעלת סואץ, שעברה ממש למטה, בסמוך, כמו היתה בהישג יד... חזרתי למקומי. נותר לנו רק לחכות לבוקר.
מעט אחרי אור ראשון נשמע לפתע צרור קצר, מקוטע. נדרכנו במקום ניתקים בהרף רגע מקורי התרדמה. זה היה אביטן. ראשון לרחרח כמו תמיד, לבדוק את הסביבה. עתה, כולו נרגש, הביא לנו את השבוי שלו: צעיר בגופייה מזוהמת ומכנסיים צבאיות שידיו מונפות גבוה מעל לראשו. שניהם, מסתבר, גילו זה את זה אותו רגע. שניהם נרתעו לאחור. המצרי היה ללא נשק ואביטן, מבהלה או תדהמה, לחץ על ההדק והתיז צרור בהול לרגליו.
השבוי הראשון שלנו עשה רושם של מי שאינו יודע היכן הוא נמצא. נראה שנרדם באחת השוחות ונשכח על ידי חבריו כשהסתלקו מכאן. בעקבות השבוי הלך כלב, כחוש, גבוה, בראש שפוף. מאוחר יותר, כשחזר לעצמו, אמר אביטן: זה השבוי שלי, וזה הזאב שלי! הכלב לא היה בדיוק זאב, אבל ללא אדונו הקודם, אותו שילחנו למפקדת הגדוד, החל מלווה את אביטן בכל שהלך.

ההפתעה הבאה היתה מוזרה עוד יותר. השמש עלתה ובתוך זמן קצר כבר הגרנו זיעה בתעלות הצרות, העמוקות. מהר מאד יכולנו לחוש בצמא, אחר כך בזבובים, ועדיין היינו דרוכים, איש איש בעמדתו. וזה היה מלחי לצידי, חד עין כתמיד, שהצביע ראשון על הדמויות המתקדמות אלינו, צועדות על הכביש מצפון לדרום. הצמדתי את המשקפת לעיניי. ארבעה חיילים מצרים במדים בהירים ומגוהצים, נראה שקצינים, צועדים כמו על מגרש המסדרים. לבטח לא עלה בדעתם שהמוצב הגדול הזה כבר בידינו. העברתי בלחש לאורך השורה: כולם עם נשק בהיכון! אף אחד לא יורה בלי פקודה! מכת אש של כל המחלקה לפי סימן שלי! בתעלה רכנו האנשים על כלי הנשק, עיניים בכוונות. הרמתי יד. המרחק המפריד בינינו התקצר והלך. חיכיתי לסימן ראשון שגילו אותנו, אבל הארבעה המשיכו להתקדם באותו קצב, לרוחב הכביש, משוחחים ביניהם ומתעלמים משורת הקסדות המציצה מלמעלה, מקו התעלות. עמדתי לתת את האות ולא הספקתי. המא"ג לשמאלי פלט צרור ארוך, מקפיץ את כולם. שירזי לא היה מסוגל להתאפק.
אש! שאגתי. אש!!! חש את העוזי מרתיע בידי. זה היה מאוחר מדי. מכת האש המפוזרת, המבולבלת, הוטחה אל הכביש. שלושה מן ההולכים גלשו למטה, אל התעלה, יוצאים מטווח ראייה. אחד נותר פצוע על האספלט. השתררה דממה. חדל! צעקתי. חדל אש! בכל הכיתות נצרו האנשים את הכלים.
תן לי עוד צרור אחד, לגמור אותו, אמר שירזי.
מישהו היה צריך לגמור אותך קודם, נהם לעברו מלחי.
אבל הוא פצוע! אתה לא רואה שהוא פצוע?! בטונים הגבוהים קיבל הקול של שירזי צלצול בכייני.
סלק את הידיים שלך מהמא"ג, אמרתי לו. אתה הולך הביתה, שירזי. בשבילי אתה גמרת את המלחמה!
הפצוע לא זז יותר אבל יכולנו לשמוע אותו גונח. כתם של דם התפשט סביבו על האספלט. החום הפך קשה ומכביד עם כל שעה והיינו יכולים לנחש מה יעשו לו הזבובים, במצבו, שרוע על הכביש. עם הזמן ניסינו להתעלם מעצם קיומו. אנשים העבירו ביניהם קופסאות שימורים ושתו מהמיימיות במשורה.
שלחתי לקרוא לסטולר שיקבל לידיו את המא"ג. חובק את הכלי בשתי ידיים פנה סטולר אל שירזי כשהוא מדגיש כל מילה. רוסו, הוא אמר, מספר שתיים שלך, אמר לי שכמה שהוא מכיר אותך בטח עשית במכנסיים! הוא רק לא יודע איך בדיוק זה קרה לך עכשיו. אם לחצת על ההדק בגלל שזה ברח לך, או שהיית צריך כל כך שמרוב מאמץ להתאפק לחצת על ההדק. אז רוסו מבקש למסור לך שכשיהיה לך רגע תבוא ותספר לו, בסדר? סטולר לא חיכה לתשובה. הוא הסתובב ונעלם בעיקול התעלה.
מלחי ליווה את שירזי אל דרור, הסמ"פ, עם פתק ממני. כתבתי שהבחור הפסיק לתפקד, שהוא צריך טיפול והשגחה. אני לא התיימרתי להיות פסיכיאטר, אף פעם. שיעשו בו מה שהם רואים לנכון.
אחר הצהריים שמע וילנברג בטרנזיסטור שמדברים על הפסקת אש. זה היה רגע מתוק בתעלות סביב סאראטוגה. לקראת חשיכה הגיע שליש מהגדוד עם מכתבים ראשונים מהבית. מים לא הגיעו. התכוננו ללילה של שינה טרופה בין משמרת למשמרת. עד השעות הקטנות אפשר היה לשמוע את גניחות הפצוע על הכביש. איך זה שהוא לא מתפגר כבר, שאל מישהו בחשיכה. גם אילו רצינו לא יכולנו לרדת אליו. המדרון מעבר לגדר היה חשוד במיקוש.
באור ראשון טילטל אותי מלחי בכתפי מצביע למטה, על הכביש. שיפשפתי עיניים. הפצוע לא היה שם. מיהרתי להצמיד את המשקפת. הוא פשוט לא היה שם יותר. רק כתם הדם הכהה, הרחב, נותר על האספלט. אפילו הוא סידר אותנו, חשבתי, להפתעתי בתחושת הקלה. הממזר עשה את עצמו, אמר מלחי. הוא רק חיכה לרגע המתאים בשביל להסתלק.
בשבע בבוקר נכנסה הפסקת האש לתוקפה.

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות


ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.


_______________________________________________________________

בפרק הבא:
שיחת מ"מ • מכתבים מחגית • האורח מופיע • סיור בוקר • הצוענים של רבינא • הרשימה של וילנברג


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות