טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 3

שיחת מ"מ • מכתבים מחגית • האורח מופיע • סיור בוקר • הרשימה של וילנברג • פרק שלישי מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

26 באוקטובר / חדר הקצינים
השכמה באה בשש-וחצי, מעט אחרי אור ראשון. כבדים ומרעידים בקור אוספים האנשים את החגור והנשק, עומסים את שק-השינה והציוד ועושים את הדרך מהעמדות אל מבנה המחלקה. בחדרון קטן, חדר הקצינים, עדיין חשוך למדי בשעה הזו, ולנו, פולאק ואני, נשמרת מידה של פרטיות. מכינים את עצמנו, כל אחד בפינתו, לקראת הבוקר. פושטים את עודפי הלבוש החם, משיבים דברים למקומם. פולאק איטי ממני. לעולם יעשה זאת לאיטו. אני ממהר לנצל רגע אחרון של שקט, מתרווח בכורסא המרופדת, מצית סיגריה ונשען לאחור בעצימת עיניים. רגעי חסד כאלה לא יהיו לי עד הלילה.
מישהו דופק בדלת. שנינו מציצים זה בזה. שוב נקישה בדלת ופולאק ניגש לפתוח. זה שירזי, בא לשיחה עם המ"מ.
אתה יכול לדבר, אני אומר. למחלקה הזאת יש שני קצינים היום. שירזי נותר במקומו, שפוף ככלב שננזף.
זה בסדר, אומר פולאק. אני ממילא יוצא להתחמם בחוץ. הוא סוגר מאחוריו את הדלת. שירזי עושה צעד קדימה.
אני שומע אותך, דבר.
המפקד, הוא פותח.
בלי שום המפקד, אני חותך. פשוט דבר!
אני לא מרגיש טוב, המפקד!
יש עוד כמה שלא מרגישים טוב אצלנו. זאת לא קייטנה פה, מתגברים.
אני רוצה... אני מנסה, באמת... אבל יש לי כאבים כאלה למטה, בבטן...
בשביל זה יש חובש מחלקתי, קטעתי אותו. או שתיקח את-חפירה ותלך לפרדס!
אני רוצה להגיד... הוא מתנשם בכבדות פתאום. רציתי להגיד שלא סתם כאבים, המפקד. זה כאבים אחרים כאלה, שאני לא יכול לסבול... ידיו מתחילות לרעוד. מין כאבים כאלה שבאים מכאן, מלמטה... הוא מושך את החולצה וחושף את שיפולי הכרס, מרעיד כולו. "כאבים חזקים כאלה, אוווו, וחותך מבפנים כמו בסכין, אוווו....
לפני שהספקתי לעמוד על טיב הרעדה הזו, המתגברת והולכת, הוא כבר מתגלגל על רצפת העפר כשברכיו אסופות אל כרסו ויללותיו באות גלים גלים, קטועות ושרקניות.
תחושת הקבס מציפה אותי, אחר כך הזעם. אם החולירע עושה לי הצגה אז הוא מצליח ממש... לרגע אני קופא במקומי ללא הגה, ללא כל יכולת להגיב. אחר כך נפערת הדלת ופולאק מזנק לחדר, בוהה בשירזי המתפתל על הקרקע. מה קורה פה?! אני שומע אותו קורא לי, ואת עצמי אני שומע משיב כמו ממרחק: שום דבר רציני. שירזי עושה לנו הצגה.
רגע אחר כך הבנאדם כבר מתייפח, שעון בגבו אל הקיר, לופת את המימייה שהונחה בידיו. הראש הרחב, הכבד, מוטל על הברכיים. הכתפיים מרעידות בכל יבבה. יצאתי לקרוא לחובש שלנו. מחוץ לקירות החושה אוויר הבוקר, קריר ומרענן. אני נושם עמוק פנימה. מלחי מצטרף אלי בדרך למלכין. אנחנו מוצאים אותו בעמדה, שקוע בארגון ציוד החובשים. יש לך עבודה, אני אומר לו. בדרך חזרה הוא שומע מה עליו לעשות. בעזרתו של מלחי יעביר את שירזי לחובש הפלוגתי במפקדה. הוא יסביר שהבחור התמוטט, עבר התפרצות היסטרית. מ"מ 3, הוא ימסור בשמי, לא מוכן לקחת את האיש על אחריותו ולא רואה עצמו מוסמך לטפל בנושא. הוא יציע להעביר הכל לבדיקה במרפאה הגדודית.
אתם חוזרים אלי ברגע שגמרתם להסביר, אני מדגיש להם, ואתם לא מתעכבים שם לכלום, זה ברור?
בחדר פנימה הם כורכים את זרועותיו סביב צווארם, מוליכים אותו החוצה, ספק נדחף ספק נגרר, והוא מוסיף לייבב כתינוק מגודל. מרפק של מלחי, שמעתי אחר כך, השתיק אותו במחצית הדרך.
אנחנו שוב לבד. אם זאת היתה הצגה, מציין פולאק, אז יש לך ארטיסט רציני במחלקה.
זאת רק הצגה, אני פוסק, ומבחינתי הוא כבר שבוע לא במחלקה.
שולף את דפי ההסבר מהתרמיל אני פורש אותם על השולחן. הבנזונה סיפק לי את האבן האחרונה, זו שחסרה לי לגמור את המכתב בלילה. תודה על העזרה, שירזי, עכשיו כבר אשלים את החסר.
פולאק מתבונן בי, רוצה לשאול ומוותר. אם תצטרך אותי, הוא אומר, אני בעמדה שלי, חופר.
כמה רגעים אחר כך אני מסיים, מקפל את הדפים וחותם את המעטפה. עכשיו לחכות למלחי. ברגע שיחזור מהמפקדה הוא ייצא בשליחות עם המכתב ממני, ההסבר המושלם. מלחי יעביר אותו לגורלי, והוא גם ידאג שהאיש יקבל אותו ביד.

27 באוקטובר / אורח
שבת ראשונה יוצאת. פולאק, רחוץ ומסורק, כבר עזב את החושה בדרך לעמדה. עוד מעט, ברגעים המפרידים בינינו לחשיכה, יעשו אחרוני החיילים שלי את דרכם לשוחות. זוגות-זוגות יצפו באפילה היורדת לעיניהם. סמל המחלקה יעבור בין העמדות בודק נוכחות וכוננות. בדרך כלל אני שומר את הטקס הזה לעצמי. לא היום. יום ראשון של מנוחה, של הפוגה לרגע, מאז שחצינו את התעלה. וגם הוא מגיע לסיומו.
אני מצית שני נרות לבנים ועבים על טבלת השולחן. עוד מעט אגיף את הדלת, ואחריה התריס. אני קורא במכתבים של חגית. שני מכתבים. הראשון הגיע עוד כשהיינו על סאראטוגה ועד היום לא נמצא לי הזמן לקריאה של ממש. כתיבתה של חגית מפוזרת, קיצרת נשימה, כאילו גם היא לא מצאה לה מנוחה. בצהריים, היא כותבת, קברנו את שילוני. בקריאה ראשונה יכולתי לחוש בצמרמורת. איך הניחו לזה לקרות? אדם בגילו לא היה אמור להיות בקו הקדמי... והלאה, באותו מכתב: נסענו לבקר את עמוס בתל-השומר. הם עוד לא יודעים מה לעשות בקשר לרגל שלו, היא כותבת, אם יצליחו להשאיר אותה או לקטוע. עמוס, בן קבוצתה. היא כותבת שפינו אותו מהשטח במצב קשה. אני אומר לעצמי שהם, שם בבית, חיים את המלחמה הרבה יותר מאיתנו. אנחנו עוד לא ירינו ירייה.
המכתב השני רגוע יותר. משהו השתנה בתחושה. חגית כותבת מהמיטה של רותי ואני מחייך בעל כורחי. חגית במיטה של רותי ודן. אני עושה לרותי טובה, היא מסבירה. לפני יומיים הגיעה הידיעה על אפריים שנהרג בסיני. אתמול, היא כותבת, רותי החליטה לנסוע לבקר את מרגלית, לשבת איתה, לראות אם אפשר לעזור במשהו. כשחזרה ממנה, מחיפה, מאוחר בלילה, נכנסה אלינו, לחדר, לבקש שאבוא לישון איתה... זה היה משונה, היא כותבת. שתינו ביחד, בחושך, במיטה הזוגית שלהם. והלילה התברר לה שהיא הולכת לישון עם הילדים מהפעוטון שלנו, במקלט. אז פתאום אני מוצאת את עצמי לבד, במיטה שלהם... תאר לך את ההרגשה, היא כותבת. לבטח תצחק כשתקרא את זה.
אני לא צוחק. חוזר אחורה, לפגישה האחרונה שלנו בנווה-איתן, אני רואה אותה מהססת, נרתעת ללחוץ את ידו המושטת של פולאק ומסמיקה בגלוי. אני זוכר את המבוכה שירדה על שלושתנו. והזעם המאוחר, המתסכל, שלא חשבתי להכין אותה, ואותו, לפגישה הזו. חגית לא מזכירה את פולאק במכתבים שלה. הוא עצמו עוד לא קיבל מכתב, אולי גם לא יקבל. כמה בכלל יודעים שהוא נמצא פה איתנו? כמה בכלל יודעים שהגיע מלונדון?
פולאק הופיע אצלנו בליל שבת, היום השמיני למלחמה. איש ביטחון בשגרירות בלונדון שהחליט לעזוב הכל ולטוס לארץ. פחד שיפסיד את המלחמה, הוא אומר. נפגשנו בכניסה לחדר האוכל של נווה-איתן. הוא היה במדים, ללא נשק, תרמיל-צד של הצבא האמריקני תולה מכתפו. סיפר שנחת בלוד לפני שלושה ימים ומאז כבר הספיק לגלות שאיבד את היחידה שלו, מתרוצץ כמו מטורף ומנסה למצוא מישהו מוכר. כך גם הגיע אלי. לא הייתי צריך להציג את פולאק בפני המ"פ שלנו. כולנו הכרנו לאורך אותה תקופה, באותה יחידה בסדיר. ביקשתי שיהיה מ"מ נוסף אצלי, במחלקה. כבר התחילו לדבר אצלנו על ירידה לתעלה וכולם ידעו שדברים הולכים שם קשה. אם נגיע ללחימה, אמרתי, הייתי רוצה עוד קצין על ידי. גורלי נתן לי את החיוך הזה שלו. אין בעייה, אולמן, הוא אמר, אתה קיבלת את הקצין שלך. בתוך חצי שעה כבר חתם האורח על ציוד ונשק וסופח לפלוגה ג', למחלקה 3. אותו לילה כבר פרש את שק-השינה שלו לצידי תחת כפות התמרים של נווה-איתן.
אני זוכר אותו שרוע על גבו, ידיו תחת ראשו, עיניו פקוחות. לא הצלחתי להירדם והשתיקה נמתחה בינינו. לפתע הוא מדבר, שקט מאד. רציתי שתדע, גיא. אני כבר כמה ימים בארץ, אבל רק היום, אצלך, אני מרגיש כמו מי שהגיע הביתה.
לא ידעתי מה לומר. פלטתי לילה טוב, התהפכתי על הבטן וטמנתי את הראש בתוך השק. ארבעה ימים אחר כך, ביום שמחת תורה, המראנו בלילה לסיני, לשדה התעופה ברפידים. יום קודם שמענו ברדיו על כוח משימה הפועל בעורף האויב, ממערב לתעלת סואץ. המג"ד שלנו הצליח סוף-סוף למצוא לנו מקום במלחמה. היינו בדרך לאפריקה.

באותם ימים ליד הירדן הוא היה שקט מאד, מכונס בעצמו. מין שלווה עמוקה, מופנמת, שבלטה עוד יותר מול חוסר השקט באנשים שלי. פולאק נראה כמי שהגיע למנוחה ולנחלה. היה משהו מעורר קנאה בחיזיון הזה. אנשים שואלים אותי אם תמיד היית שתקן כזה, אמרתי לו באחד הלילות, ואני מסביר להם שהיית הרבה זמן בלונדון והספקת לשכוח את העברית.
הוא צחק. אני פשוט חוזר לעצמי, גיא. וזה לוקח זמן.
אותו לילה, עם הידיעות על הירידה לתעלה, כבר ניכר קוצר הרוח בכולם. לא בפולאק. ובערב למחרת הגיעה חגית לביקור. לא היה הביקור הראשון שלה אצלנו, אבל הפעם מצאה לצידי את פולאק. השתררה דממה מביכה. אילו טרחתי להרהר בדבר, אפילו לרגע, הייתי מקדים ומודיע לה. אולי הייתי מכין אותו לביקור כזה שתמיד בא במפתיע. עמדנו שלושתנו מחפשים את המילים. פולאק היה ראשון לדבר. שלום חגית! הוא הושיט יד שנותרה תלויה באוויר. אחר כך היא לחצה אותה מסמיקה.
אין לך שום סיבה לדאוג יותר, את רואה? מעכשיו יש מי שישמור על האיש שלך!
חגית משכה את ידה במבוכה. אני שמחה לשמוע, אמרה.
טוב, פולאק קד קלות, ועכשיו אני אשאיר אתכם לבד. נצא לעוד סיבוב לשמור על הכושר. אמר ויצא בצעדים מהירים אל שער המטע. חגית עקבה אחריו בעיניה עד שנעלם, אחר כך כבשה את פניה בכתפי. היית צריך לספר לי, אמרה.
מה יש פה לספר? אמרתי, גוער בעצמי.
לא משנה עכשיו, אמרה חגית. עכשיו כבר ממילא מאוחר.

כיביתי את הנרות על השולחן מניח לעיניים להסתגל לעלטה, לשוב ולאתר את חריצי הכסף הדקיקים, אלה המסתמנים באור הירח בחיבור המשקוף לדלת. בתוך רגע שוב לא יהיה החדר אפל כל כך ולא אזדקק לפנס לאסוף את הציוד לעמדה. שעה שאני קם ועומד מכבידה הלאות על העפעפיים, והשינה עדיין רחוקה מאד. ובשש סיור בוקר ראשון מערבה לכפר.

28 באוקטובר / גשר הפרקים
מעט אחרי שש כבר עורך אליאס את הכיתה בכניסה לכפר. הבוקר בהיר, יום טוב ללכת. אנשי החוד יוצאים בדרך לכפר הסמוך, עיזבת טהא, גם הוא נטוש מיושביו. אליאס צועד בחוד ואני מעט מאחור, מקפיד על רווחי התנועה. ריח ההדרים באוויר והדרך מתפתלת סמוך לעצי הפרדס. מפעם לפעם פורש מישהו מהטור לקטוף ולחזור למקומו. פרי של סוף עונה, קשה לקילוף ומעט חמצמץ, וטל הלילה מעטר את הקליפה. מלחי מציע תפוז ואני דוחה אותו, מצביע על הנשק. דקות אחר כך הוא שב ומציע לי אותו, הפעם מקולף. לא יכולתי לסרב. אנחנו לא ממהרים לשום מקום. מזמן לזמן אני עוצר אותם לבחון את המפה. סביבנו דממה קרירה של בוקר בארץ זרה, ריקה מאדם. אתה באפריקה בנאדם, אני משנן לעצמי. תחשוב על זה.
פלוגת המפקדה והמסייעת נפרשו מנקודת החצייה של תעלת המים המתוקים - גשר עץ בנוי פרקים-פרקים - ועד מפגש התעלה הקטנה והגדולה בדרך המלך, היא 'ציר מסיכה'. הסיור שלנו מגיע לסיומו בגשר שמישהו כבר הציב בסמוך לו שלט באותיות ענק: ברוכים הבאים לארץ הצוענים של רבינא! בפעם הבאה שנבוא הנה, פוסק וילנברג, הם יקחו מאיתנו דמי כניסה.
להקות ברווזים שייטו בצל העצים. אנשים במדים ישובים לגדת התעלה על כורסאות עזות צבע, חריגות להפליא בנוף. אווירה של פיקניק המוני, אני חושב, חסר דאגות. וזה לא משעשע. איש עוד לא הבטיח שהמלחמה הסתיימה באמת. סמוך מגשר-הפרקים קרס למים גשר האבן הישן ששימש למעבר הכפריים לפני שהמלחמה הגיעה הנה. לפני הנגמ"ש שקרס עם הגשר למים. עכשיו היינו תקועים כאן, על הלשון, יכולים לסמוך רק על עצמנו. לא היה שום דבר משעשע במצב הזה. באפריקה, מסכם אליאס, עוברים לחמורים. וצריך לתפוס מהר כמה כאלה לפני שגם הם נעלמים!

בגשר יכולנו להתעדכן במתרחש בארץ, בעולם החיצון. הקירבה לדרך המלך מזרימה שמועות לגיזרת הגדוד. כאן שמענו על פרישת תצפיות האו"ם בשטח, כולל אחת מצפון לפלוגה ב'. לקראת חזרה היינו צריכים להמתין לוילנברג שיגמור להעתיק את רשימותיו לפנקס כיס קטן, זה שנשא תמיד בכיס החולצה. יש לי חדשות בשבילכם, הוא מודיע, למי שעוד דואג מה יקרה לו אם הוא נופל בשבי. במסייעת אומרים שהודיעו על השבויים שלהם, אלה שבידינו. 1,265 שבויים מצריים, תארו לכם. עכשיו אנחנו יכולים להפסיק לדאוג, יש לנו מספיק להחלפה!
תמשיך לרשום, אני מורה לו כשאנחנו בדרך חזרה לכפר. תמשיך להחזיק אותנו בתמונה.
תהיה בטוח, אומר וילנברג. אני בתמונה כל הזמן.

בצהריים חוזרת המחלקה לשוחות להעמיק את החפירה עד שוחת-עמידה. בימים הקרובים, בישרו לנו, יגיעו שקי-הדיפון. עד אז צריך להסתדר במה שיש. למלחי ולי חיכתה עבודה רבה. כמחצית השעה אנחנו חופרים ברציפות, ללא הפוגה, עד לצלצול הטלפון. זה פולאק. קרה משהו, אני שואל, או שהחלטת לבדוק את הקו?
לא קרה שום דבר, הוא אומר. רציתי רק להזכיר את הפגישה שלנו. לבדוק אם זה עדיין כמו שסיכמנו. אפילו ביקשתי את המשמרת הראשונה הלילה, להקל עליך עד כמה שרק אפשר.
כמו שסיכמנו, אני מאשר. בשמונה אני אצלך. ואגב, הקפה על חשבוני. הגאזייה שלי נמצאה סוף-סוף, עם הקפה והסוכר. כך שאני אגיע עם הפינג'אן ביד.
טוב לדעת, הוא אומר. עכשיו אני לא אדאג שתירדם לי באמצע המשפט.
הקו דומם בידי. אני מחזיר את השפופרת לנרתיק וחוזר לחפירה.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
פולאק מתחיל לספר • סידרה בגימזו • נייר על החבל • בקשה חריגה • מטח פתאומי • חלל ראשון


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות