טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 5

רשימות יציאה • פלג אוהל • בשורה רעה • ערפל לגמרי אחר • קול קהיר בעברית • נהרי מסתער • פרק חמישי מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>>לפרקים הקודמים

30 באוקטובר / הרשימה
תחושת רווחה מסויימת. היום השלימו האנשים את העמדות ולקראת צהריים ניתן לראות אותם מתרגעים לידן, חלקם שרוע על גבו בעיניים עצומות ופנים חשופות לחמימות החורפית של השמש. השמיים צלולים. הכל יודעים ששקי-הדיפון בדרך ועימם איתי החפירה הגדולים. עכשיו זו רק שאלה של זמן עד שיגיעו. בינתיים, סביב לכפר, מותר להתרווח למנוחה ראויה ראשונה.
לקראת ערב שנינו בחדר הקצינים. רוכן לצד הגאזייה מוזג לנו פולאק קפה מהפינג'אן. אחר כך הוא פונה לפינתו. שנינו בכורסאות. אני מצית סיגריה. הוא נוטל לידיו את התנ"ך, פותח בסימניה שלו, פיסת נייר שנגזרה ממעטפת דואר אוויר, ושב לקרוא במקום בו עצר. מכל הספרים שהצליח להביא איתו מלונדון בחר להביא לכאן את התנ"ך, זה שחיכה לו כל הזמן בעליית-הגג של ההורים...
איך זה מתקדם? אני שואל. הוא מרים עיניים. לאט אבל מתקדם. כרגע אני עם משה רבנו בארץ גושן. מאד אקטואלי, אתה לא חושב? ובאמת רציתי לספר לך, אתמול הגיע לשוחה שלי הררנ"טיסט של גפני...
פישר.
אוקיי, שיהיה. ניגש ושואל אם הוא יכול להפריע רגע. הוא מספר שהיה לו ויכוח עם שניים ממחלקה שתיים, מהעמדה ליד. אחד מהם חובש כיפה, הוא אומר. בחור דתי שמסביר לו שזה הכל מהשמיים. זה שהגענו הנה, לארץ גושן. שזרקנו אותם מהכפרים שלהם בדיוק כמו שהם זרקו אותנו מהכפרים שלנו בארץ הזאת. שזה צדק משמיים, הוא אמר, על כל מה שהם עשו לנו. בגלל זה אין שום סיבה להרגיש לא נוח כשאנחנו יושבים לאכול בחושות שלהם. כל זה בא עליהם מהשמיים, הוא אומר.
ומה אתה אומר לו?
אני אומר שיגיד לבחור הזה עם הכיפה שיתחיל לאסוף מימיות, המון מימיות, ולמלא אותן במים, כי בשלב הבא, לפי החשבון שלו, מחכות לנו ארבעים שנה במדבר. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ממש כמו שהוא אומר.
ומה דעתו של פישר על זה?
הוא אפילו לא צחק, אתה מבין? מביט בי לרגע, ברצינות כזו, ואז הוא אומר: טוב, עכשיו בלי בדיחות. פתאום אני תופס שהאיש באמת רוצה לשמוע. אם אתה רוצה את דעתי, אני אומר לו, אז הבחור הזה עם הכיפה צריך להתחיל להתבגר. אני לא בטוח שהוא היה מרוצה מזה אבל הוא אמר תודה והסתלק.
ואז החלטת לקרוא על משה רבנו.
הוא צוחק. אני לא צריך צידוק היסטורי לארץ גושן, אם לזה אתה מתכוון.
אבל אתה לא מרגיש בנוח פה, בכורסא הזאת.
אתה יודע שלא.
סיימתי את הקפה בשתיקה, אחר כך את הסיגריה. פולאק חוזר לספר. תנ"ך בכריכת עור שדפיו דקים-דקים. אני הייתי מהסס לקחת איתי דבר כזה למלחמה.
דרך אגב, הוא אומר, מכיר איזה רפופורט אצלך? בחור יציב כזה שהולך עם עוזי.
הרגם שלי מהכיתה של אליאס. מה איתו?
הוא ביקש ממני לא לספר אבל אני חושב שאתה צריך לדעת. הגיע אלי לקראת ארוחת ערב, כשעמדנו לעלות מהשוחות, ואמר שהוא רוצה לדבר על משהו אישי. שאלתי למה שלא ידבר איתך, או עם הסמל. הוא אמר שיותר קל לו לדבר עם מישהו שלא מהמחלקה, אחד כמוני. אמרתי שאני שומע. אני רוצה להיפגש עם הקב"ן, הוא אמר. שאל אם אני יודע איפה אפשר למצוא אותו עכשיו, בזמן מלחמה. שאלתי למה הוא חושב שהוא צריך קב"ן. אני אגלה לך, הוא אמר, אבל אני מבקש שלא תספר. גם לא למ"מ. אני פשוט רוצה לשמוע מה אתה חושב.
לא הבטחתי לו כלום, ואני לא בטוח שהוא רצה לקבל הבטחה כזאת. הוא אמר: אני מפחד עכשיו, במיוחד בלילה. מת מפחד. בגלל זה אני רוצה לראות את הקב"ן. אני שמעתי מה קרה לשירזי ואני לא רוצה להגיע למצב שלו. ואני מרגיש שאני לא אוכל להמשיך ככה. שאני לא מסוגל להחזיק עוד הרבה זמן. אמרתי שאני מבין. שאני לא יודע איפה מוצאים את הקב"ן עכשיו אבל אני יכול לברר. אמרתי שמצידי הוא יכול לבוא ולדבר איתי כל פעם שהוא מרגיש ככה, אולי גם זה יעזור. אמרתי שבשביל פגישה עם הקב"ן הוא צריך לפנות אליך, או לחובש הפלוגתי. הוא אמר שהוא יודע אבל אולי אני אוכל לברר לו איפה אפשר לעשות פגישה כזאת. זה חשוב לו לדעת. אחרי שהוא הלך חשבתי על זה, ונדמה לי שמה שהוא רצה לעשות זה להעביר לך מסר."
הבנתי, אני אומר. וטוב שיש לאנשים שלי כותל, ערי. אני מתכוון לזה. אם רפופורט הגיע אליך אולי הוא לא היחיד שיבוא.
אם אתה מציע לי את תפקיד הכומר המוודה, הוא צוחק, אז אני מוותר. אני לא טוב בזה.
בסדר, בנאדם. אני אטפל ברפופורט, בלי למהר. ולא שמעתי ממך אף מילה על הקב"ן.

ישיבת הסגל, כדרכו של המ"פ, התארכה לתוך הלילה. בסיומה אני בדרכי חזרה לשוחה עם בשורות טובות ובשורות אחרות. גורלי מבשר לנו שהוחלט להתחיל ביציאות הביתה. עשרה אחוז מהפלוגה החל ממחרתיים, הראשון בחודש. יש להכין רשימות יציאה בכל מחלקה. קצינים ומש"קים יוצאים בסיבוב נפרד וברשימה נפרדת. סדר הרשימה, כמו תמיד, לפי הוותק. דרור, הסמ"פ, יהיה הראשון. אחריו מגיע תורי. וזה חמישה ימים מהיום, לפי החשבון שלי. בעיצומה של ההמולה אני מבקש לדעת מי יכין את רשימת היציאות של הקצינים. חליבה, הרס"פ, מתנדב. יש איזה בעייה, אולמן? נימת קולו של גורלי גורמת לאחרים להשתתק.
רציתי להזכיר שיש לנו כמה אורחים בפלוגה, גם בין הקצינים. וכאורחים אני מציע לשבץ אותם בראש הרשימה.
אתה מתכוון לפולאק, אומר גורלי.
הוא ועוד כמה.
אני מסכים עם אולמן, אומר טנא, מ"מ 1. גם אצלי יש קצין כזה, מסופח. הוא יושב פה בינינו, למי שעוד לא מכיר את אורי. הסגן שצורף לטנא מחייך במבוכה. הוא נראה צעיר מכולנו.
מה שמזכיר לי, גורלי פונה אלי. למה אנחנו לא רואים את הקצין שלך איתנו כאן?
שאלה במקומה, אני חושב. לא שמעתי שמישהו הזמין אותו, אני אומר.
גורלי נד בראשו והחיוך הדק כבר על שפתיו. זה נכון. אף אחד באמת לא טרח להזמין אותו. ועם כל הכבוד לאורחים שלנו הם לא יוצאים מפה ראשונים. אנחנו הולכים עם הנוהג המקובל במקרה הזה: יוצאים לפי הוותק. מי שהצטרף אחרון יוצא אחרון. ואם אתה חושב לוותר על התור שלך, אולמן, אתה יכול רק לזה שבא אחריך, לא לאף אחד אחר.
אילו הסכים לבוא איתי, אני חושב, אילו ישב פה בינינו, אולי לא הייתי נדרש למלחמה הזו בשבילו. אבל פולאק מסרב לבוא. אני לא אוסיף שום דבר בישיבות האלה, הוא אומר. כל מה שאני רוצה זה לגמור את המלחמה הזו יחד איתכם, זה הכל. עכשיו, בדרך לשוחה, אני כבר יודע שהוא יסגור את הרשימה. מישהו כבר ידאג לזה...
קרוב לעמדה אני סוטה מעט הצידה, להעיף מבט בזו הסמוכה לשלי. השוחה של רפופורט. משהו לא בסדר, אני חושב. כאילו משהו חסר. כורע על שפת החפירה אני מאמץ את עיניי ורואה. על יותר ממחצית העמדה נפרש פלג-אוהל, יריעת ברזנט שנמתחה מצד וצד וקובעה לקרקע.
אייזנר! אני לוחש. רפופורט!
מה קורה?! ראשו של אייזנר מופיע בפתח.
איפה רפופורט?
הוא ישן. זאת לא המשמרת שלנו עכשיו...
מה, לכל הרוחות, פרשתם פה על העמדה שלכם?!
זה פלג-אוהל.
אני רואה שזה פלג-אוהל, בנאדם. מה פתאום פרשתם את זה על העמדה אני שואל?
זה הרעיון של רפופורט, לא שלי. ניסיתי להסביר לו שלא עושים דבר כזה אבל זה כמו לדבר לקירות. אז הוא פרש את זה מעל החלק שלו. החלק שלי נשאר פתוח, אתה רואה.
בסדר, בסדר: עכשיו תקשיב לי. אתה מעיר את רפופורט ודואג שיהיה צלול לגמרי, מבין? אחר כך אתה עובר לשוחה שלי ומחכה לי שם עד שאני מגיע. ועוד דבר. בזמן שאתה נמצא שם אני רוצה שתעשה לי טלפון. המכשיר שמחובר ביני ובין פולאק, הקצין. תשאל אותו מתי הישיבה השנייה שלנו.
הישיבה השנייה שלכם...
בדיוק.
הוא נעלם באפילה למטה לשלוף את רפופורט משנתו.

מה זה צריך להיות, תגיד לי? אני מורה על הברזנט המתוח מעל לעמדה.
רפופורט מכווץ אל עצמו, מרעיד בקור. למה אתה מתכוון? הוא לוחש.
לפלג-אוהל אני מתכוון. מה זה צריך להיות?!
מין כיסוי כזה, אתה יודע... מעל העמדה.
ומה הוא עושה לדעתך, הכיסוי הזה?
כל מיני דברים... זה נגד הטל, בלילה. שלא יהיה רטוב. שהנשק לא ירטב בתוך העמדה. ונגד הקור בחוץ. וגם להסוואה...
הסוואה, אני חוזר אחריו. ולמה רק מעל החלק שלך? למה החלק של אייזנר פתוח?
הצעתי לו אבל הוא לא הסכים.
אולי הוא חשב שצריך להשאיר גם מקום לירות ממנו, מתוך העמדה. ומקום לצאת החוצה, מתי שצריך לצאת.
כן... אולי.
שאול, אני אומר לו, אנחנו כבר לא טירונים. מה אתה חושב יקרה אם המצרים יחליטו לעלות עלינו? להסתער עלינו מכאן, ישר ממול?
הוא מרכין ראש לחזה, שותק.
אנחנו ננסה לעצור אותם, שאול. כל אחד בשוחה שלו יכוון ויפתח באש.
הוא שותק.
עכשיו תגיד לי, באמת, אתה מסוגל לירות מתחת לברזנט הזה? אתה מסוגל לצאת החוצה ולהסתער?
רציתי לדבר איתך על זה, הוא אומר. פשוט לא ידעתי איך, אתה מבין... זה בקשר לעיניים שלי.
העיניים? אני תוהה. פולאק לא הזכיר שום דבר בנוגע לעיניים.
יש לי בעייה בחושך. הם קוראים לזה עיוורון לילה, הרופאים... לא רואה שום דבר בחושך כשאני בשמירה. לגמרי עיוור!
בשביל זה יש משקפיים, שאול. שנוכל לראות גם כשיש לנו בעייה בעיניים.
זה לא משקפיים רגילות, אתה מבין. אני צריך מיוחדות כאלה, עם עדשות מיוחדות.
ואתה לא לקחת אותן איתך, זה מה שאתה אומר לי?
אני דווקא לקחתי. הם היו עלי כשעלינו על סאראטוגה והם נשברו לי בקפיצה לתעלה. היה כל כך חשוך שם, אתה מבין, והיא היתה הרבה יותר עמוקה ממה שחשבתי...
בסדר, אני קוטע אותו. ולמה לא באת לספר לי את זה עד היום?
איך יכולתי לדעת שאנחנו הולכים להתחפר פה לכל כך הרבה זמן. חשבתי שאם מדובר בכמה ימים אני כבר אסתדר...
ואז החלטת למתוח פלג-אוהל מעל השוחה שלך.
אמרתי לעצמי שאם אני לא רואה אותם אז למה שהם יראו אותי...
לרגע לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. אתה מוכן לחזור על זה, שאול. על מה שאמרת לי עכשיו.
הוא לא מביט בי. אני חשבתי שאם... אני לא יכול לראות אף אחד אז למה שמישהו יראה אותי.
צמרמורת חוצה את גבי. אני נזכר בהתפרצות של שירזי על רצפת החושה. מתי זה היה? לפני יום, יומיים? ועכשיו רפופורט. מה לעזאזל קורה לאנשים האלה? האנשים שלי.
תקשיב לי, העייפות מכה בי לפתע, אנחנו מתחילים לצאת הביתה, אתה שומע? לחופשות. הראשונים יוצאים בעוד יומיים, וזה פחות משלושים-ושש שעות עכשיו. אתה יוצא ראשון אצלנו, שאול. ראשון במחלקה. ואני רוצה שתנוח בבית, תאכל טוב, תישן טוב, ותחזור אלינו כמו חדש, אתה מבין? כן, ואתה מביא איתך זוג משקפיים חדשות, שתוכל לראות בלילה בדיוק כמו כולם.
ביני לבין עצמי אני מטיל ספק בסיפור. מה שהייתי שמח לעשות זה להטיח אגרוף בפרצוף הזה. לנער אותו במקומו. רפופורט מתאמץ להחניק את הבכי אבל אני לא מצליח לחוש כלפיו דבר, גם לא מעט מן הרחמים. עכשיו בוא נוריד את הברזנט הזה יחד, אני אומר לו. זה יקח לנו כמה שניות ואני בטוח שתרגיש הרבה יותר טוב בלעדיו.
יתדות האלומיניום הקצרות נשלפות ללא מאמץ. אחר כך הוא מגלגל את פלג-האוהל ומקפל בחופזה.
מתי המשמרת שלך?
מאחת-עשרה... אחת-עשרה עד שתיים. קולו מתייצב.
אני מציץ בשעון. לא נשאר לך הרבה, שאול. קדימה. קפוץ לשק! הוא ממהר להעלם בבטן השוחה. פלג-האוהל נותר בחוץ, חבילה קטנה וכהה מוטלת לרגלי, על שפת העמדה. אני בועט בה קלות, בקצה הנעל, והיא גולשת פנימה, לתוך החפירה, כאילו מעולם לא היתה.

אייזנר מחכה לי בשוחה, המקלעון מוצב לפניו עם קנה למזרח. בסדר, אני פוטר אותו, אתה משוחרר.
אנחנו מחליפים מקומות. אני בפנים, הוא בחוץ.
הסגן מציע שזה יהיה מחר בשמונה, הוא אומר. אני לא מבין. הקצין, הוא מסביר. אתה ביקשת שאני אשאל אותו בטלפון. הבנתי, אני אומר. כבר הספקתי לשכוח. הוא מציע שזה יהיה בשמונה, הישיבה שלכם, בגלל שיש לו השכמה מוקדמת. בשש הוא יוצא לסיור. הוא אומר שאם זה לא נוח לך אתם כבר תמצאו פיתרון...
אני מוצא את עצמי מחייך. חיוך עגום אבל בכל זאת. טוב לדעת שמישהו עוד מצליח לשמור על ההומור בחור הזה. בסדר, אני אומר לו, לילה טוב. ובן-הזוג שלך, אייזנר: שים עליו עין. בלי שירגיש, אתה מבין, אבל מקרוב.
אני מבין, הוא אומר ונבלע בחשיכה.

31 באוקטובר / שבוי
עם ערב מרפים האנשים שרירים, מתענגים על רגעים אחרונים של טרם כניסה לעמדה, מכינים עצמם לשעות השיעמום הארוכות, ללאות, למאבק בתרדמה, לטעם היקיצה למשמרת על השינה הטרופה שקדמה לה וזו שתבוא בסופה. פולאק, מקדים כדרכו, כבר יצא את החדר. מבחוץ צלילים צורמים של טרנזיסטור ומשהו מוזר. הקול דובר עברית, ברור ורם, כמעט צעקני. יש לנו מספר טרנזיסטורים במחלקה ועד היום לא הצליח גם אחד מהם לקלוט שידורים משלנו. לא בבירור או בעוצמה מספקת. עד היום זה רק וילנברג, בעקשנות האופיינית לו (ואולי רק בגלל האוזנייה הצמודה לאוזן), שמסוגל להאזין לשברי הקולות הקטועים, המרוחקים, ולרשום לעצמו בפנקס...
בצהריים הגיע אלי דרור, הסמ"פ, עם מברק שהתקבל במפקדת הגדוד. מחר, נאמר בו, תתקיים הלווייה לראובן ענבר בבית העלמין של המשק. מאותן ידיעות שהיו אמורות להגיע, בסופו של דבר. שמתכוננים לקראתן. בבוקר שבו יצאנו לשדה התעופה, להמריא דרומה, עבר אצלנו מישהו מהמשק וסיפר שראובן נעדר. מהטנקיסטים שלחמו בגיזרת התעלה. זה עוד לא רשמי, הוא הסביר לי, מחפשים אותו בשטח, ואנחנו יודעים שיש שם באלגאן אחד גדול. אפשר לקוות שהוא יתגלה פתאום, במקום אחר, באיזו יחידה אחרת. אולי אפילו בין השבויים. אתה יודע שיש אצלם שבויים משלנו.
המחשבה על ראובן כשבוי הלמה בי כמו אגרוף פתאומי. אני הכנתי את עצמי לבשורה הרעה מכולן.
חבר שלך? הקשה דרור, מהקבוצה?
לא מהקבוצה אבל מישהו קרוב.
ראובן, צעיר ממני. היכרות שנולדה עם המשמרות הארוכות שעשינו בשדה, רחוק מהבית. הקירבה הבלתי צפויה של זרים שהופכים לידידים.
מה שאני רוצה להגיד, אמר דרור, זה שאתה תצא במקומי הביתה, מחר בבוקר. חשבתי שאם תצא מוקדם תוכל להגיע בזמן.
לא ידעתי אם אני באמת מעוניין להגיע בזמן. היציאה המיוחלת הביתה היתה בן רגע למשהו אחר, שונה לגמרי, אבל לא ציפיתי שיבין. בסדר, אמרתי. קשה להאמין שאני מסוגל להספיק, אבל צריך לנסות. לפחות זה.
אם ציפה לתודה נראה שהתאכזב. תזמין לעצמך השכמה לחמש-וחצי, אמר ופנה ללכת. אנחנו נדאג להוציא אותך לגשר באור ראשון.
הוא שכח את סיור הבוקר, דרור. את פתיחת הציר. שכח שאסור לעלות על הדרך לפני שנמצאה נקייה. ואולי אתה לא יודע, דרור, שסיור הבוקר עם פולאק והכיתה של גפני יצא באיחור של שעתיים בגלל הערפל. אולי היית בעולם החלומות אותה שעה בזמן שכולנו עמדנו בשוחות, בכוננות עליונה, מבלי לראות גם מטר קדימה בערפל. אולי אתה לא יודע, דרור, שרק בעשר הסכמתי לאנשים לצאת מהעמדות, לתקוע משהו לפה ולחזור. ושסיור הבוקר חזר רק בשתיים - ארבע שעות באיחור - ופולאק, שהוביל את הטור, צנח לתוך הכורסא בחושה ואמר: זה לא ערפל מהסוג שהכרנו, גיא. משהו אחר לגמרי. אתה הולך וחושב שככה מרגיש מי שטובע, איך שהדבר הזה סוגר עליך! כמעט נתתי להם פקודה להחזיק ידיים, תאמין לי, אם היו חוטפים לי מישהו בדרך אף אחד מאיתנו לא היה מרגיש!
לקראת צהריים החל הערפל מתפזר ומעט אחרי אחת זרחה עלינו שמש קייצית מתוך שמיים כחולים. כאילו לא היו דברים מעולם.

מחוץ לחדר, סמוך לקיר החושה, מצטופפת הכיתה של אליאס על ספסל מאורך ומאזינה לקולות מן הטרנזיסטור. אני מתחיל לתפוס: זה קול קהיר שמשדר בשפה העברית, והקריין אומר שזה שידור מיוחד בשביל הכוחות הציוניים על אדמת מצרים. משדר תעמולה שלהם, פשוט ככה, אבל האנשים, כך נראה, נהנים להאזין לשפה העילגת, למישגים בהיגוי, בתחביר. אני פונה לחזור לחדר פנימה כשפרצי הצחוק גוועים באחת. עוצר במקומי אני שומע משהו בנוגע לשבויים הישראלים, ורגע אחר כך זהו קול אחר שמדבר מהמכשיר. קול שונה, מונוטוני, איטי בדיבורו. בחוץ משתררת דממה. זה חייל ישראלי, אנחנו מבינים. שבוי ישראלי ברדיו קהיר שמדבר על הניצחון המצרי הגדול במלחמה, על התוקפנות הישראלית שהוכתה מכה קשה, על כיבוש קו ברלב האדיר ועל כך שאם הפולשים הציוניים לא יסוגו מרצונם הם יסולקו בכוח מעל האדמה המצרית.
הקול נדם. רוכנים סביב המכשיר מנסים האנשים להתגבר על תדהמתם. קולו של הקריין חוזר: זה היה השבוי הישראלי שמעון אוחנה. עכשיו האזינו לשבוי הישראלי דוד נהרי!
הקול החדש, גבוה ושביר מקודמו, מופרע מיד אחרי המשפט הראשון. מישהו צועק מהספסל: צריך לקרוא לנהרי, בניאדם! צריך להביא את נהרי שלא יפסיד את זה! בבת אחת הכל מתפרצים וצועקים. שניים כבר בדרך לעמדות, שלישי דוהר אל אגף המחלקה. שעון אל קיר החושה אני מאזין לקול החרישי ברדיו, מרעיד לעיתים ונקטע כמי שמבקש אוויר לנשימה.
הוא אמר שהוא בשבי, צועק מישהו מהחבורה סביב המכשיר, הקרוב משפחה שלו - נכון שהוא אמר?!
זה יכול להיות עוד נהרי, מרגיע אותו אחר, יש הרבה נהרי בצבא שלנו!
אחר כך זה נהרי שלנו שבא בריצה. תנו לו לשמוע! קורא מישהו והחבורה מתפצלת, מפנה לו דרך למכשיר. נהרי קופא במקומו, פניו השחומות מאפירות לעינינו ממש. הוא חוטף את המכשיר בשתי ידיים, מציב אותו מול עיניו כמו ביקש לראות מה שיוכל רק לשמוע. סביב סביב ננעצות בו כל העיניים. אחר כך הוא פולט חרש: זה הוא... דוד... זה דוד! ואז מונפות שתי ידיו גבוה חופנות את הטרנזיסטור בתוכן. הוא חי! הוא חי, בני כלבה! דוד חי, בניזונה מחורבנים! ואתם לא תהרגו אותו יותר, אתם שומעים?! קולו האדיר עובר בכפר מקצה לקצה. אתם לא תוכלו להרוג אותו יותר, נבלות שכמותכם!
הוא משתתק והמכשיר באוזנו. הקול חוזר בשינויים קלים על מה שאמר זה שקדם לו. אותה תוכחה, איומים, הכרזות ניצחון. קול מוכה, כנוע, קורא מן הנייר דברים ששיננו לו היטב. פניו של נהרי מאפירות עוד יותר. המכשיר מונח בידיו כחפץ זר ועיניו נעוצות בו קרועות לרווחה. מה הם עשו לו?! מה הם עשו לו שם?! הזעקה מרתיעה את האנשים אחורה. נהרי מתנשם בכבדות. די! הוא צורח, פתאום מתנשם בכבדות. דייייי!!! אני צועד קדימה מושיט לו יד. זה בסדר, נהרי. בוא, אני אחזיק את זה.
הוא מתעלם ממני, עיניו רתוקות למכשיר. אני אשבור את זה, הוא מתנשף. אני אשתיק את זה...
עשיתי צעד נוסף אבל הוא מהיר ממני. כמי שנורה מתוך לוע תותח הוא מתפרץ בכיוון לעמדות, שועט מזרחה. אחריו! אני קורא להם, דוהר בעקבותיו. לעצור אותו, בניאדם! לעצור אותו!!!" הזעקה מהדהדת באוזני חלולה, נואשת. אנשים מזנקים אחרי, מצטרפים למרדף. האיש יכול להמשיך הלאה, במורד, לעמדות שלהם! גרוע מזה: הוא מסוגל לפתוח עליהם באש, מהעמדה שלו... אם הוא שובר לי את המכשיר, נוהם מסיקה מאחורי, אני שובר לו את הראש!
נהרי עוצר מעט מעבר לשוחה שלו, ממש בנקודה בה מתחיל המורד לגלוש לתעלה למטה. שם, חשוף לעיני כול, הוא עומד ומחרף את האויב הלא-נראה, האויב המחופר בסבך שמעבר למים. אתם לא תגעו בו, חארות! אתם לא תעיזו! הוא שואג ומנופף בידו הקמוצה, זו הסוגרת על הטרנזיסטור. אם אתם נוגעים בו אני יורד ומולק לכם את הראש, אתם שומעים אותי?! אחד-אחד אני מולק לכם!!!
שעה שהסתערנו עליו, להפיל אותו ארצה, הוא ממשיך לצרוח והמכשיר משדר שירי לכת ערביים מאגרופו. אנחנו גוררים אותו לתוך העמדה פנימה ומסיקה כבר חוטף את הטרנזיסטור מידו ומשתיק בסיבוב כפתור. בדממה הפתאומית כולנו דחוסים בחלל הצר וגופו של נהרי מזדעזע בבכי. מה הם עשו לו שם, הוא מקונן. מה הם עשו לו...
מאוחר יותר מסביר לי אליאס, המ"כ שלו, שמדובר בבן-אחיו של נהרי, שריונאי בסדיר ופחות משנה בצבא. היו שמועות שהוא בשבי, הוא אומר, אבל אף אחד לא ידע על בטוח עד לשידור הזה אצלם, בקול קהיר. עכשיו כולנו יודעים שהוא שבוי שלהם. גם נהרי יודע. הלילה הוא יוכל סוף-סוף לישון בשקט.
והוא צריך את זה, אני אומר.

יוצא מישיבת הסגל לרוח הקרירה, המלטפת, אני מניח לעיני להסתגל לחשיכה. הכפר דומם בשנתו. אני מקרב את מחוגי השעון אל עיני. מאוחר. פולאק כבר מחכה לי, אני חושב, נזכר ביציאה הביתה, בעלייה לבית העלמין. הלילה נצטרך לוותר, אני אומר לעצמי. למי יש כוח לעוד סיפור היום. ואיך בדיוק אני אומר את זה לפולאק? דבר ראשון השוחה שלי, אני חושב. עד שאגיע אליה אולי תימצא לי תשובה.
סמוך לעמדה נמלכתי בדעתי, פונה בכיוון השוחה שלו. פולאק עומד על משמרתו, פניו לדרום. קרוב יותר, לפני שגלשתי פנימה, לצידו, אני מתרשם מקירות הדיפון בהם כבר הספיק להקיף את עצמו. כולנו מילאנו שקים והוא היה צריך לעשות את מלאכתם של שניים. לא יכולתי שלא להתפעל.
יום קשה, מה? הוא אומר. ואני מנחש שלא תתנגד לכוס קפה. בזמן שהוא קופץ לחדר להרתיח לשנינו פינג'אן אני מצלצל לעמדה שלי בטלפון-שדה. מלחי עושה את המשמרת הראשונה היום והוא ממהר לענות. שקט לגמרי פה, הוא אומר. מאיפה אתה מדבר, מהמפקדה?
לא, כבר גמרתי שם. עכשיו תקשיב, אני בעמדה של פולאק ויש פה כמה דברים לסגור לפני שאני יוצא הביתה. הוא מחליף אותי כאן, אתה יודע. אני עוד אדבר איתך על זה.
הבנתי, אומר מלחי. אחד שתופס מהר.
יכול להיות שזה יקח פה זמן, אז אתה יודע איפה למצוא אותי.
ברור לגמרי, הוא אומר ואני מנתק..
רגעים אחר כך כבר חזר פולאק למקומו מוזג לנו קפה. אנחנו לוגמים בשתיקה. היה אצלי רפופורט, הוא אומר, לספר לי שהוא יוצא הביתה. איזו מקריות, מה? הרבה יותר טוב מפגישה עם הקב"ן.
אם הוא ציפה לתגובה זו איננה באה.
שמעתי ממנו על הפגישה איתך, בלילה. סיפר שבאת לו מהשמיים. הוא בטח מחייך לעצמו שם, בחשיכה.
אולי הוא גם סיפר לך על הפלג-אוהל שהוא מתח מעל השוחה שלו, או שאת זה הוא שומר לעצמו?
פלג-אוהל? הוא משתומם. מה זה צריך להביע?
אתה צדקת, ערי. הייתי צריך לדבר איתו, ומהר. המוקיון החליט לסגור את עצמו בשוחה שלו, פשוט ככה. לא רואה ולא נראה.
אולי הוא באמת צריך פגישה עם הקב"ן.
היית צריך לראות את זה בשביל להאמין, אני אומר.
ואז החלטת להוציא אותו הביתה, מה? ראשון במחלקה.
גם אני יוצא מחר. התכוונתי לדבר איתך על זה.
אני יודע. רפופורט סיפר שהוא יוצא איתך. ואם מתחילים לצאת זה טוב לכולנו. אולי המלחמה נגמרה באמת.
זה קשור לבחור שהכרתי, במשק. אני צריך לצאת להלווייה.
אני מבין.
והייתי רוצה שתחליף אותי במחלקה, אני אומר. בכל המובנים.
אם זה אומר לפקד על המחלקה שלך אני לא יכול להסכים. יש לך סמל מחלקה, גיא, ואני אשמח לעזור לו בכל דבר, אתה יודע.
ואתה לא מוכן לקבל את המחלקה לשלושה ימים, בהעדרי.
אתה יודע שלא.
רק כעוזר לסמל שלי, לשקד.
אם הוא ירצה בזה.
ואתה נשאר פה, בעמדה שלך.
ממש ככה. את שקד תוכל להעביר לעמדה שלך בינתיים. יש לנו טלפון בינינו, במקרה שהוא ירצה לדבר.
אני מבין, ערי. זה לא אומר שאני אוהב את זה אבל אני לפחות מבין. סיימתי את הקפה.
אני בטוח, הוא צוחק. ורפופורט סיפר לי על מה שקרה עם הטרנזיסטור.
המקרה העצוב של נהרי, כן.
הוא אומר שעצרת אותו. שאתה השכבת אותו בסוף.
היינו שלושה או ארבעה. אני לא הייתי עוצר את אמנון נהרי לבדי.
חבל שלא הייתי שם, איתך. אני מתכוון לזה.
הייתי שמח לוותר על התענוג... כאילו התחלתי לנהל פה בית משוגעים.
פולאק פורץ בצחוק. מצטער, הוא לוחש, אני לא נותן דוגמא טובה לשאר השומרים.

לילה בהיר וקר. אם מחכה לי ערפל בבוקר אני לא אקדים לצאת מכאן. בינתיים אין סימן, בשמיים או בכל מקום אחר. אלא שזו עדיין לא השעה. אם יגיע הוא יבוא מאוחר יותר, בשעות הקטנות.
מתחילים להרגיש את הקור, אומר פולאק. בכפות הרגליים. קולו נשמע כאילו בא מרחוק. למה שלא תשב, גיא. תרגיש בנוח. אני עומד כי זה הג'וב שלי. באותו כסף אני עושה את זה גם בשבילך.
קורס לתוך השוחה פנימה ידי מגששת אחר המצית. סיגריה אחרונה, אני חושב, לפני השק-שינה.
ואחרי כל זה, הוא אומר, אני חושב שאין לך כוח לסיפור הבא שלי. זה בסדר גמור, אני מבין. מחר באוטובוס יהיה לך את כל המדבר לשינה. אני רציתי לספר לך על מנצור בגלל שבאיזה מקום זה קשור לכל ההפתעות הקטנות האלה, אתה יודע. של אחד כמו שירזי, או רפופורט. או זה שהשתולל לך שם עם הטרנזיסטור...
נהרי.
נהרי כזה, כן. דברים שנופלים עליך פתאום מהשמיים, בלי שום הכנה מוקדמת. שאף פעם לא תצליח להתכונן לקראתם. מנצור הוא סיפור כזה. גם היום, מתי שהוא חוזר אלי, תמיד זה בא עם הדקירה הזו בפנים, בשיפולי הבטן. ואחריה אני תמיד שומע את עצמי מקלל בלחש, משהו כמו 'אידיוט שכמוך!', או 'מטומטם', ותאמין לי: אני מתכוון רק לעצמי.
עכשיו הצלחת לסקרן אותי.
כן. ולחשוב שדווקא הפרצוף העקום של מנצור, עם החיוך העקום הזה שלו, יחזור אליך כמו גזירה רעה. כמו איזו צלקת ישנה שמישהו דואג לגרד בשבילך כל פעם מחדש...
כמו המכתב של אהרוני?
כמו המכתב של אהרוני, אבל לעיתים תכופות יותר. לא משהו שבוחרים בו, אתה מבין. זה פשוט בא..
בסדר, פולאק. אני שומע.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_____________________________________________________________

בפרק הבא:
סידרה בג'וערה • חורף קשה במיוחד • הודעת כוננות • המחלקה איננה • אנדרטה לגליל טואלט

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות