טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 6

סידרה בג'וערה • חורף קשה במיוחד • הודעת כוננות • אנדרטה לגליל טואלט • פרק שישי מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>>לפרקים קודמים

31 באוקטובר / מנצור
הסיפור של מנצור, אומר פולאק, מתחיל בסידרה בג'וערה. הפרק הבא אחרי גימזו, אם תרצה. אחרי המכתב של אהרוני. ג'וערה חיכתה לנו בהמשך. אותו חורף, אותם גשמים בלתי פוסקים ואותו בוץ ארור שמזהם הכל. אתה הרי מכיר את ג'וערה. גבעות חשופות כאלה, סלעיות, מכוסות צמחיה קוצנית.
אבל ג'וערה היתה שונה לגמרי מגימזו. ביום יפה, אם טיפסת לקומה העליונה של המבצר, ראית את כל העמק לרגליך. ואחד מאותם משקים שם, למטה, דומה כל כך לבית שלך. הייתי מטפס לשם בכל רגע פנאי. כל רגע שמש... המחנה הישן היה נטוש, מלבן עזוב של מבנים ריקים. הקמנו מאהל בשולי המחנה, על שטח ששימש בעבר כמגרש מסדרים. אבני, המ"פ, התעקש לא להתמקם בבתי האבן למרות
הקור והגשם, ואולי דווקא בגללם. זאת היתה טירונות, אתה זוכר, וטירוני צנחנים צריכים ללמוד הכל בדרך הקשה. קרוב לחודשיים בתנאים כאלה, במזג אוויר כזה, בלי הפוגה של ממש. 'בזמנים כאלה', היה המ"פ מטיף לנו, 'אתם לומדים הכל על האנשים שלכם. כאן אין יותר בלופים, מה שרואים זה בדיוק מה שיש'.
אהרוני היה החייל הטוב שלי ומנצור היה ההיפך הגמור. החייל הרע בכל המובנים, והדימוי התלבש עליו מהתחלה. החיילים היו אומרים: 'מנצור ידפוק את האמא שלו אם זה מה שיעזור לו בחיים'. והשמוק ידע לא לחצות את הגבול, לא למתוח את הרצועה יותר מדי. מאלה שמסוגלים לשקר לך ישר בעיניים, בלי שום נקיפות מצפון. לזרוק את האשמה על אחרים. ותמיד באדישות הזו שלו, המופגנת. צורי, הסמל שלי, דחק בי בכל הזדמנות: 'אני מכיר את האדישות הזאת, פולאק. אנחנו צריכים לקבור אותה מהר, לפני שהיא מתחילה להתפשט'. המ"כים רצו לקבור את החיוך שלו. החיוך הקבוע של מנצור, לגלגני כזה ומעוקם כמו במתכוון. הם ראו בו עלבון אישי. בהיר ותמרי, שני המ"כים שלי, היו יושבים בגמר אימוני הלילה לתכנן ביניהם את טקס הקבורה. והם פנו אלי יותר מפעם שארשה להם לעשות את זה. צורי לא טרח לבקש. הוא חיכה להם באוהל המ"פ, יושב ליד מנורת הנפט על שולחן השדה. לשם הם היו חוזרים עם התשובה שלי, והיא תמיד היתה שלילית. אני לא האמנתי בעונשים מהסוג הזה. חשבתי שאפשר לפתור דברים כאלה בדרכים אחרות. הייתי מ"מ שקיבל לידיו מחלקה בפעם הראשונה, אתה יודע. ואף פעם לא הייתי איש חברה מוצלח במיוחד. בסיומו של כל יום בשדה הייתי מוותר על המפגש המסורתי בין הסמ"פ והסגל, על הקפה והרכילות הפלוגתית, הכל בשביל כמה רגעים בחמימות של אוהל הסיירים. צורי, אני בטוח, היה מנצל את ההזדמנות להתאונן באוזני כל מי שרק היה שם שרק בגלל המ"מ הזה שלו, יפה הנפש, טירון מושתן אחד עוד יצליח להרוס לו את כל המחלקה. צורי דאג שכולם יידעו את דעתו בעניין, כולם להוציא את המ"פ. את אבני הוא נזהר להשאיר מחוץ לתמונה. והמילה של צורי היתה שווה הרבה. הוא היה גדול, חזק ומשופשף. אחד שכבר ראה יותר מפעולה בשטח אויב. בגדוד, למדתי לדעת, מבטאים את השם שלו ביראת כבוד. כל זה , הייתי מתדיין ביני לבין עצמי, עדיין לא מספיק משכנע בשביל להוציא את המחלקה שלי לטקסים הפאגאניים שלו. לא אני.
ואלה ימים של חורף קשה במיוחד. הגשם קידם אותנו כבר בעלייה לגבעה, בשער המחנה, והוא המשיך לרדת ללא הפוגה מכה במאהל החשוף, רודף אותנו ביציאה לשטח ובחזרה מהגבעות. אימון יעד מבוצר בתעלות מוצפות מים, מתבוססים בבוץ, הידיים לא נשמעות לך בקור הזה, ברוח, הנשק נסתם. האצבעות נוקשות מדי לטפל בתקלות. החיילים עמדו במבול יום ולילה, סופגים ומקללים ומסתגרים בקליפותיהם. אהרוני היה שונה, כמו שאמרתי. במאהל ובשדה הוא יעיל מתמיד. בקור המשתק הזה הבנאדם עוזר לאנשים לרכוס חגור, לנקות בתי-בליעה חסומים בבוץ, לעמוד על הרגליים אחרי שקרסו תחת כובד המשא. לעיתים נדמה שאנשים מתגודדים סביבו, כאילו ביקשו למצוא איזה חום או מישען בעצם הקירבה. השקט שלו עשה להם משהו, גיא. ואני בניתי על השקט הזה. אני זוכר באיזה סיפוק ראיתי איך מנצור הולך ומתפוגג לצידו. הולך לאיבוד. משהו כאילו נפגם בחיוך שלו. זה נראה עכשיו יותר כמו עווית. מנצור, ציינתי לעצמי, לא עומד יותר בלב המחלקה. מלך השכונה איבד את הכתר. ולא הייתי היחיד שראה. בדרך חזרה למאהל יכולתי לשמוע את השיחה בין המ"כים. בהיר אמר 'משהו קרה למנצור'. ותמרי אמר 'הבנזונה מתחיל להתקפל'. באותם רגעים, הולכים וקרבים למחנה, למאהל, היתה לי פתאום, בפעם הראשונה מאז שהגענו לג'וערה, הרגשה טובה. הרגשה שדברים מסתדרים, למרות הכל. שהסבלנות משתלמת. ועוד משהו שאמרתי לעצמי אותו רגע: אני אגמור לטפל במנצור בדרך שלי, בלי עזרה ובלי טובות. פתאום ידעתי למה אני חייב לעשות את זה. לא בשביל הטינופת הקטנה הזו, אתה מבין. ולא בשביל המחלקה. הייתי צריך לגמור לטפל במנצור בשביל להתחיל לטפל בצורי. אני כבר ראיתי בו את הפרוייקט הבא שלי...

עברה שבת ראשונה בג'וערה וחלק נכבד ממנה עשיתי בחדר התצפית שבמבצר. היה מי שדאג להציב כיסא מול החלון הפרוץ, חסר התריסים. בחדר עצמו לא נותר דבר חוץ משולחן עץ גס, רחב מידות, כמה כיסאות שבורים והרבה קורי עכביש. על השולחן עמד טלפון-שדה שממנו נמתח כבל טלפון מחוץ לחלון. קירבתי את השפופרת לאוזן וסובבתי את המחולל. הצלצול לא הגיע לשום מקום. קו מת. זה היה מוזר. בדרך כלל לא משאירים מכשירים כאלה ללא השגחה. ואם כבר עומד פה מכשיר איך זה שאיננו מחובר לשום מקום? חשבתי על הטלפון, על זה שכולנו עושים פה את השבת, ממש על הכביש, בטווח ראייה מהעמק, ועדיין מנותקים. פלוגה שלמה בכוננות לשומכלום... ישבתי שם שעות מול החלון מבקש לגמור את היום. בשבת הבאה, בישר לנו אבני, תורנו לצאת. הבטחה שלו.
השבוע השני עבר מהר יותר. הגשמים נחלשו והמחלקה השתפרה. מנצור המשיך להתכופף. עכשיו כבר כמעט לא פתח את הפה. החיילים שלי, לפי כל הסימנים, עלו על דרך המלך. אפילו אבני מצא לנכון לציין לפני: 'האנשים שלך מתחילים לקבל צורה, פולאק. עושה רושם שגם הנפלים שלך מתחילים ליישר את הקו, ואני יודע שיש לך לא מעט כאלה'. אתה שוכח את הסגל שלי, רציתי להוסיף באותה הזדמנות, ולא אמרתי... אחר כך הגיע יום שישי ואבני לא עמד במילה שלו. אתה יכול לתאר לעצמך: שוב הודעת כוננות ברגע האחרון, בדקה התשעים. משהו שמחוץ לתור. שוב לפרק את כל מה שהזענו לארוז, להכין ליציאה. אני זוכר מה אנחנו הרגשנו, המפקדים. עכשיו תאר לך את החיילים... והשמיים התחילו להתבהר, כמו להכעיס. שישי בצהריים, שעה מסיום מסדר המפקד. חצי שעה מאוחר יותר היינו אמורים להיות בדרך הביתה. במקום זה אני מודיע להם על חצי שעה למסדר כוננות מלא על כל הציוד...

בהיר העיר אותי אחרי חצות. מהדרך בה טילטל אותי, פעם ועוד פעם, הייתי צריך להבין שקרה משהו. 'המחלקה שלנו איננה', הוא אמר. 'אין שם אף אחד!'. שאלתי על מה הוא מדבר לכל הרוחות. 'זה החיילים שלנו', הוא אומר לי. 'הם הסתלקו מפה, כולם! אין לנו מחלקה!'. עכשיו כבר הייתי פיכח לגמרי. 'מי סיפר לך את זה?' 'שומרי המאהל', הוא אמר. 'הם העירו אותי לפני רבע שעה. הערתי את תמרי והלכנו לבדוק. הזונות הסתלקו. פשוט ככה!' 'בדקתם את כל האוהלים, אחד-אחד?'. בהיר ניסה להסביר וקטעתי אותו. 'אז עכשיו תעבור אותם לפי הסדר. וקח איתך פנס! אחר כך תבוא לספר לי'. עברו כמה דקות והוא חזר. 'כל האוהלים ריקים חוץ מזה של אהרוני. שניהם שם, אהרוני ושמר. הערתי אותם. הם לא יודעים כלום. שמר כבר היה בשמירה, בין הראשונים. את אהרוני היו צריכים להעיר בחמש בבוקר'. ואני הבטחתי לאהרוני פס לכמה שעות מהבוקר. שיקפוץ הביתה לראות את התינוקת. ומה בשם אלהים עכשיו? מה אני עושה עכשיו?! התחושה הזו, עמוק בבטן, כשאתה צריך לעכל איזו תדהמה סופית, מוחלטת. הדבר האחרון שתוכל להעלות על הדעת, וזה קורה לך! משהו כאילו צונח שם, עמוק בפנים, ונתקע במקום שנתקע, חותך אותך כמו גוש שבור של קרח... איבדתי את המחלקה שלי, אמרתי לעצמי. בנאדם, איבדת את המחלקה שלך!
בהיר היה בפתח, מחכה לתשובה. רציתי להגיד לו שיעוף לי מן העיניים. אמרתי לו שילך לישון, שנראה מה קורה בבוקר, כרגע ממילא אין מה לעשות. אחר כך ניסיתי להירדם וזה לקח שעות. הרבה יותר מדי זמן. התעוררתי לבוקר בהיר, כמעט אביבי. השמש תמיד יודעת לבחור את השעה הפחות מתאימה. עברתי בין האוהלים בצלע המחלקה. הם עמדו ריקים, נטושים, הציוד ארוז ודחוס בתוכם: קיטבק, פק"ל, תד"ל, חגור, קסדה, כלי-הנשק המחלקתיים. אוהלים בלי אנשים. החיילים שלי לקחו את הנשק והלכו. יצאו הביתה כגוף אחד, על דעת עצמם, למרות הכוננות. המחלקה שלי, היתה ואיננה.
תמרי הופיע מאוהל המטבח משפשף את העיניים. 'ראית את זה?!' הוא צועק לי ממרחק. חיכיתי שיתקרב. 'תקשיב טוב', אמרתי לו. 'תעיר את שמר ואהרוני ותגיד לשמר שהוא שומר מאהל, צמוד לאוהלים עד להודעה חדשה ולא זז לשום מקום. תגיד לאהרוני שהוא יוצא הביתה, מעכשיו, והוא חוזר עד שש בערב. שלא יגיע דקה אחרי שש, אתה מבין? אחר כך תעיר את הרס"פ ותקבל ממנו את הטלפון של אבני בבית. שייתן לך גם כמה אסימונים, אתה שומע? אחר כך אתה הולך למשק הכי קרוב לפה, לעין-שופט, מוצא את הטלפון הציבורי ומצלצל לאבני הביתה. מספר לו מה שקרה. תגיד לו שאני אמרתי לך לצלצל אליו, שזאת ההוראה שלי... אני עולה פה למעלה, למבצר. תגיד לבהיר שאני יושב שם אם מישהו צריך אותי'. תמרי התאמץ לשמור בראש את הכל. 'ומה עם הסמך-מם-פא, אתה לא חושב שצריך לספר לו?'. 'אתה הולך לצלצל למ"פ', אמרתי, 'תן לכל היתר לישון'.
באוהל המטבח כבר עמד קומקום קפה רותח על האש. עוזר הטבח התחיל להניח את שקיות הלחם החתומות על השולחן. מזגתי לי ספל מלא וחזרתי לאוהל, גדשתי את הכיסים של המעיל בצידה לדרך. מזון ליום שלם. סגרתי את יריעת האוהל אחרי, הכתפתי את העוזי, את המשקפת, תרמיל הצד עם הספר והמכתבים מהבית, והלכתי אל הכיסא שלי בחדר התצפית. יכולתי להתנחם בשמש, ובראות טובה. התכוונתי לעשות את השבת למעלה, מול החלון הפתוח, וידעתי שלא תהיה בעייה לראות את כל העמק, התבור, גבעת-המורה, כל מה שלא יכולתי לראות קודם.
ירדתי לקראת חשיכה. איש לא ניגש אלי. איש לא דיבר איתי במשך היום. כולם הקפידו לשמור מרחק. הפעם לא חיכו לנו אימוני לילה. אבני החליט לחסוך לנו את זה, כמחווה על השבת האבודה. אהרוני כבר היה במאהל, והמחלקה עדיין חסרה. היא הופיעה מייד אחרי חשיכה. יצאו יחד וחזרו יחד. בהיר ותמרי הגיעו אלי לאוהל לבשר את מה שיכולתי לראות. מזג האוויר השתנה. האביב הרגעי, המדומה, נגמר. היתה רוח חזקה ושמיים מעוננים, בלי כוכב. הגשם היה עכשיו רק עניין של זמן. תמרי אמר שהוא צילצל למ"פ כמו שביקשתי. 'שמעתי אותו מקלל בטלפון', הוא אמר, 'אני חושב שהערתי אותו'. מצוין, חשבתי. 'אחר כך הוא ביקש שאני אספר לו מהתחלה. ואז נגמרו לי פתאום האסימונים. הייתי צריך לחזור לפה לקחת מהרס"פ. צלצלתי אליו עוד פעם ויכולתי לשמוע שהוא ממש מרוגז'. עצרתי אותו. 'רק דבר אחד, תמרי: מה הוא אמר?'. 'הוא אמר שהוא לא יגיע אלינו עד מחר בבוקר, ועד שהוא מגיע זאת הבעייה שלנו'. ראיתי שהוא מהסס. 'וזה מה שהוא אמר, מה? מילה במילה'. לקח לו רגע לענות. 'הוא אמר שזאת הבעייה שלך'.
תודה רבה לך, חשבתי. תודה רבה.
'זה בטח הרעיון של מנצור', אמר בהיר. 'קודם כל אנחנו צריכים לטפל בו, בבנזונה'. תמרי לא נתן לו לגמור. 'צריך להכניס להם באבי-אביהם, לפני שהמ"פ חוזר. לנצל את זה שהוא לא נמצא כאן ולקרוע את האימ-אמא שלהם, כמו שעוד לא עשו אף פעם בגדוד הדפוק הזה!'. היה לי יום שלם למחשבה שם למעלה, אתה מבין, ובאותו רגע לא היה לי כוח לשניהם. 'מה שאתם חושבים', אמרתי, 'זה בסדר, אבל אתם שמעתם מה המ"פ אמר. זאת הבעייה שלי. אז תשאירו את זה לי'. לפני שהלכו אמרתי לבהיר שיקרא לשמר ואהרוני ויודיע להם שיתחלקו בשמירת מאהל. עד להודעה חדשה. 'ומה עם כל האחרים', הוא שאל. 'מצידי שילכו לישון', אמרתי. 'כן, ותגיד לאהרוני שייגש אלי'.

אהרוני העיר אותי רבע שעה לפני חצות, כמו שביקשתי. בחוץ טיפטף גשם. בחצות הוא העיר את המחלקה. הם עמדו לפני האוהלים מרעידים בקור. התייצבתי מולם. 'מישהו מוכן לספר לי של מי היה הרעיון', פתחתי. אין תשובה. שאלתי עוד פעם. מנצור ענה בשביל כולם. 'המפקד, הרעיון של כולנו ביחד', הוא אמר.
'וזה לא היה הרעיון שלך, מנצור?', התייצבתי מולו.
'של כולנו, המפקד!'.
הפנס היה מוכן אצלי ואלומת האור מכוונת אליו, לתוך הפרצוף. רציתי לראות אותו מחייך. מנצור עצם עיניים, מתוח במקומו. הוא לא חייך. 'אתה בטוח שזה לא הרעיון שלך', אמרתי.
"בטוח, המפקד! כולנו חשבנו על זה בבת אחת'.
כיביתי את הפנס. 'אז זה של כולכם', אמרתי. 'חשבתי הרבה על הרעיון הזה. הייתה לי שבת שלמה לחשוב עליו. חשבתי שהוא כל כך יפה שאסור לתת לכם לשכוח אותו. שאנחנו חייבים לעשות פה משהו שישמור עליו להרבה שנים. חשבתי שצריך למצוא בשבילו מקום מיוחד, כזה שתמיד תוכלו להגיע אליו, גם בעוד חמישים שנה. מתי שתירצו להיזכר ברעיון הזה שלכם. אתם מבינים על מה אני מדבר?'. איש לא ענה. קיוויתי שלפחות כמה מהם מתחילים לתפוס. 'עכשיו יש לך דקה, מנצור, לעוף לבית-שימוש ולהביא לנו גליל של נייר טואלט. זוז!'. הוא חזר תוך פחות מדקה. 'אתה תשמור על הגליל הזה אצלך, מנצור, כי זה הרעיון היפה שלכם. ואתם הולכים לעבוד קשה מאד בשבילו!'.
הובלתי אותם אחרי שורה ארוכה, מסורבלת, כולם עם נשק, חגור מלא, פק"ל, תד"ל ואת-חפירה ביד. אחרי קצת יותר מקילומטר סטיתי מן הדרך לחצות ערוץ קטן ובוצי. עוד כמה עשרות מטרים ועצרתי, באמצע העלייה לגבעה לא גדולה, מסולעת. היה לי מספיק זמן לבחור את המקום בעזרת המשקפת. גם ממרחק יכולתי לזהות את הבליטות הכהות, הסלעיות, במשטח החשוף. חזרתי על הדרך כמה וכמה פעמים, צמוד למשקפת, שלא אפספס את המקום בחושך.
אמרתי להם לערום את הציוד בנפרד. ערימה לפק"לים, ערימה לתד"לים, הנשק בחצובה מחלקתית גדולה. חגורים וקסדות נשארו עליהם, ואיתי-חפירה. ערכתי אותם בשורה חזיתית לפני. הייתי צריך לצעוק בגשם. הצבעתי על הקרקע לצידי. 'זאת הנקודה, אתם רואים?! כאן, לפי פקודה שלי, אתם מתחילים לחפור. שניים-על-שניים-על-אחד. זה במטרים וזה בור גדול אבל אתם כולכם יחד והרעיון שלכם שווה את זה. מגיע לו משהו גדול באמת. כן, ותשמרו על איתי-החפירה שלכם. זאת אדמה עם סלעים. מי ששובר את האת שלו ממשיך לחפור בידיים - ואני מתכוון לזה! אתם תגמרו לחפור כשהבור יהיה מוכן: שניים ברוחב, שניים באורך, מטר אחד בעומק. מצידי שיקח לכם כל הלילה. מי שמפסיק לעבוד מסרב פקודה. נסמן מעגל מעצר, הוא יפתח את השרוכים, יחלוץ נעליים וישב באמצע, בבוץ, עד שאתם תגמרו את העבודה בשבילו. ועוד משהו, לפני שמתחילים. כשהבור שלכם יהיה מוכן אנחנו נקבור בתוכו את הרעיון היפה שלכם, בטקס חגיגי. אתם תכסו אותו באדמה, תמלאו את הבור, ותתפזרו מסביב להביא אבנים גדולות לעשות לו מצבה. ועד אז אני מקווה שיהיה לכם אור, כי לא פשוט למצוא פה אבנים בשטח. זה מה שהיה לי להגיד לכם'.
הנחתי להם רגע, לקחת אוויר, לפני ששלחתי אותם לחפור.
אני אף פעם לא נרטבתי כמו באותו לילה. עמדתי שם כשהמים גולשים ונספגים דרך החגור, המעיל, דרך כל שכבות הבגדים ולתוך הנעליים. תוך זמן קצר איבדתי תחושה בכפות הידיים, וזה למרות שהיו בכיסי המעיל. אחר כך כפות הרגליים. מצאתי את עצמי מקנא באנשים החופרים לידי. בחום המתלווה לעבודה פיזית קשה. וזו היתה עבודת פרך, תאמין לי. האדמה השחורה של הרי מנשה בחורף. ובחרתי להם פיסת קרקע מסולעת במיוחד. הם היו כמעט שלושים במספר והם התקדמו לאט. אף אחד לא נשאר בצד. לא לאורך זמן. מזדקפים לקחת אוויר וחוזרים לחפור, זה בצד זה, גוף אחד, גוש אחד, חיה מרובת זרועות ורגליים מתנשמת בבוץ, בחשיכה.
קרוב לשלוש הם קראו לי למדידה ראשונה, רוחב ועומק. דאגתי להביא את המטר המתקפל של הרס"פ. הם פינו לי נתיב לשפת הבור. הארתי פנימה בפנס. הקרקעית היתה עיסה דביקה ומבריקה של בוץ. 'קפוץ פנימה, מנצור', אמרתי. 'אתה המודד!'. אלומת האור ליוותה אותו, מותח את פס המתכת ומגיש לי לבדיקה: רוחב, רוחב, גובה. ועדיין נותרה להם עבודה לעומק, לתוך האדמה. כיביתי את הפנס והם חזרו לחפור. ברבע לארבע בדיקה נוספת. הפעם הם קרובים לסיום. כמה מהאיתים נשברו ועכשיו כבר היו מתחלפים ביניהם. את מי שנשאר בלי את שלחתי לאסוף אבנים. הגשם לא פסק לרגע, נחלש ומתחזק לסירוגין. ולא השליתי את עצמי לרגע. לא היה לי שום סיכוי לקחת להם את השבת שלהם. הם קיללו אותי בשקט, זה בטוח, והיו ביניהם שבכו עמוק בפנים, אבל ידעתי שהם קרובים לסיים, וברגע שהם גומרים זה אני שהפסדתי. אפילו את התענוג שבנקמה. הם ידעו שהם חוזרים לעונש ואולי הם אפילו תיארו לעצמם מה מחכה להם.

אחרי ארבע מישהו צעק הקשב! והמחלקה הזדקפה במקום. זה היה המ"פ. לא יכולת לטעות בצללית הגבוהה, הגמלונית הזו. אבני הופיע מהחשיכה עוצר מול הבור ומאיר בפנס פנימה. אחר כך כיבה את הפנס. 'חופשיים לעבודות', הוא אמר. 'אף אחד לא אמר להפסיק!'.
אני הייתי קצת הלאה, במעלה הגבעה. לא ציפיתי לראות אותו פה מוקדם כל כך. 'מה בדיוק קורה פה, פולאק?'. הוא לא נשמע מופתע או מרוגז, פשוט מבקש לדעת.
'בדיוק מה שאתה רואה', אמרתי.
'אתה הולך לקבור שם מישהו, בבור הזה? כי הוא מספיק גדול לכל המחלקה שלך'.
'זה הם שקוברים', אמרתי, 'לא אני'.
'ואתה מוכן לגלות לי, בינינו, מה הם קוברים פה בדיוק?'.
'גליל של נייר טואלט. אחר כך הם יקימו לו מצבה'.
'גליל של נייר טואלט. פשוט ככה'.
'מצטער שלא היה לי רעיון אחר. אבל אתה אמרת לתמרי שזאת הבעייה שלי'. התאמצתי לשלוט בעצמי.
'טוב, אני מבין שזה לא הזמן. אנחנו נדבר כשתחזרו למאהל'.
'אין על מה לדבר', אמרתי. 'המחלקה שלי הסתלקה הביתה. שתי המחלקות האחרות נשארו במאהל. המחלקה שלי חוטפת, זה החלק שלי בעניין. החארות שברו כוננות ואם אתה שואל אותי אני בעד כלא לכולם. אבל זאת כבר הבעייה שלך'.
'הבעייה של שנינו, פולאק, בגלל זה אנחנו נדבר כשתגיעו למאהל'. הוא פנה לרדת ועצר במקומו. 'ועוד משהו, פולאק. אתה לא תהרוג לי את החיילים האלה. בעוד שעתיים הם יוצאים לאימונים באש חיה, ואני לא רוצה לראות אותם הורגים אחד את השני בגלל הבור הזה. לא בטעות, לא מעייפות, ולא משום סיבה שקשורה למה שהם עושים פה עכשיו!'. אמר והלך.

בארבע-וחצי נשאר רק מנצור בבור, המחלקה מכתרת את החפירה מצדדיה, משאירה לי צד משלי. הוא כורע ברך, מציב את גליל הטואלט במרכז, תקוע בבוץ.
'בסדר', אמרתי. 'עכשיו תעוף החוצה! יש לכם דקה להיפרד מהרעיון שלכם, מהרגע!'.
מנצור טיפס ויצא, נכנס לשורה. המשכתי להאיר את גליל הנייר מציץ בשעון. דקה עברה וכיביתי את הפנס. 'קדימה!', אמרתי, 'לכסות! האבנים מחכות לכם!'. התרחקתי מספר צעדים לאחור מפנה להם גב. יכולתי לשמוע את האיתים נכנסות בקרקע, הקצב גובר והולך. תמיד קל יותר לכסות. הגשם הפך לזרזיף. טיפות איטיות, גדולות, נופלות במפוזר. אחרי חמש כבר היה פחות חשוך. האנשים במעגל סגור, חוזרים עם אבנים כבדות ויוצאים לאסוף אחרות משולי הערוץ. חלק אפילו עושה את זה בריצה כאילו יכול לחוש בסוף המתקרב. אחר כך עלה במזרח אור חיוור. גל האבנים עמד תוך פחות מחצי שעה. חרוט גדול, מחודד, אבן על אבן, סלעים בבסיס, למטה, ועליהם, מדרגה-מדרגה של אבנים קטנות והולכות. והכל הסתיים עם שחר, כמו לפי הזמנה.
ערכתי אותם חזיתית, פנים אל תלולית העפר, אל הגל שהרימו עליה. אולי לראשונה הלילה ראו את התמונה השלמה. הנחתי להם לספוג את זה, שורה שפופה וקודרת, מתנודדת במקומה. המחלקה שלי. מחזה מעורר סלידה או רחמים, איך שתרצה. 'זאת האנדרטה שלכם', אמרתי. 'מתי שתעברו פה, בדרך, אתם תביטו באבנים האלה ותזכרו את הבור שלכם. ותזכרו את מה שקברתם פה, מתחת למצבה הזאת. זה היה הרעיון שלכם, ואני בטוח שעכשיו כבר לא תשכחו אותו אף פעם! גם כשכבר תשכחו שהייתם חיילים. גם אם נורא תירצו!'. הצצתי בשעון. 'זה מה שהיה לי להגיד לכם!'. עברתי על הפנים לפי הסדר. מנצור היה רק עוד פרצוף בשורה. גם אילו חייך לא הייתי יודע. הפנים שלהם היו משטח של בוץ. ואני מנחש שהוא לא חייך, אפילו אם בחשבון הסופי היתה לו סיבה טובה. המחלקה הלכה אחריו ואני נשארתי עם אהרוני. חייל אחד בקושי מכל החבורה. 'יש לכם חצי שעה עד היציאה לאימונים', אמרתי, 'וכדאי שתעמדו בזמן. ימינה פנה, קדימה צעד!'. הובלתי אותם חזרה בדרך למאהל. אני זוכר את הדם חוזר לכפות הרגליים, כל צעד מלווה בכאב חד. כמו ללכת יחף על משטח מלוהט של חצץ.

פולאק משתתק. מעכתי את קצה הסיגריה בקרקע. סיגריה שנייה או שלישית. סוף הסיפור של מנצור, הוא אומר, והשתיקה מתארכת.
והמ"פ שלך, שאלתי. מה הוא עשה?
"לא הרבה. אבני לא הכניס לכלא אף אחד, זה לא היה הסגנון שלו. הוא תמיד העדיף לשמור את הדברים בחוג המשפחה. ריתוק שבת אחד למחלקה, זה הכל עד כמה שזכור לי.
ואתם לא שוחחתם על זה?
"הוא לא הזדרז לשיחה הזאת, אבני. והוא לא אמר הרבה. במצב שנוצר, הוא אמר, יתכן שהיה עושה את אותו הדבר. רמז שאצלו הדברים לא היו מגיעים למצב הזה. כן, הבנאדם ידע לדבר ברמזים. והיה לו הרבה ניסיון עם חיילים כאלה, מהשכונות. אבל יש דבר אחד שחשוב לו לדעת, הוא אמר. הוא רצה לדעת אם היה איזה רגע שעזרתי להם במשך הלילה. שאלתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר 'לעזור'.
'לחפור', הוא אמר. 'לאסוף אבנים. לבנות את הגל. משהו'.
'לא', אמרתי. 'לא הרגשתי שום צורך לעזור להם'.
'אתה רואה', הוא אמר, 'אולי זה ההבדל בינינו. אילו הם היו החיילים שלי הייתי עוזר. אולי רק לקראת הסוף, באופן סמלי, אבל הייתי עוזר. היה מגיע רגע שהייתי מצטרף אליהם. בדיוק כמו במסע אלונקות, אם אתה רוצה דוגמא. מגיע רגע שאתה מצטרף ועושה איתם משהו. לא נותן להם לגמור את כל זה לבד, עד הסוף. אתה מבין, פולאק, זה דבר שמרגישים אותו - או שכן, או שלא. ויש כאלה שלא מרגישים שום דבר. להם לא יעזרו הטפות מוסר או הסברים. זה פשוט איננו שם, זה הכל'.
ומה אתה אמרת לו על זה?
שאלה טובה, אומר פולאק. אני לא בטוח שאמרתי. אני חושב ששתקתי... המשפט האחרון שהוא אמר לי ליווה אותי הרבה מאז. 'אני לא הייתי מרשה לעצמי את זה', הוא אמר. נדמה לי שבזה נגמרה השיחה.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.


_______________________________________________________________

בפרק הבא:
סיור ממונע • אוטובוס לארץ • סימני המלחמה • יום השנה • מתנה בדואר • מקום מנוחתו נודע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות