טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 7

סיור ממונע • אוטובוס לארץ • סימני המלחמה • יום השנה • מתנה בדואר • מקום מנוחתו נודע • פרק שביעי מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

1 בנובמבר / יציאות
היתה תחילת משמרת שלישית כשנכנסתי לשק השינה. ערפל לא היה. מקרקעית השוחה, פני אל השמיים, תולים הכוכבים מעלי כמו פירות בשלים, בורקים ומלאים. שעתיים כתיבה קדחתנית לאור הנרות בחושה. מלאי הנרות הולך ואוזל (לזכור להביא איתי מהבית!) והמחברת הולכת ומלאה. לכתוב מבלי לחשוב. להעביר את הדברים כפשוטם, כמות שהם, קרוב ככל הניתן לאופן בו נאמרו. לכתוב מבלי לעצור. אחר כך יהיה לי זמן לקריאה רגועה, לא נרדפת. לדעת מה יש לי ביד. אני בגדר שומע בלבד, אחרי הכל. לא הסיפורים שלי. לא האנשים שלי. רק מאזין ורושם. עוד יהיה לזה לי הרבה זמן, אני חושב, כשנצא מכאן, כשנחזור הביתה. ומוזר שהעייפות לא באה. לאחר שסיימתי אני מתרווח בכורסא, מצית סיגריה. שק השינה מחכה לי. התרדמה המצופה, המיוחלת. ומסיבה כלשהי אינני מתפתה.
אני פורש לפני את המכתב האחרון מחגית לקריאה חוזרת. 'החלטתי לא לחכות יותר', היא כותבת, 'לעשות לך הפתעה. כשתחזור יהיה לנו חדר חדש משלנו מוכן בשבילך... אתה זוכר את החדר הצפוני הזה בשיכון שעל יד המפעל. השם עוד מצחיק אותי: שיכון עולים. צריך להתרגל לזה. אני לא יודעת מתי היו בו עולים. אבל זה רק שם. המקום דווקא מוצא חן בעיני. שקט כזה. קצת יותר פרטיות. כמה צעדים קדימה ואנחנו בתוך החורשה, בין האורנים. רק שצריך עוד המון לעשות. לקחת צינור ולפתוח בכל הזרם, להציף את הכל במים. אלוהים יודע מתי ניקו פה בפעם האחרונה. אחר כך צריך לסחוב ולהעביר מהחדר הישן. האח הצעיר שלי יעזור לי. שני סיבובים עם הטרקטור והעגלה הגדולה. ואז להניח הכל במקום, ולסדר, ולתלות על הקירות שלא יהיו ריקים כל כך כשתגיע... רק שאספיק לגמור הכל עד שתגיע. שתמצא פה הכל חדש וחם כזה, כמו שהיית רוצה'.
חדר חדש, אני חושב. עוד מעט אני יוצא לדרך ואפילו את החדר שלי אצטרך להכיר מחדש. ורק עשרים-וארבע שעות בשביל זה, לא הרבה זמן להרגיש בבית, לדעת שחזרת, אפילו אם רק לרגע, למקום שהוא באמת שלך... קיפלתי את המכתב חוזר וטומן בכיס החולצה. עוד מעט זזים. האוטובוס של הגדוד כבר מחכה מאתמול במסגד. שבועיים מאז שעזבנו את עמק בית-שאן בדרך לסיני, לתעלה, אפריקה, סאראטוגה, דרך המלך לאיסמעליה והכפר. שבועיים ימים. האוטובוס ממתין לנו. יכולתי לתאר לעצמי את הנסיעה, האנשים נושפים בעורפו של הנהג, רוצים לראות אותו עושה את המדבר בטיסה. הפעם לא יניחו לו לעצור בשק"ם של רפידים, אם עוד נשאר מקום כזה. אפילו לא לכוס קפה מחורבן בשקיות של אבקה. הם לא יתנו לו לעצור להשתין הפעם. ואם הם יצליחו לדחוף אותו באמת אני עוד יכול להספיק, ברגע האחרון, להלוויה של ראובן.
כיביתי את הנרות. בכל מקרה אחר הייתי רוצה שיצליחו. מתפלל לזה. עכשיו לא ידעתי אם איכפת לי, לכאן או לכאן. רציתי לעצום עיניים ולישון, וכבר ידעתי שהשינה לא תמהר לבוא.

עם השכמה אני מגלה את החידוש של דרור: היוצאים הביתה, מסתבר, לא ימתינו לסיור הבוקר. אנחנו יוצאים לדרך יחד איתו. כיתת הסיור תוביל עם הנגמ"ש הפלוגתי כסיור ממונע. בעקבות הנגמ"ש תבוא המשאית וכולנו עליה. טנא, מ"מ 1, מוביל את הסיור. "מה בנוגע לבדיקת הציר?" אני שואל אותו. "מישהו חשב על אפשרות של מוקשים?" טנא מחייך במרירות. "מי חושב על מוקשים כשיוצאים הביתה?" הוא אומר. "קיבלתי הוראה לרוץ כמו מטורף עד הגשר. האוטובוס מחכה לכם ותאמין לי, כולם על קוצים!" אני לא שואל מי נתן את ההוראה. "תשלח מישהו להביא קסדה," אני אומר לו, "אני נוסע איתך בנגמ"ש."
אנחנו עושים את הדרך בדהרה. האנשים משתופפים במקומם, נשק בהיכון והעיניים בולשות סביב. רעם המנוע פורץ דממה של בוקר מוקדם. המשאית נצמדת אלינו מאחור, מבקשת להישאר קרוב לכלי המשוריין. היה חכם יותר לשמור מרחק, אני חושב, מקלל בתוכי את הרעיון ובעליו. בגשר אני נפרד מטנא. "תשמור על עצמך, אולמן!" הוא גוהר אלי מעל דופן הרכב בדרכו חזרה פנימה.

באוטובוס, במפקדת הגדוד, אני תופס מקום לצד הנהג. תחילה זו הדרך לגשר הגדול שעל התעלה. לנסות להיזכר במראות שנשתכחו. עוברים את הכניסה לסאראטוגה ועומדים על כך במאוחר. שדה התירס בו רבצנו יום שלם, מגירים זיעה, לוהטים בכבשן הצהריים. הנה גלגל השאיבה נטוש בפינת השדה. הכדים הקשורים לכל היקפו בחבל רק החריפו את תחושת הצמא אותו יום, את הכמיהה לצל. ונשארנו עם חצי מימייה לאיש, אולי פחות מזה... אחר כך, ככל שאנחנו מתקרבים לגשר, מראות החורבן מסביב. עקבות ההפגזה בענפים הכרותים, בגדמי העץ המבוקעים, החרוכים, בבורות הפזורים בשטח. פיסת קרקע מחוררת, מנוקבת. מכתשים ענקיים. וצבא לכל אורך סוללת המסילה. יותר ויותר צבא. תנועה פעלתנית של אנשים וכלים למרות השעה. והגשר הגדול שלא השתנה הרבה מאז שעברנו עליו בדרך ההפוכה, שועטים לאפריקה ברגע של הפוגה בהרעשה. מעבר לתעלה אנחנו בחולות, מדבר סיני, ומאחור, מבטן האוטובוס, זורק מישהו: "המקום הזה מוכר לי מאיפה שהוא!" וכולם פורצים בצחוק של פורקן.
ואז שלדי הטנקים השרופים, לאורך הדרך, ואלה המרוחקים יותר, פזורים בדיונות. גושים גושים שחורים של שרידי טנקים, ונגמ"שים, גוררים ונגררים. שלדים מפוחמים בחולות. והנהג תולה עיניים במראה הגדולה שמעליו. 'זה שום דבר, תאמינו לי. הייתם צריכים לראות מה מפוזר בחווה הסינית. בית-קברות אמיתי, תאמינו לי!'.
כעבור זמן הופכים החולות נקיים יותר. סימני המלחמה פה הם תיבות הפגזים הריקות וארגזי התחמושת לאורך הדרך, לעיתים בודדים, לעיתים במערום גדול. פה ושם רכב תקוע, בשולי הכביש. בוקר בהיר, צלול, ואנחנו דוהרים מזרחה. סומך ראשי אל שמשת החלון הסגורה אני עוצם עיניים בכוח, מבקש להיאסף אל השינה. אלא שזו לא באה ואני מוצא את עצמי מהרהר בפולאק.
פולאק הוא סיפור אחר. משהו מציק לי בשקט שלו, בהתייחסות השלווה לדברים. אולי זה נובע ממצבו. האיש הזר במחלקה, האורח הפרטי שלי. לא נדרש לדין וחשבון בפני מישהו. לא אחראי לאיש זולת עצמו. איתנו, כן, אבל זמנית בלבד, לצורך המלחמה. ובעל דרגה כמוני, סגן. ובעל זכויות ככזה. מצב מעורר קנאה, חשבתי. באופן מקרי לגמרי הוא בן חסותי. ומה אני באמת יודע עליו? מה כבר ידעתי עליו בכלל? כמה שנים עברו מהלילה ההוא בביתן הסיירת כשמעיין ניגש ואמר לי 'תכיר חבר טוב שלי, ערן'. ערי פולאק... זה צריך להיות סוף חורף 68', וקרוב מאד לפעולה בכראמה. מעיין הביא אותו אלינו, לסיירת. פולאק לא האמין שזה יכול להצליח, אבל מעיין הבטיח לו וקיים. איך היה יכול לדעת שהוא ישאר אצלנו בלעדיו? איך היה יכול לנחש שמעיין לא יחזור מכראמה?
משהו כמו השתנה בו לגמרי, ולא יכולתי לשים על זה יד. אני מנסה לחזור לאותו לילה. החבר של מעיין מעמק הירדן, מעט נמוך ממנו אבל מוצק יותר, אתלטי. ובימים הבאים אצלנו מדבר מעט, בשקט, נחבא אל הכלים. כזה שלא ממהר להיפרד מזרותו. וקצין כמו מעיין, כמוני. אפילו סיים את הקורס מחזור אחד לפנינו. אבל כזה שנזהר שלא לבלוט, שומר מרחק...
ואז אנחנו יוצאים לכראמה ומעיין נהרג, אחד מארבעה של הסיירת. שבועות אחר כך מנסים לחזור לשיגרה ולא מצליחים. מעיין איננו ופולאק נאטם לתוך עצמו. עוד כמה חודשים איתנו וכאילו כבר לא היה. עובר בינינו כמי ששוב אינו מוצא שום טעם בדבר.
באותם ימים מצא אותי. אולי בגלל הפסנתר. אז עוד ניגנתי עליו, כן. האנשים רצו לשיר בלילה, אחרי האימונים, ולא יכולתי לסרב. פולאק תמיד אמר לי שזו התמונה הראשונה שלו מהסיירת, לראות אותי מנגן כשכל האנשים יושבים ושרים סביבי. "תמונה מעולם אחר," הוא היה אומר, "חדר מואר בקושי, מלא עשן, אנשים מצטופפים על המיטות מסביב ובאמצע אתה והפסנתר. התמונה הראשונה שלי כשהגעתי אליכם..." היום הפסנתר בחדר שלי, במשק, ואני כבר לא ממש מנגן.
פולאק היה ציפור שונה מיתר הלהקה אצלנו. את אלה יכולתי לקרוא כמו ספר פתוח, לא אותו. האופן שבו דיבר. המשפט הבהיר, המתומצת. הסגנון של יודע ספר, של מי שקרא ולמד. אחר כך הספרים שלו. רובם לא בעברית. ביוגרפיות היסטוריות. מיתולוגיה. היסטוריה של הזמן העתיק. ספרי כיס בעיקר, בכריכה רכה, שליוו אותו לכל מקום בתיק הצד הישן. ברגעי הפנאי יכולתי תמיד לנחש איך אמצא אותו. יושב בפינה והספר פתוח ביד, שקוע בקריאה. אדם סגור בעולמו.
לאט לאט באו גם הסיפורים. האגדות העתיקות. תזאוס, פרסאוס, פרספונה, אורפאוס. רבים אחרים שהספקתי לשכוח. סיפורי הענקים המורדים, יצורי האופל ומפלצות השאול, המנודים והמקוללים... הייתי סקרן לשמוע והוא ידע לספר, חי את עולם הצללים הזה במלואו. הומירוס היה ספרות בשבילי, לא יותר. בשבילו הוא היה המפתח, השער לתחום הסוד. הוא אהב לספר חלקים שלמים מהאיליאדה, במיוחד את אלה על אכילס. ופסוקים ארוכים מתוך האודיסיאה... אלכסנדר שלו היה שונה מזה שהכרתי. אנושי יותר, לא מושלם. וכך הרקולס, ולאנסלוט של ארתור, ורולאנד שנופל בתרועת השופר האחרונה... פעם אמרתי לו 'אם באת לחפש גיבורים אצלנו חבל על הזמן!' הוא צחק. 'גיבורים יש לי מספיק, גיא. אני באתי בשביל האנשים. אף פעם לא היו לי אנשים שאפשר לחיות איתם, ואתם הסיכוי האחרון שלי לגמור את הצבא בין בני-אדם'. זה היה אחרי כראמה, אחרי מעיין, והוא כבר דיבר בזמן עבר. הנחתי שגם הניסיון הזה הסתיים מבחינתו. ביסודו של דבר הוא רק רצה שיעזבו אותו לנפשו.
באוטובוס פנימה דממה. שאון המנוע נבלם, עמום משהו, בשמשות המוגפות. האנשים שרועים במושביהם בתנוחות שונות של שינה, שעונים לפנים, לאחור, פרושי רגליים, מצונפים כעוברים אל תוך עצמם. יכולתי לראות את הנהג מציץ מדי פעם במראה שמעליו ונד בראשו. תמונת התמכרות גמורה לסם השינה, כמו בפקודה, ורק שנינו ערים, הוא ואני. בשמחה הייתי משאיר אותו לבד, אני חושב, אילו רק לקחה השינה גם אותי.
פולאק של הימים האלה, של הכפר, הוא לא האיש שהכרתי. אחרי השחרור כמו הוסרה מחיצה בינינו. הוא סיים שלושה חודשים לפני וחזר למשק, לתקופה של שנה. היה לו שם הפרדס, עצי המטע, ושעות ארוכות לעצמו. אחר כך נטל לעצמו חופשה ועלה לירושלים, ללמוד היסטוריה באוניברסיטה. ואנחנו נפגשים ביום השנה לכראמה, על הקבר של מעיין. אחת לשנה באותו יום ובאותה שעה. נקודת המפגש הקבועה. ביום השנה השני כבר היה מחוץ למשק, מכין עצמו בירושלים לפתיחת שנת הלימודים. הזמין אותי לבקר בעין-כרם, בחדר המגורים שלו בפנימייה. 'אתה לא תאמין, גיא, אבל הם החליטו לקבל אותי כמדריך נוער. וזה לא הנוער שאנחנו מכירים, אתה מבין. מקרים קשים יותר, פרובלמטיים. וזה מה שנותן את כל הפלפל, לא? ויש לי פה מיטה וחדר משלי, אתה רואה. שום סיבה להתלונן'.
ביום השנה השלישי באתי עם חגית. הפגישה הראשונה שלה איתו. ראשית אביב ובית העלמין פורח, מלבלב בריחות משכרים. אותה שנה כבר היה תלמיד מן המניין, שקוע כולו בלימודים. 'את צריכה לשכנע אותו שיעלה אלי', הוא אמר לחגית. 'פסנתר בחדר זה טוב מאד אבל הוא צריך לקחת את עצמו בידיים, להיכנס ללימודים באקדמיה. ונהיה שכנים קרובים באותה הזדמנות, מה יכול להיות רע בזה?'. 'שאני אצטרך להישאר בבית בלעדיו', אמרה חגית. היינו רק שלושתנו ליד המצבה. טבלת השיש החלקה מכוסה בפרחים. ומעבר לגדר פרצו כל פרחי הבר בעונתם, צרים על גדר בית העלמין כמאיימים לחדור פנימה. 'אם זה יכול לנחם במשהו', אמר פולאק, 'אז אין הרבה כאלה שזוכים למקום יפה כזה. גן עדן קטן כזה עלי אדמות. אתה צריך להתפלל שיתנו לך להגיע למקום כזה'. הוא הצביע על שתי המצבות הסמוכות בשורה, משני צידי הקבר. 'וכפי שתוכלו לראות, אף אחד לא שמר לי מקום כאן, לידו'. 'רק אל תקחי אותו יותר מדי ברצינות', אמרתי לחגית. אחר כך חזרנו בדרך למשק, לביקור הקבוע אצל ההורים.
אותו קיץ ביקרנו אצלו בפנימייה. היינו בטיול למנזר סיינט ג'ורג' בוואדי קלט ומשם ליריחו. חזרנו לירושלים עם חשיכה. הוא הפציר בנו לעשות איתו את הלילה, חגית במיטה שלו ושנינו על הרצפה בשקי שינה. בלילה עבד עד מאוחר, מתכונן לבחינות סוף השנה. החדר היה קטן מאד, נקי ומסודר להפליא. אני יכול לראות אותו על השולחן הפינתי בהילת האור הקלושה, מוקף בערימות של ספרים, גדולים וקטנים, רכון על הניירות. בשעת בוקר מוקדמת העירו אותנו קולות הנערים וטפיפת רגליים רבות, נחפזות במסדרון. היה ביקור נוסף בסתיו, ואחר כך, בראשית החורף, היה הסיפור בינו לבין חגית. זה לא נמשך הרבה וגם היום אני יודע רק מעט על הכל. מאותם דברים שכל אחד מאיתנו עוד שומר לעצמו. רק בסוף החורף נודע לי שהפסיק ללמוד, שעזב את המשק, האוניברסיטה, הפנימייה, שהתחיל לעבוד באל-על, איש ביטחון במטוסים. מזה כמה חודשים, למדתי, הוא מתגורר בתל-אביב. פולאק איש ביטחון? הדבר האחרון שהייתי מעלה על הדעת. ומה לכל השדים הביא אותו לזה... סיפרתי לחגית ואני זוכר את התדהמה בעיניה. חשבתי שאולי היא תדע להסביר, למצוא רמז, אבל היא לא ידעה יותר ממני, ובין כך וכך שתקה. לא דיברנו בינינו על מה שקרה. לא אז. לא אחר כך. דיברנו על החתונה שלנו, כל הדברים שצריך לעשות לקראתה. את כתובתו החדשה לא הצלחתי לגלות. איש לא ידע. לא בפנימייה, לא באוניברסיטה. להורים שלו, במשק, חששתי לפנות. ההזמנה שלו לחתונה נותרה במעטפה חלקה, ללא כתובת. פולאק לא הגיע לטקס. רציתי להאמין שהיה בא, אילו ידע.

ביום השנה הרביעי עליתי לבד צפונה. חגית לא רצתה להצטרף. היא לא הסבירה ואני יכולתי להבין. גם אני לא ידעתי למה לצפות. לקראת אחת-עשרה, שעה בה היינו רגילים להיפגש, עמדתי ליד הקבר. פולאק לא הגיע. המתנתי קרוב לשעה. אחר כך חזרתי לרכב ונסעתי לפגוש את ההורים. פולאק לא היה אצלם, אמר אביו של מעיין. שאלתי אם קיבלו ממנו מכתב או גלויה. לא, הוא לא כתב. סיפרתי מה שידעתי על העבודה החדשה שלו. 'יכול להיות שהוא נמצא עכשיו באוויר, בדרך ללונדון או ניו-יורק. רציתי רק שתדעו, למקרה שהוא לא יגיע. אני מתאר לעצמי שזה לא פשוט בעבודה כזאת'. כמעט מצאתי את עצמי מצטדק בשבילו.
ביציאה מהמשק החלטתי לקפוץ לביקור נוסף, רק ליתר ביטחון. עצרתי את המכונית בסמוך לשער הכניסה. פולאק היה שם, ליד הקבר. הוא לא טרח להסתובב. עצרתי לצידו. הוא חייך אלי, מושיט יד, מבלי לומר דבר. 'חיכיתי לך פה', אמרתי, 'בשעה הרגילה'. הוא נראה חיוור יותר, אולי גם רזה יותר. 'היה קשה להגיע הפעם', אמר. 'חשבתי שלא יהיה לי כוח לזה, השנה, אבל כמו שאתה רואה...'. הוא לא סיים. שתקנו.
'חיפשתי אותך', אמרתי. 'לתת לך הזמנה לחתונה. רק שהלכת לנו לאיבוד, אתה יודע. אף אחד לא ידע לתת לי כתובת'.
הוא קבע את מבטו בטבלת האבן. 'אני מצטער, גיא. זה נודע לי לגמרי במקרה, לא מזמן, והרגשתי רע, תאמין לי. ידעתי שאיחרתי ולא היה לי נעים ליפול עליכם פתאום, כמו מי שנזכר באיחור... וידעתי שאני לא אוכל להסתפק במכתב. שאתם לא תבינו. אז בחרתי בשיטת האיש הנעלם'.
'אתה מגזים', אמרתי.
'אני לא חושב. להגיע עד הנה כדי לברך את חגית ואותך לחתונה? זאת לא הרגשה טובה, תאמין לי'.
'העבודה החדשה שלך, אני מתאר לעצמי. אתה לא נמצא הרבה זמן איתנו, בני התמותה'.
הוא צחק חרישית. 'האמת היא שאני לא בנאדם. פשוט ככה. אני חייב לכם ביקור ומתנה, ואני מתכוון לזה'.
צרור פרחי בר היה מונח על טבלת המצבה, במרכזה. הזר שלו. פרחי בר קטנים, אדומים, שקטף בדרך. 'עזוב את המתנה', אמרתי. 'מספיק שתבוא לביקור. אולי נוכל לשמוע ממך משהו בהזדמנות. הרי קרו לך דברים בזמן האחרון'.
'דברים משונים, אני יודע. כמה מהם עוד לא הצלחתי להסביר אפילו לעצמי'. הוא משך בכתפיו. 'אז עכשיו זה רשום אצלי, גיא. ואני חייב לכם'.
לחצנו ידיים. 'שמור על עצמך', אמרתי ופניתי לרכב.
'מתי בדיוק היא היתה, החתונה?'.
אמרתי לו. הוא חייך. 'אתה רואה', אמר, 'עכשיו גם אני יודע'.
בדרך לכביש הצצתי במראה הפנימית. הוא עדיין עמד שם, זקוף ובודד מאד ליד הקבר, מניף יד לפרידה.

כבר אחרי אל-עריש וזה עדיין אותו אוטובוס רפאים, עם דמויות מוטלות טורים-טורים בשינה עמוקה. עכשיו דהרנו מזרחה בדרך הים וכבר יכולתי לחוש את הגעגועים למראה המיושב, המרגיע, של כרם-שלום, של יד-מרדכי. משהו שמזכיר את הבית... אלוהים שבשמיים, תן רגע מנוחה מהמחשבות!
פולאק לא הגיע אלינו לביקור. פחות מחודש אחרי הפגישה על הקבר הגיעה המתנה. בתא הדואר חיכתה לנו חבילה מחו"ל, מאנגליה. לא היתה כתובת שולח. פתחתי אותה בחדר. זה היה ספר, ארוז בעטיפה רכה למנוע פגיעה בדרך. אלבום גדול בכריכה לבנה מהודרת. הכותרת היתה באותיות זהב ובאנגלית. איורי התנ"ך של גוסטב דורה, קראתי. מהדורה מיוחדת, מקיפה.
פתחתי במקום כלשהו, באקראי. לצד כל איור הופיע פיסקה מן התנ"ך, תחילה בעברית ולמטה ממנה בלטינית ואנגלית. בעמוד הפתיחה, בגב העמוד הריק, היתה הקדשה באותיות זעירות. 'לחגית וגיא, בידידות עמוקה. שי קטן ממני לשניכם, לנישואיכם, בתקווה שיהיה לצידכם שנים הרבה. שלכם, ערי פולאק'. התאריך, בראש ההקדשה, היה של יום החתונה.
רצינו להודות לו ולא ידענו איך. עדיין לא היתה לנו כתובת וממנו עצמו לא שמענו דבר. מאוחר יותר גילתה חגית את פיסות הנייר הקטנות, המלבניות, טמונות בין הדפים. פיסות קרטון דק, לבן, שלוש במספר. כמו סימניות זעירות שכוונתן לבלוט החוצה. על כל אחת מהן, בתחתיתה, נרשם מספר עמוד בספר, ולמטה מזה שם הספר, הפרק, והפסוק בתנ"ך. מצאנו שהפסוקים אליהם הגענו, בכתובים, שונים מאלה השייכים לאיור.
'כמו בחינה בתנ"ך', אמרה חגית.
שלוש פיסות נייר. ניסיתי להיזכר בכולן, לפי הסדר, מבקש להציב את האיורים היפים כל כך לנגד עיני.
ראשון היה יוסף הנער, ניצב לפניו אחיו. שני היה דוד, פורט על הנבל. אחרונה היתה רות, המואבייה, כורעת בשדה ללקט שיבולים, ובגבה בועז והנער בין הקוצרים. 'תמונה יפה', היתה חגית אומרת כל פעם מחדש. תמונה של שלווה גדולה, אני חושב, הרהרתי, מציץ דרך השמשה בחולות הגדולים, המלבינים, חולפים על פני בדהרה. תמונה של שקט וחום ושלווה עמוקה.

מישהו קרא בשמי, שוב ושוב. התעוררתי נזעק. שמטוב גוהר עלי. אנחנו בצומת גהה, הוא אומר. חשבתי שאולי תרצה לרדת כאן, לפני שהוא נכנס לתוך העיר. כמעט כולם ירדו כבר בדרך לתפוס טרמפים...
אני מתנער במקומי. האוטובוס עומד, דלתותיו פתוחות אל שולי הכביש והמנוע עובד. הייתי מהאחרונים. שמטוב יורד והנהג מציץ בי ומחייך. נרדמת אחרון והתעוררת אחרון, הוא אומר. שתהיה לי בריא!
אני יורד לכביש. נותרה לי שעה וחצי להגיע למשק. לא ידעתי למתי נקבעה העלייה לבית העלמין אבל יכולתי לנחש. כבר לא אגיע בזמן, חשבתי, אפילו בטרמפ... לאן אתה צריך, חייל?! הקול מתכוון אלי והאיש מציץ בי מחלון המכונית. אמרתי לאן. למה אתה מחכה, בנאדם? עלה! רגעים אחר כך שוב נרדמתי, שוקע לתוך המשענת הרכה של המושב האחורי.
החלפתי עוד שתי מכוניות בדרך, עד למשק, וכל זה עבר מהר משחשבתי. עכשיו כבר יכולתי לחוש בעייפות, מכבידה ועוטפת. אין לי כוח לזה, אני אומר לעצמי. לא עכשיו. אני אגש להורים שלו בערב, אחרי חשיכה. ומחר כבר נמצא איזה רכב לעלות לבית הקברות. הכל רק לא עכשיו... אני יורד תחנה לפני המשק, ליד הצרכניה של המושב השכן. מכיר היטב את דרך הקיצור בשדות. יום חורף כאן, בעמק, אבל בלי גשם והבוץ לא עמוק. איש לא יודע שהגעתי. נותר רק למצוא את החדר החדש, להיזכר בבית בו מדובר, שיכון עולים, ולקוות שחגית השאירה לי דלת פתוחה. אין לי מושג איפה המקום החדש למפתח שלנו. רק זה חסר לי, אני חושב. להגיע לדלת ולהישאר בחוץ...
מאוחר יותר אני מתעורר על המיטה בנעליים, במדים, וחגית מכסה אותי בגופה, פניה הרטובים כבושים בפני והיא מרעידה בבכייה.

2 בנובמבר / בית העלמין
בבוקר היא קוראת בשמי, וכבר מאוחר. חגית מתבוננת בי, אצבעותיה בשערותי. אני מביטה בך כבר הרבה זמן, היא מחייכת, ואם תעצום לרגע עיניים יש לי הפתעה בשבילך. ואז הדקירה הקלה בראשי. מותר לך לפתוח עכשיו, היא אומרת. ראשה על הכר עתה ויד אחת מוצבת מול עיניי. שערת השיבה הראשונה שלך, גיא. צריך להגיד מזל טוב.
בצהרים אנחנו עולים בג'יפ לבית העלמין, לתלולית העפר השפוך של ראובן. מערום הזרים הפורחים מאתמול מכסה את תלולית העפר, וצרור גלדיולות גדול שהונח אחרון מכולם, הבוקר, או רק לפני זמן קצר. שעת צהריים ורק שנינו ליד הקבר. שלט העץ הלבן נעוץ בבסיס התלולית. מצבת האבן תגיע בתורה. ראובן ענבר לא נעדר יותר, חשבתי. מקום מנוחתו נודע. חגית מניחה בידי את צרור הפרחים שהבאנו איתנו. כורע על ברכי אני מניח אותם בסמוך לשלט. חגית משעינה את ראשה לכתפי, חובקת ולא מרפה.
הוא לא האחרון, אני מבין.
הוא לא, היא אומרת. עובד ונחמי עוד בבתי קברות זמניים, אבל אומרים שבעוד כמה ימים יעבירו אותם הנה. כבר הכינו את הבורות שם, בצד המזרחי. חגית מורה באצבע.
בואי נצא מכאן. עברנו בשער עולים בדרך העפר אל הכביש. לפתע היא עוצרת במקומה. לאן אנחנו ממהרים בעצם?
יורדים מן השביל התחלנו לעלות בגבעה, בין האורנים, מחפשים מקום לשבת. האדמה בוצית, משטחי הסלע רחוצים במטר הלילה וקל להחליק. מצע מחטי האורן על הקרקע רטוב וגמיש. לבסוף ציבור הסלעים הגדול, מעט חשוף ומוגבה בדרכנו, מציע עצמו למושב. מכאן נפרש העמק כולו למטה, מקצה לקצה. כילדים, היא מזכירה לי, היינו מגיעים לכאן בטיולי הקבוצה להרים. בראש הסלע ישבנו, צפופים וכנוסים זה אל זה, פנינו דרומה, והמורה הייתה מצביעה למטה, אל העמק, ומונה את הישובים לפי הסדר.
ישבנו חבוקים, חשים בצינת האבן מבעד לבד. בית העלמין נשטח תחתינו נחבא אל העצים, טובל בצמחיה הירוקה, בפרחים שעלו בין המצבות. יכולתי לחוש בה מתכנסת בתוכי. עדיין רק מעונן חלקית אבל כבר חורף, וקריר. מה יהיה, גיא, היא לוחשת. תגיד לי מה יהיה? אני מחבק אותה אלי. מה כבר אפשר להגיד. זוכרת את המחברות שלקחתי? את לא תאמיני אבל אני אצטרך לקחת איתי עוד כמה לשם. אם זה יקח לנו עוד זמן אז גם השלוש שלקחתי לא יספיקו.
זה היומן שדיברת עליו, לפני שיצאת?
משהו כזה, ומשהו שהוא גם לגמרי אחר.
היא עדיין לא שאלה דבר בנוגע לפולאק. זוכרת שדיברנו על זה: סיפורים על אנשים? לגלות משהו באנשים שהכרת, שפגשת, דרך הסיפורים מהחיים?
אתה לא רוצה להגיד לי שהיית צריך להגיע עד לשם בשביל להתחיל לכתוב דברים כאלה.
אני אפילו לא חשבתי על זה, את צודקת. וגם עכשיו אני מוצא את זה משונה. זה הרעיון של פולאק. והכל בעצם התחיל בעמדה שלו, עם הסיפורים שלו...
יכולתי לנחש שתופתע. אתה מתכוון שהוא מספר לך? שאתה כותב את הסיפורים שלו?!
הוא השתנה, אני אומר במקום תשובה. רציתי לספר לך. אני לא יודע עליו הרבה, זה נכון, אבל אני זוכר אותו מהפגישה האחרונה על הקבר של מעיין. שנה וחצי אחורה... ועכשיו כאילו אדם אחר לגמרי. הוא באמת מצליח להפתיע אותי, שתביני. כאילו שבכל יום שעובר אני מכיר אותו עוד פחות.
היא נלחצת אלי בכוח. אני זוכרת איזו הפתעה זאת היתה לראות את שניכם יחד שם, בנווה-איתן. עבר כבר זמן מאז, אתה יודע, ועוד לא קלטתי את זה עד הסוף. ככה, בלי שום הכנה מוקדמת, שניכם עומדים ומביטים בי, מחכים שאתקרב. כאילו קפצתם פתאום מאיזו תמונה הרבה יותר מוקדמת... והמקריות הזאת, כביכול. איך הוא מצא אותך, דווקא אותך, בתוך כל המהומה הזאת? מה הביא אותו דווקא אליך? אני אפילו לא מנסה להסביר את זה לעצמי.
הרבה מזה גם אני לא מבין, גיתי. המון תחושות מבלבלות עכשיו... קחי את הכפר הזה שאנחנו יושבים בו. הכל שקט ואיטי, על מי מנוחות. הזמן, הנוף, שיגרת היום, שיגרת הלילה, משמרות קבועות, תורנויות קבועות. הכל זורם באפיק לגמרי קבוע. אבל מתחת לפני השטח יש זרימה מהירה כזו. פתאום בא מקרה אחד, מקרה שני, ואתה תופס כמה קשה לשים על הדברים אצבע. פתאום האנשים שלך הם לא בדיוק אלה שהכרת. עושים דברים לא צפויים, לא מוסברים. בלי לתת לך שום סיכוי להתכונן לקראת זה. פתאום אתה תופס שנשארת מחוץ לתמונה. כמו חול שזורם לך בין האצבעות. אתה סוגר ומהדק בכוח והוא מחליק בתוכן בלי שתצליח לעצור.
וערי, שהוא מישהו אחר. השקט הפנימי הזה שלו, משהו שאף פעם לא הבחנתי בו. מין שלווה כזו, מלאה, מהיום הראשון שלו אצלנו. וזה בולט כל כך מול האנשים שלי, העצבנות שלהם... הוא מצליח לעמוד מן הצד. ככה הוא יכול גם לראות יותר, להבין יותר. אני לא אגיד שאני בטוח בזה כי התחושות מטעות. אז אולי אני טועה גם פה. אבל הסיפורים שלו. הוא מספר אותם כמו מי שהכין את עצמו, היית צריכה לשמוע. אני מנסה להבין מה בדיוק הוא מתכוון להעביר לי, בסיפורים האלה. אולי שום דבר מעבר לזיכרונות. אולי זה מה שהוא היה רוצה שאחשוב... אבל אני מוכרח להיות זהיר. לא לטעות בשלווה הזאת שלו, בהתבודדות הזו. כל כך הרבה זמן במחיצת עצמו. לבדו. גם אני הייתי רוצה להיות במצבו. אורח-פורח כזה שיכול לקום וללכת כל יום.
ובקושי מילה על עצמו. שום דבר על המטוסים, על לונדון. הוא ישב שם כמעט שנה שלמה, תארי לעצמך. איש ביטחון בשגרירות שלנו, בלונדון. ואף מילה על אנגליה, התיאטרון שלהם, הכדורגל שלהם... פשוט ארז שם הכל וטס הנה שלא יפסיד את המלחמה! לא הביא איתו שום דבר משם חוץ מספרים. שתי מזוודות ענקיות של ספרים, הוא אמר. כל הספרים שהיו לו. עכשיו, כשהכל יגמר, הוא יכול גם לא לחזור לשם. הביא איתו כל מה שהיה חשוב באמת. ערימה של ספרים מחכה לו בבית של ההורים, והוא לא צריך למהר לשום מקום...
חגית מניחה אצבע על שפתי. כשפגשתי אתכם שם, בנווה-איתן, הוא אמר לי שהוא שומר עליך. שאין לי מה לדאוג. הוא לא אמר שהוא הולך לספר סיפורים. עכשיו אני צריכה להתחיל לדאוג מחדש, היא מחייכת אלי והחיוך עצוב. אני עוד אחשוב שאתה תוותר עלי בגללם.
אני לא אוותר עליך, גיתי, ואת יודעת את זה.
היא נצמדת אלי בכוח, פניה בפני. אני מפחדת שלא יהיה לי כוח לתת לך לנסוע. לחזור לשם.
הדרך חזרה למשק בג'יפ המרעיש, הפתוח, עוברת בשתיקה, והגענו ממש לפני הגשם.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________

בפרק הבא:
שלוש מחברות ריקות • הסיור החדש • הפגנת נוכחות • צרור ארוך • תקועים בשטח הפתוח • עשן


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות